המושג "יוצרות" במשמעותו המקורית מציין את מערכות הפיוטים שנאמרו בברכות קריאת שמע שהראשונה שבהן היא "יוצר אור", ומכאן נובע שמם. בלשון העם כיום, וכך גם בסידורים רבים, מכונים גם הקרובות (פיוטים לתפילת העמידה) לשחרית ומוסף בשם זה.
באופן מסורתי המילה "יוצר" משמשת הן עבור כלל מערכת הפיוטים לברכות קריאת שמע, והן עבור החלק הראשון במערכת זו. כדי לבדל ביניהם, מקובל במחקר להשתמש בכינוי "מערכת היוצר" עבור המערכת כולה, ובביטוי "גוף היוצר" עבור הפיוט הראשון במערכת.
תולדות מערכת היוצר
בתקופת הפיוט הקלאסי (המאה ה-6–המאה ה-8) היה סוג זה שולי יחסית, ומרבית הפייטנים, ובראשם יניי ורבי אלעזר בירבי קליר, התמקדו בכתיבת קרובות, ורק בתקופת הפיוט המזרחי המאוחר הפך סוג זה למרכז היצירה הפיוטית, ובשל כך מנחם זולאי כינה אותה "תקופת היוצר"[1].
בתקופת הפיוט הארצישראלית ואחריה בפיוט הבבלי שלפני תקופת שירת ספרד, היוצר היה בנוי משבעה חלקים ששולבו בברכות קריאת שמע, או, לפי הוכחת החוקרים, החליפו לחלוטין את הנוסח הקבוע של ברכות קריאת שמע, בתפילתו של שליח הציבור (חוץ מנוסח הברכה שבפתיחת ברכת יוצר ובחתימת שלושת הברכות, והפסוקים שבהן)[4].
אחרי התקופה הקלאסית, הפיוטים נוספו לנוסח התפילה הקבוע (במקום להחליף אותו).
בקהילות איטליה ואשכנז כללה רק את פיוטי יוצר, אופן וזולת, ועל פי רוב, השמיטו את שאר הפיוטים. בדורות מאוחרים יותר, עקב השפעה של הפיוט הספרדי קלטו בני אשכנז מספר פיוטי מאורה ספרדיים לתוך תפילתם, אז גם החלו בכתיבת פיוטים מסוג זה, תוך שהם מאמצים בו את סגנון אבן גבירול וריה"ל[5]. אמירת היוצרות הצטמצמה לחגים ושבתות מיוחדות, ולכל אחד מימים אלה, היו פיוטים קבועים שנחשבו כחלק מנוסח התפילה הקבוע.
בספרד, הפך כל חלק ממערכת היוצר לפיוט העומד בפני עצמו[6], ונכתבו פיוטי יוצרות רבים חדשים, בסגנון שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, בין השאר על ידי רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי[7]. גם בספרד, נאמרו היוצרות בדרך כלל רק בחגים ובשבתות מיוחדות, אך נמצאו גם מעט יוצרות שנכתבו על ידי פייטני ספרד לשבתות רגילות[8].
בתקופות מאוחרת יותר, בשל התנגדות הלכתית[9], הופסקה אמירת היוצרות בנוסח הספרדים. כמה פיוטי יוצרות נותרו בקהילות הספרדים, שלא במקומם המקורי בברכות קריאת שמע, כמו הפיוט שנאנים שאננים שנאמר ביום הכיפורים, והפיוט יום ליבשה שנכלל בשירת הבקשות המרוקאית לפרשת בשלח.
חלקי מערכת היוצר
ברכת יוצר אור
א. יוצר/גוף היוצר - פיוט הנאמר בתחילת ברכת יוצר אור, מיד אחרי תחילת הברכה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. בפיוט המזרחי המאוחר, נוסף במקרים רבים פיוט פתיחה הנקרא 'מצדר' לפני גוף היוצר. לעיתים, גם גופי יוצרות של פייטני ספרד כללו מצדר.
ד. אהבה - פיוט הנאמר לפני חתימת הבוחר בעמו ישראל באהבה, שלפני קריאת שמע.
ברכת גאולה
ה. זולת - פיוט הנאמר אחרי המילים אֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ שבברכת אמת ויציב. בתקופה בה עדיין החליפו הפיוטים את נוסח הקבע, נאמר פיוט זה מיד בסיום פרשה שלישית של קריאת שמע[10]. בדרך כלל מסתיים באזכור של יציאת מצרים או קריעת ים סוף, שהם עניינה של ברכה זו.
