על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין בכל שעות היום, אך בימינו נהוג להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש".
התפילין מכילות תכנים רוחניים ופסוקים שבהם שמותיו של אלוהים, ולכן ההלכה מייחסת להן קדושה ומחייבת לשמור את הגוף בשעת הנחתן מהפחה ולכלוך. חובה זו הביאה ברוב הקהילות לנוהג לפיו לא מחנכים ילדים להנחת תפילין, אלא מתחילים להניח תפילין בגיל בר מצווה, בניגוד למצוות אחרות שבהן מחנכים ילדים לקיימן מגיל צעיר. משום כך הפכו התפילין לאחד הסמלים של בר המצווה.
מקור המצווה
הציווי בתורה למצוות הנחת תפילין מוזכר כמה פעמים[3], כגון הפסוק: ”וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ” (שמות, י"ג, ט'). במקרא לא מבואר האם הכוונה היא ציווי להנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות.
על פי מסורת היהדות האורתודוקסית, כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם "תפילין", שצורתו כפי שהתקבלה במסורת, על כל פרטיה, היא "הלכה למשה מסיני". כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב"ם:
"תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני"
— הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות
חז"ל אומרים שכל הקורא קריאת שמע ללא הנחת תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וכאילו הקריב קורבן ללא מנחה ונסכים. (בבלי, ברכות י"ד, ב') מפני שבקריאת שמע הוא קורא:"וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עינך", בעוד הוא לא מניח את התפילין.
עוד קשרו חז"ל לתפילין סגולה לאריכות ימים כאשר הם נסמכים על הפסוק "ה' עליהם יחיו" (ישעיהו, ל"ח, ט"ז).
פרשנויות נוספות
הקראים לא מפרשים את הפסוקים שמהם למדו חז"ל על התפילין באופן מילולי, אלא כמטפורה, ולכן אינם מניחים תפילין כלל. השומרונים מקבלים את התורה (בנוסח משלהם, שאיננו זהה לחלוטין לנוסח המסורה) וגם הם אינם מניחים תפילין. קהילת ביתא ישראל פירשה את הפסוקים בכך שיש לכתוב על העור את הדברות, אך משום שמסורת הכנת הדיו וסוגו נעלמו לא קיימו את המצווה[4].
טעם המצווה
בהגות היהודית נמצאו התייחסויות רבות ושונות לטעם מצוות הנחת תפילין:
על פי הכוזרי התפילין הן אמצעי לחבר את תודעתו של האדם לעניין האלוהי, באשר כתוב בהם, ייחוד השם, שכר ועונש, הן זכר ליציאת מצרים, שהיא ראיה שאין לדחותה על התחברות האלוה לנבראים, השגחה עליהם, וידיעה במעשיהם, ולכן יש להניח את התפילין על הראש - שהוא מקום המחשבה והזיכרון, ולהניח תפילין על היד - כנגד הלב שהוא מקור הכוחות[5].
הרמב"ם מייחס להנחת תפילין השפעה רבה על התנהגותו של האדם, וכך הוא כותב: ”קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ד').
לפי ספר החינוך[6] האדם אף שהוא בעל נפש ושכל, בטבעו באשר הוא בעל גוף נמשך אחרי התאוות והיצרים, והוא צריך תזכורת ושומרים שיעזרו לו לזכור שיש לו נשמה וצלם, והתפילין הקשורות ליד ולראש הן חלק מהתזכורות הללו. תפילין של יד למען נחדל מעושק ידינו, ותפילין של ראש, כדי שלא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. הכהנים והלויים בשעת עבודתם במקדש היו פטורים מתפילין.
על פי המהר"ל מפראג[7] התפילין הם חפץ קדוש, שמטרתו לגרום לאדם לדבקות עם אלוהים, בזה שהם מונחים כנגד מרכזי החיוניות שלו - המוח והלב, ומזרימים לו אנרגיית חיים, ופועלים על האדם בדומה למקוה טהרה. עוד הוא קושר בין הקדושה לבין היופי, וסובר שלכן נקראו התפילין 'פאר'.
