"מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי" הוא פיוט שנהוג לזמר בימי החנוכה, לאחר הדלקת הנרות. יש הנוהגים לשיר את הפיוט במלואו ויש הנוהגים לשיר רק את הבית הראשון או רק את הבית הראשון והחמישי. מקור הפיוט כנראה באשכנז בתקופת מסעי הצלב. הוא התקבל בכל קהילות ישראל מלבד יהודי תימן, שלא נהגו לאומרו והפיוט נעדר מכל סידורי התפילה שלהם. שמו של מחבר הפיוט רמוז באקרוסטיכון של חמשת הבתים הראשונים: "מרדכי"[1].
תוכן הפיוט
הבית הפותח כתוב בלשון הווה ועתיד. הוא מכריז כי ה' הוא המחסה ("מעוז") של המחסה ("צור")[2] של ישועת ישראל, ועתיד לכונן את בית המקדש שבו יקריבו זבחי תודה. ישועה זאת צפויה להתקיים במקביל לטבח באויבי ישראל, ה"מנבחים" עליו וחורצים לשונם כנגדו. אז, לדברי המשורר, תיגמר עבודת חנוכת המזבח. בית זה משמש כמעין כותרת לפיוט, והשורה האחרונה בו ("אז אגמור ... חנוכת המזבח") היא מעין פזמון[3].
לאחר הבית הראשון, מייחד המשורר בית לתיאור כל גלות בהיסטוריה של עם ישראל וכיצד נושע בעבר מידי צריו פעם אחר פעם:
פרס (בית רביעי): כוונתו של המן האגגי לתלות את מרדכי איש ימיני על עץ, היפוך הגורל שגרם לגאוותו של המן להוביל לאובדנו, העלאת קרנו של מרדכי וביתו ברחבי הממלכה לצד מחיית שמו של המן, כאשר הוא וכל בניו נתלו על העץ שהכין למרדכי.
רומי (בית שישי): בית זה, החותם את הפיוט, שונה מקודמיו ויש הטוענים כי הוא תוספת מאוחרת. הוא חוזר ללשון הווה ומתמקד בתקווה לגאולה עתידית מהמציאות העכשווית העגומה. רק בסופו מופיעים רמזים לזהותה של "האומה הרשעה" הנוכחית. נראה כי השם "אדמון" רומז לשלטון מלכות רומי ויורשותיה, מאחר שאֱדוֹם מסמל בספרות היהודית את רומא העתיקה. המשורר מתפלל לאלוהים שידחוף ("דחה") את אדמון לחושך וצלמוות ("בצל צלמון"). פירוש אחר לביטוי "אדמון בצל צלמון" הוא "בני אדום החוסים בצלם של צלמים". יש הסוברים כי "אדמון" המוזכר כאן הוא פרידריך ברברוסה ("אדום הזקן"), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ממנהיגי מסע הצלב השלישי. אחרים טוענים כי "אדמון" אינו דמות או עם ספציפיים אלא כינוי לעולם הנוצרי, שאותו ייסדה רומא העתיקה כאשר התנצרה והפיצה את הנצרות ברחבי העולם. הבית נגמר בייחול להנהגת שבעת הרועים.
מבנה הפיוט
מבנה הבתים ('מחרוזות') בפיוט 'מעוז צור ישועתי' מיוחד, ומשקף צירוף של מסורות אשכנזיות וספרדיות. למשל: המשקל (6 הברות בטור) והחריזה הצולבת (א/ב א/ב -לדוגמה: ישועתי / לשבח / תפילתי / נזבח) הם לפי מסורת ספרדית, אך חריזת ההמשך (ב / ב / ג/ ג/ ב - מטבח / מנבח / אגמור / מזמור / מזבח) היא דווקא אשכנזית, ומעוצבת כנראה על פי ניגון ידוע. צירוף מסורות כזה אופייני לאשכנז (גרמניה) במחצית השנייה של המאה ה-12.
חיבור הפיוט וזהות מחברו
הפיוט נכתב כנראה בגרמניה בתקופת מסעות הצלב. ליאופולד צונץ סבר שזמן כתיבת הפיוט אינו מאוחר מאמצע המאה ה-13[4]. אברהם פרנקל מצא שני פיוטים הנראים מאוחרים ל"מעוז צור ישועתי" ומחקים אותו במבנה שלהם; אחד מהם נכתב בוורמייזא ב-1201, ראשית המאה ה-13. בשל כך טוען פרנקל כי יש להקדים את זמן חיבור הפיוט למחצית השנייה של המאה ה-12, ומדגיש כי אף צונץ לא קבע אלא גבול עליון למועד חיבורו[5]. בשל השפעת שירת ספרד הניכרת ב"מעוז צור ישועתי", לא סביר להקדים את כתיבתו מאמצע המאה ה-12, אז החל הסגנון הספרדי להיות רווח באשכנז[5].