ו. פיוט הנאמר אחרי פסוק מי כמוכה - בדרך כלל הפיוט עוסק ביציאת מצרים ושירת הים[11].
ז. גאולה - פיוט הנאמר לפני חתימת ברכת גאל ישראל. בתקופה הקלאסית, פיוטים אלו התחילו בדרך כלל במילים "ה' מלכנו...", ולעיתים היה להם חלק שני, הפותח במילים "ועד מתי".
פתיחת גוף היוצר לפרשת שקלים (לברכת 'יוצר המאורות') במחזור וורמייזא כמנהג אשכנז שנכתב בוירצבורג בשנת ה'ל"ב (1272).
ארבע פרשיות ושבת הגדול
בקהילות אירופה נהגו לומר פיוטים בשבתות שבהם קוראים את ארבע הפרשיות - יוצר וקרובות וכן בשבת הגדול. יש קהילות שממשיכות לומר פיוטים אלה גם היום, והם מודפסים בחלק מהסידורים המצויים. אך חלק מקהילות אלו לא אומרים את היוצרות אלא רק את הקרובות.[12].
במנהג איטליה, נוהגים לומר רק את גוף היוצר, ולא את החלקים האחרים של מערכת היוצר והקרובות.
היוצרות לארבע הפרשיות מיוחסים במסורת יהדות אשכנז לרבי אלעזר הקליר, ומתאימים בסגנונם לתקופתו. יוצרות אלו זהות בין מנהגי אשכנז המזרחי והמערבי, וכך גם גוף היוצר הנאמר במנהג איטליה זהה לנאמר במנהגי אשכנז. לעומת זאת, הפיוטים הכלולים ביוצרות לשבת הגדול מקורם בפייטנים שחיו באירופה, וישנם מנהגים שונים מהם הפיוטים הנאמרים ביוצר זה.
במחזור חזונים כמנהג המערביים שהתגוררו בסיציליה, נמצאים פיוטים אחרים לנשמת ויוצר לשבתות אלו, ובהם פיוטים מפייטני ספרד בהם רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אבן גיאת ורבי יהודה הלוי.[13] מנהג זה לא נהוג היום באף קהילה.
הפיוט מי כמוך ואין כמוך שמקורו ביוצרות לפרשת זכור, מושר עד היום ברוב הקהילות הספרדיות, אך לא במקומו המקורי בברכות קריאת שמע.
שבתות ספירת העומר
לפי מנהג אשכנז המזרחי[14], אומרים יוצרות בכל השבתות מפסח ועד שבת שאחרי שבועות. הפיוטים של ברכת אמת ויציב – "זולת" (לאחר המילים "אין אלוהים זולתך סלה") ו"גאולה", עוסקים בפרעות והפוגרומים שאירעו בימי ספירת העומר בארצות אשכנז. גם פיוט "אהבה" (על ברכת אהבה רבה) עוסקים בדיאלוג בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא על אורך הגלות.
לפי מנהג אשכנז המערבי[15], מתחילים לומר את הפיוטים רק אחרי ראש חדש אייר, וממשיכים רק עד שבועות, אבל לא אומרים פיוטים בשבת שאחרי שבועות. בחודש אייר, אומרים רק פיוט זולת, ובשבת האחרונה, הנקראת "שווארץ שבת"[16], אומרים אהבה וזולת.
אמירת פיוטים אלה נדירה כיום, גם בקרב הקהילות שמשמרות את מנהג אמירת הפיוטים בשבתות ארבע פרשיות, והם אינם מודפסים בסידורים הנפוצים.
^שירת הקדש העברית בימי הביניים, עזרא פליישר, פרק תקופת הפייטנות הקלאסית, ה'מי כמכה', עמ' 230.
^כך לדוגמה בסידורי 'תפילת כל פה', 'מקור הברכה' ו'בית אהרן וישראל' הודפסו הקרובות ולא היוצרות, בסידורי 'בית תפילה' 'כלילת יופי' ו'סידור השלם עוז והדר' הודפסו הקרובות והיוצרות, ובסידורי רינת ישראל לא הודפסו פיוטים אלה כלל.