על פי הרב קוק, התפילין הן כסוללות חשמליות למכון רוח הקודש של עם ישראל והם מפיחים רוחניות באנשים המניחים אותם[8].
מקור מצוות התפילין מופיע במקרא, אך אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה או אזכור של אנשים שקיימו את המצווה[9]. האזכור המוקדם ביותר שנמצא לקיום מצוות התפילין הוא מימי הבית השני בחיבור שנקרא איגרת אריסטיאס[10], שם הוזכרה המצווה ביחד עם מצוות הציצית, ועם מצוות המזוזה[11]: ”ואף ציווה בדברים ברורים לכתוב את האות סביב היד.”[12]. החוקרים מתארכים את כתיבת האיגרת למחצית המאה ה-2 לפנה"ס, והיא מתארת את המציאות במצרים התלמיית כמאה שנה קודם לכן.
גם בארץ ישראל יש תיאור של התפילין בכתבי יוסף בן מתתיהו[13], וכן גם נמצאו תפילין במערות קומראן שככל הנראה שייכים לכת האיסיים שישבה במקום, אך עם זאת ישנם חוקרים שמייחסים את התפילין שנמצאו שם לקנאים מימי המרד הגדול. גם חז"ל מזכירים את התפילין באזכורה ההיסטורי, ואף מציינים שכתות שונות נהגו להניח תפילין מסוגים שונים: ”העושה תפילתו עגולה--סכנה, ואין בה מצווה. נתנה על מצחו, או על פס ידו--הרי זו דרך המינות; ציפה זהב, ונתנה על בית אונקלי שלו--הרי זו דרך החיצונים”[14]. על פי מקורות אלו, נראה שמצוות התפילין הייתה מבוססת דיה בימי הבית השני המדוברים - הן במצרים (שגם בה הייתה קהילה עברית גדולה) והן בארץ ישראל, ביחד עם מצוות המזוזה (שגם היא לא מוזכרת במקרא עצמו, פרט לאזכור שבתורה).
חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: ”איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין”[15], וכן: ”מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו”[16], ובחומרה רבה יותר נאמר: ”פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין” (כלומר, אדם שמעולם לא הניח תפילין)[17].
היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז. השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאוד. אולם הממצא הארכאולוגי הראה הימצאות של תפילין בצורה דומה לתפילין שלנו מימי המרד הגדול, ונראה כי היה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה (ראו להלן). כמו כן, חיבור הלכתי מתקופת הגאונים בשם "שימושא רבא" מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.
בעידן המודרני נתפסה הנחת תפילין מזדמנת כביטוי של הזדהות עם המסורת היהודית. ערב יום העצמאות 2024 צולם ראש הממשלהבנימין נתניהו מניח תפילין. את התפילין הביאה לו האם השכולה רוחמה דוינו שבקשה ממנו להניח את התפילין של בנה מושיקו שנפל בקרבות במבצע "צוק איתן"[19].
חל איסור להניח תפילין בגוף שאינו נקי, ולדעת חלק מהפוסקים בכלל זה אף הסרת מחשבות אסורות. בעקבות הקושי להקפיד על כל פרטי הלכות הניקיון, כמו איסור הפחה, לזמן ממושך, צומצמו זמני הנחת התפילין והמנהג הנפוץ בדורות האחרונים הוא להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד. עם זאת, גם בימינו ישנם רבנים פרטיים[20] וקהילות הנוהגות להניח תפילין במשך כל היום (קהילת זילברמן, וקהילת תורת החיים). חלק מבני עדת אשכנז נוהגים לומר לומר "עלינו לשבח" אחרי "ובא לציון" ולהוריד את התפילין מטעם של גוף נקי. גם אם החזן אינו מתפלל בנוסח אשכנז[21][22].