שמו של המחבר – מרדכי – נרמז באקרוסטיכון שבראש חמשת הבתים הראשונים של הפיוט. זהותו של 'מרדכי' זה אינה ידועה, והוצעו מספר השערות בדבר זהותו:
רבי מרדכי בן הלל מנירנברג ('המרדכי'), פוסק הלכה בגרמניה במאה ה-13, שבסוף ימיו נרצח בפרעות רינדפלייש. מלבד מעוז צור ידועה קינה אחת בלבד שחיבר[6]. אולם, לאור השערתו של פרנקל שיש להקדים את מעוז צור, תקופת חייו של רבי מרדכי בן הלל מאוחרת לזמן המשוער בו חובר 'מעוז צור'.
מרדכי בן יצחק - פייטן אשכנזי, לא ידוע עליו דבר מלבד היותו מחבר הזמר לשבת 'מה יפית'. יש דמיון מסוים בין צורת החריזה של 'מעוז צור' ושל 'מה יפית', אך יש גם הבדלים, בייחוד במרקם הלשוני של השירים[7].
הבית האחרון
המחרוזת השישית, המסיימת את הפיוט ומתחילה במילים "חשוף זרוע קדשך", מוכרת רק ממקורות מאוחרים, מסוף המאה ה-17. החוקרים דנו בשאלה האם גם היא חוברה על ידי מחבר הפיוט והושמטה "מאהבת השלום" מפני החרוז "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה" שנמצא בה, או שהיא תוספת מאוחרת. גם היום נחלקים בזה החוקרים: יש סוברים שהיא חלק מקורי מהפיוט, והושמטה רק מפני הצנזורה הנוצרית או חשש ממנה[8], ויש סוברים שהיא תוספת מאוחרת מאחר שלא נמצאה עדיין בשום כתב יד או דפוס קדום[9].
ההשוואה שבין 'מעוז צור ישועתי' לבין שני שירי הזמר העתיקים שהושפעו ממנו, תומכת באפשרות שהמחרוזת האחרונה של מעוז צור ישועתי מקורית, כי גם מחרוזת זו השפיעה על שני שירי הזמר העתיקים בצורתה ובתוכנה. מעבר להוכחה זו, ללא המחרוזת האחרונה הרצף ההיסטורי שבפיוט קטוע (בניגוד למה שמקובל בפיוטי אשכנז) והפיוט חסר סיום של תפילה לגאולת העתיד[8].
בשל חשש מתגובת הנוצרים, מחרוזת זו הושמטה מסדר הדלקת נרות חנוכה שבסדורי תפילה רבים, בעיקר במהדורות שהודפסו בגרמניה ומערב אירופה[10], או לדעת החוקרים האחרים אף פעם לא נתקבל בקהילות אלה. עד היום יש יוצאי קהילות גרמניה, הולנד ואנגליה שאינם שרים מחרוזת זו.
מאחר שברוב הדפוסים הקדומים נעדרה מחרוזת המתייחסת למלכות אדום ולגלות האחרונה, הוסיפו מחברים רבים מחרוזות שנועדו להשלים את החסר. הרב יחיאל מיכל אפשטיין הביא בספר "קיצור שני לוחות הברית" של הרב ישעיה הלוי הורוביץ אשר ערך אותו, כמה נוסחאות לבית העוסק בגלויות אדום וישמעאל שאינן מוזכרות בחמשת הבתים הראשונים. מלבד "חשוף זרוע קדש" הוא מביא שלוש גרסאות נוספות בשם רבי משה איסרליש (הרמ"א), רבי ירמיה אב"דוירצבורג ורבי שמואל הלוי (מחבר הספר "נחלת שבעה"), שחתמו את שמם באקרוסטיכון בראש מילות או שורות הבית[11]. גם רבי יאיר חיים בכרך חיבר בית נוסף לפיוט. הבית שסימנו "חזק" התקבל בתפוצות ישראל כחלק בלתי נפרד מהפיוט. הבית שמיוחס לרמ"א התקבל בקרב כמה קהילות[12][13][14].