בלילה ובשבת
לפי ההלכה הנהוגה כיום, הזמן בו מותר להניח תפילין הוא במשך כל שעות היום, ואין מניחים תפילין בלילה. אדם שהניחם במשך היום אין מורים שמותר לו שלא להורידם מיד עם רדת הלילה[23]. אין מניחים תפילין בשבת ובחג, מפני שהתפילין הם אות והמועדים הם אות, והנחת התפילין בשבת היא זלזול באות של השבת[24].
הזמן המוקדם ביותר להניחם הוא משעה שיוכל לזהות אדם אותו הוא מכיר במקצת ממרחק ארבע אמות[25]. ועיין בתשובת הרב משה פיינשטיין[26], שמתיר למישהו שאין לו אפשרות אחרת להניח תפילין לפני זמן זה, בתנאי שאין חשש שינה.
בזמן אבלות
אבלים פטורים מתפילין מפני שהן קרויות פאר[27]. לפי ההלכה האבל אינו מניח תפילין ביום הראשון של האבלות בלבד, שביום הזה עיקר המרירות, אבל ביום השני של האבלות הוא מניחם כרגיל[28]. נחלקו הפוסקים במקרה בו הפטירה הייתה ביום אחד והקבורה רק למחרת. דעת מהריט"ץ שיניח בברכה, אולם לדעת רוב הפוסקים גם במקרה זה לא יניח תפילין ביום הקבורה. כמה פוסקים הורו להניח בלא ברכה, ביניהם הרב עובדיה יוסף[29].
בתשעה באב
כחלק ממנהגי האבלות, נהוג בחלק מקהילות עדות המזרח (למשל גאורגיה ומרוקו) ובקהילות האשכנזים והאיטלקים, שבתשעה באב לא מניחים תפילין עד לצהריים, ורק בתפילת מנחה של תשעה באב, מניחים תפילין ומתפללים בהם תפילת מנחה; יש נוהגים להקדים את תפילת מנחה כדי להקדים את הנחת התפילין, ויש שמתפללים בזמן הרגיל סמוך לשקיעה. יש בקהילות הספרדים שמניחים תפילין כבר בבוקר ומתפללים בהם רגיל (מנהג ירושלים) ורק חולצים אותם לפני הקינות. בכמה קהילות נוהגים להניח תפילין בתפילת מנחה אף בשאר ימי תענית מדרבנן (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר ושבעה עשר בתמוז).
בחול המועד
על הנחת תפילין בחול המועד יש מחלוקת: רוב הפוסקים למדו מהתלמוד הירושלמי[30] שהמצווה נוהגת גם בחול המועד, אולם יש המשווים את ימי חול המועד לימי יום טוב, ולכן פוטרים מהנחה בימים אלו. בארצות האשכנזים נהגו להניח תפילין בחול המועד ולברך עליהם. אך בספרד היו מנהגים שונים. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף[31]: "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא״ש ואחר כן מצאו שכתב רבי שמעון בן יוחאי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל פיו נמנעו מלהניחם בחול המועד. [...] והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם דשיר השירים" הבית יוסף ציטט את מאמר הזוהר[32] ומסכם: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחאי המפליג כל כך באיסור הנחתם?" ואכן בשולחן ערוך נפסק שאסור להניח תפילין בימים אלו. לעומתו הרמ"א פסק כמנהג האשכנזים שיש להניח תפילין בחול המועד ולברך עליהם כמו דעת רוב הפוסקים. הרדב"ז הזכיר את המחלוקת ואמר שבספרד הכול פסקו לפי הרא"ש בענייני איסור והיתר. הוא מזכיר שתחילה הניחו תפילין ושהרא"ש היה מניח תפילין בחול המועד ומברך. לאחר זמן פורסם ספר הקנה (מתוך הקבלה). ולאחר שמצאו בקבלה שאין להניח תפילין בחול המועד – הפסיקו להניח תפילין בחול המועד. היום מנהג אנשי ארץ ישראל - הן האשכנזים והן הספרדים הוא כדעת השולחן ערוך, שאין מניחים תפילין בחול המועד. ואף הנוהגים להניח תפילין, עושים זאת בצנעה בביתם, ולאחר מכן באים לבית הכנסת ללא תפילין על מנת להתפלל עם הציבור[33]. בחוץ לארץ רבים מניחים תפילין, חלקם בברכה[34], וחלקם בלי ברכה[35], ויש, בעיקר מבין החסידים, שאין מניחים. קיימים מנהגים נוספים בעניין כגון מנהג המחלק בין רווקים לנשואים, ועוד.
בראש חודש
בראש חודש נוהגים להניח תפילין רק בתפילת שחרית ולא בשעת תפילת המוסף[36] ולכן המנהג הוא שאחרי הקדיש, לפני מוסף הקהל חולץ את תפילו ורק לאחר שהקהל מסיים החזן דופק על הבימה כאות לתחילת תפילת מוסף. טעם המנהג על פי קבלה[37], אך נאמרו גם הסברים נוספים[38].
אופן הנחת התפילין
תפילין של יד מונחות כמנהג החסידים ומנהג יהודי גאורגיהתפילין של יד מונחות כמנהג הספרדים (בתמונה: הרב עובדיה יוסף)תפילין של יד מונחות כמנהג האשכנזים
בעת הנחת תפילין, קודם מניחים את ה"תפילין של יד" על קיבורת הזרוע ואחר כך את ה"תפילין של ראש" על הראש מעל המצח.
הנחת תפילין של יד
את ה"תפילין של יד" מניחים על היד החלשה יותר, כלומר אדם ימני מניח על יד שמאל ואדם שמאלי מניח על ימין[39]. דין זה נלמד מכך שבשמות י"ג ט"ז נכתבה המילה "ידך" עם ה בסופה, כלומר "ידכה". מכאן למדו חז"ל שיש להניח את התפילין על היד הכהה של האדם - החלשה יותר[40]. אך יש הפוסקים על פי הקבלה, שאין לאף אדם לשנות ממנהג רוב העולם ולהניח את התפילין על יד ימין[41]. את ה'בית' מניחים על שריר הקיבורת במרחק של שתי אצבעות מהמרפק, כאשר הוא צריך להיות נוטה לכיוון הלב.
לאחר שהתפילין קובעו על היד באמצעות הידוק לולאת הרצועה, מלפפים את הרצועה סביב הזרוע שבע פעמים[42][43]. במסורת החסידית כורכים את הרצועה על האמה 7 פעמים, במסורת הספרדית כורכים את הרצועה על האמה 8 פעמים בכיוון מהפנים אל החוץ, ובמסורת האשכנזית - בכיוון מהחוץ אל הפנים.
הנחת תפילין של ראש
בשלב זה מניחים את ה"תפילין של ראש"; ממקמים את ה"בית" בחלק הקדמי של הקרקפת, כשקצהו החיצוני והחזיתי של ה"בית" עומד על קו השיער שעל המצח, מעל הרווח שבין העיניים, ומהדקים את הרצועה סביב הקרקפת, החל מחלקה הקדמי ועד לקצה הקרקפת האחורי, במקום החיבור עם שריר העורף. טעות נפוצה היא להניח את ה"בית" של התפילין על המצח עצמו, אולם בהלכה נקבע שמקום ההנחה מסתיים בקצות השערות, והמניח אותן על המצח לא יצא ידי חובת המצווה[45].
קשירת רצועה של יד
לסיום יוצרים עם רצועת התפילין בבסיס כף היד ובגב כף היד את האות ש. מאחר שצורת הקשר ב'תפילין של ראש' היא האות ד, וצורת הקשר בשריר הזרוע היא האות י, נוצר צירוף המילה "שדי" שהיא משמות האלוהים. קהילות אחדות בעדות המזרח לא נהגו לכרוך את הרצועה בצורת ש'. קהילות יהודי גאורגיה, נוהגים ליצור ברובם, על כף היד את האות שי"ן. יהודי תימן קושרים צורת אות ד' על כף היד ובאצבע האמה קושרים צורת ש', וביחד עם אות י' הנמצאת בסמוך לבית של תפילין של יד נוצרת המילה "שדי".