לחן
נהוג לחשוב שהלחן המוכר ביותר למזמור הוא לחן גרמני מהמאה ה-16, ומזכיר מאוד בסגנונו שירים פרוטסטנטיים (כוראלים) מאותה תקופה[15]; לא זו בלבד, אלא שכל אחד מקטעי המנגינה מופיע גם במזמורים פרוטסטנטיים או שירים חילוניים מגרמניה שלאחר הרפורמציה.[דרוש מקור] מחקרים מאוחרים יותר גורסים שהלחן מוקדם יותר ומקורו בבוהמיה, וייתכן שהגיע מלחנים יהודיים מארץ זו, שמרטין לותר קיבץ ועיבד[16].
תווי המזמור כפי שהושר בבית הכנסת האשכנזי בוונציה. מופיע בתוך אחת ה-Parafrasi Poetici, קנטטות איטלקיות מתחילת המאה ה-18 על טקסטים מתהלים מאת בנדטו מרצ'לו. התווים, שלא כנהוג, מימין לשמאל.
במלחמת ההתשה, חיברה נעמי שמר, בהשראת הפיוט, את השיר "שבחי מעוז". השיור בוצע לראשונה על-ידי להקת פיקוד דרום ב-1971. בשיר זה, יצרה שמר הקבלה בין הפיוט היהודי לבין המעוזים (המוצבים) של קו בר-לב שהותקפו במלחמה. את הרעיון לשיר היא קיבלה כאשר ביקרה בחנוכה באחד המעוזים, שבו הדליקו החיילים חנוכייה עשויה מתרמילי פגזים, כמתואר בסיפורו של קצין המילואים סרן מיכאל רכס, מפי בנו[27].
אפרים חזן וישראל רוזנסון, 'עיוני מעוז צור', בתוך: ישראל רוזנסון והרב עזריה אריאל (עורכים), באורך נראה אור: קובץ מאמרים לחנוכה לזכרו של סגן דני כהן, ירושלים: משפחת כהן, תשס"ד, עמ' 379–400.
גבריאל וסרמן, "Liturgical poems of Ḥanukka from Europe" (חלק א באנגלית וחלק ב בעברית), 2016 (דוקטורט). על מעוז צור בעמ' 101–102 בחלק א, והפיוט עצמו עם פירוש ושינויי נוסחאות מופיע בעמודים 462–463 בחלק ב. (הספר בקטלוג ULI)
לחנים:
י. סטוצ'בסקי (עורך), "מעוז צור ישועתי: נוסח ישן-חדש", תל אביב: פרנסוס, 1943. (התוכן: יצחק אדל, שני קולות; מרדכי סטרומינסקי [סתר], מקהלה מעורבת; מ. מהלר-קלקשטין (אבידום), פסנתר) (נדפס שוב בסדרת "ספריה מוזיקלית קטנה", 71, 1954.) (הלחן שתיעד בנדטו מרצ'לו)
לייב גלאנץ, "מעוז צור ישועתי: שיר חנוכה", תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות ('ספריה מוזיקלית קטנה', 74), תשט"ז 1955. (לקול ופסנתר)
^כך הדבר בפיוטים ספרדיים, שתבניתם השפיעה ושימשה דוגמה ל'מעוז צור'. לפי תבנית זו יש לפיוט בית פותח, שהשורה האחרונה בו מהווה פזמון, שנאמר לעיתים על ידי כל הציבור. שורה זו כוללת את ה'מוטו' של השיר (דוגמה: השורה 'עוקד והנעקד והמזבח' בפיוט העקדה 'עת שערי רצון'). אפשר, אם כי לא בטוח, שבפועל שימשה השורה "אז אגמור ... חנוכת המזבח" כפזמון חוזר. העובדה שהשורה מסתיימת במילים "חנוכת המזבח" מוכיחה שהפיוט 'מעוז צור' נכתב במקורו כזמר לחנוכה.
^Leopold Zunz, Literaturgeschichte der Synagogalen Poesie, Hildesheim 1966 [1865], p. 580.
^אדוארד בירנבאום (אנ') פרסם ב-1899 את הדמיון בין לחן הפסוק הראשון של מעוז צור לכוראלים פרוסטנטיים מהמאה ה-16. אברהם צבי אידלסון פרסם ב-1933 הקבלות נוספות ללחנים נוצריים. ציון מקורות אלו מצויים במאמרו של חנוך אבנארי אשר צילום שלו מופיע בסוף פוסט זה