חליצת התפילין
חליצת התפילין מתבצעת בסדר הפוך מהנחתן. קודם מתירים את קשרי כף היד, אחר כך מסירים את ה'תפילין של ראש' באמצעות היד החלשה, ולבסוף מסירים את ה'תפילין של יד'.
לפי המסורת הארץ ישראלית הקדומה, נהגו לברך בזמן חליצת התפילין”אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו”[46]. הראשונים נחלקו האם יש לנהוג כך בכל חליצה של התפילין, רק כאשר יש חיוב לחלוץ (לעת ערב או סמוך לשבת) או שאין לברך כלל. בשולחן ערוך[47] נפסק שאין מברכים ברכה זו כלל, ואפילו חולצים סמוך לכניסת השבת.
קיפול התפילין
כורכים את הרצועות על ה"תיתורא". יש שכורכים את הרצועות רק על צד אחד, ויש שכורכים על שני הצדדים בשווה, צורת כריכה זו נקראת 'כנפי יונה'.
ברכות התפילין
ברכה קודם ההנחה
לפי מנהג הספרדים, וההולכים בפסקי האר"י[48] והגר"א[49] נהוג לברך ברכה אחת על תפילין של יד ושל ראש: ”
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ[50] תְּפִלִּין.”
מנהג רוב האשכנזים לברך על תפילין של ראש ברכה נוספת: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין.” מחמת הספק באשר לברכה הנוספת על תפילין של ראש, נפוץ כיום המנהג לומר מיד לאחר הנחת התפילין של ראש את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שנהוג לאומרן לאחר הגייה בשגגה של שם ה' ללא צורך.
אין לדבר בין הנחת 'תפילין של יד' להנחת 'תפילין של ראש'. למנהג הספרדים ויתר הקהילות שבדרך כלל מברכים רק על 'תפילין של יד', מי שהפסיק בדיבור בין 'של יד' ל'של ראש', מברך על תפילין של ראש את הברכה הנוספת המקובלת אצל האשכנזים. למנהג האשכנזים, במקרה כזה יש לברך שוב אחרי הנחת 'תפילין של ראש' את ברכת "להניח תפילין" ואז להוסיף את ברכת "על מצוות תפילין".
בתלמוד (נידה נא ב) הובאה ברכה שנהגו בני ארץ ישראל לברך לאחר חליצת התפילין: "ברוך אתה... לשמור חוקיו". כיום המנהג שלא לברך ברכה זו וכך פסק מרן בשולחן ערוך: ״אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפילו כשחולצם ערב שבת בין השמשות" (אורח חיים כט א).
קיימות ארבע דעות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש"י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב"ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).
בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש"י כיוון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. יש הדגשה של חשיבות הנחת תפילין של רבנו תם בין פוסקי ההלכה הנוטים לקבלה, זאת בעקבות דברי האר"י שאלו ואלו דברי אלהים חיים ולשתי הדעות יש טעם על-פי תורת הסוד. בהנחת התפילין ישנן שתי שיטות, על-פי השולחן ערוך והאר"י ורוב הפוסקים הספרדים ניתן להניח בזמן התפילה את שני הזוגות, אולם הרב עובדיה יוסף פסק כי בימינו כשהתפילין גדולות וקשה להניח את שתיהן כאחד במקומן, יש להניח תפילין של רש"י בזמן קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה להחליף אותם לאחר מכן. לדעת הפוסקים האשכנזים אין להניחם יחדיו משום איסור בל תוסיף, גם לא בכוונה לקיים את המצווה בתפילין הכשרות בלבד. בעקבות זאת יש הנוהגים ללבוש תפילין של רבנו תם לקראת סוף תפילת שחרית או בתפילת מנחה.
על פי האר"י יש להניח במנחה תפילין של השימושא רבה שהן, על-פי שיטתו, מסודרות כתפילין של רש"י אלא שהן גדולות יותר (ברוחב אצבעיים על אצבעיים) וכך נוהגים היום חלק מהמקובלים. על-פי רבי מנחם עזריה מפאנו סדר התפילין של השימושא רבה הפוך משל רש"י ויש להניח בנוסף לתפילין של השימושא רבה גם תפילין על פי שיטת הראב"ד (שהם בסדר הפוך מתפילין של רבנו תם), וכך נוהגים היום חלק מחסידי חב"ד.
קיום המצווה על ידי נשים
אישה קונסרבטיבית מתפללת עם תפילין
בתלמוד הבבלי (מסכת עירובין, דף צ"ו, עמוד א') נחלקו תנאים האם מצוות תפילין נוהגת גם בלילה ובשבתות וחגים. אם כן, אז היא מצוות עשה שאינה תלויה בזמן, וגם נשים חייבות בה. אם לא, אז היא מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות ממנה. להלכה נפסק שלילות, שבתות וחגים אינם זמן להנחת תפילין, ולכן נשים פטורות מהמצווה: ”נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין...” (משנה, מסכת ברכות, פרק ג', משנה ג'). הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן אינו מפקיע את המצוות ולנשים מותר לקיימן ולדעת חלק מהפוסקים – אף לברך עליהן[52]. ברם, לעניין תפילין מסופר בתלמוד הבבלי ש"מיכל בת כושי (כלומר, מיכל בת שאול המלך) הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף צ"ו, עמוד א'. לפי הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי כן מיחו בה חכמים). מכאן למדו הפוסקים שישנה בעיה בהנחת תפילין על ידי נשים. הנימוקים שאוזכרו בהקשר זה הם:
הצורך בנקיות הגוף בשעת ההנחה, לרבות ניקיון הגוף מזרע[53] ואיסור הפחה. מטעם זה אף גברים החייבים במצווה מקיימים אותה באופן מצומצם – בשעת תפילת הבוקר בלבד. נשים סובלות מדימום וסתי המגיע ללא ידיעתן ולדעה זו "אינן יודעות לשמור עצמן בנקיות" ואל להן להסתכן בחילול קדושת התפילין בשעה שהן פטורות מהנחתן[54].
התפילין מונחות על שריר הקיבורת ועל שיער הראש ובהנחתם בידי אישה יש חשש לפריצת גדרי הצניעות.
כמו כן, ייתכן וישנה בעיה של איסור לא ילבש בהנחת תפילין על ידי נשים[55].
להלכה פסק הרמ"א[56] שיש למחות באישה המניחה תפילין. אך יש החולקים על כך[54].
אשתו של ה"אור החיים", פאצוניה, הייתה נוהגת להניח תפילין ולהתעטף בטלית[60].
בחוגים הקונסרבטיבים פועלים לצמצום ההבדלים בין גברים לנשים, ולכן מעודדים הנחת תפילין בידי נשים. הוגים בתנועה זו סבורים כי אין כל מניעה הלכתית לעשות כן וכי הנימוקים שהוזכרו למנהג להימנע מכך, חלשים מן הצורך בשוויון או שאינם תקפים כלל במציאות העידן המודרני[61].
בקרב ארצות הספרדים נהגו לחנך קטן למצוות תפילין, עוד לפני גיל שלוש עשרה, ע"פ הגמרות ורוב הראשונים[62], אצל האשכנזים המנהג הוא חודש אחד לפני גיל שלוש עשרה או יותר.
^אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצירוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א, עמ' 174
^חז"ל דרשו את הפסוק: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ" (שמואל ב', א', י') כמתייחס לתפילין של שאול (תרגום יונתן :"ואצעדה אשר על זרועו - וטוטפתא דעל דרעיה"). על פי פשוטו, נראה שמדובר על תכשיטים שהיו בזרועו של שאול ועל ראשו. במקום אחר נזכרת "אצעדה" כתכשיט: "אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר, ל"א, נ').
^לקטע הרלוונטי באנגלית: Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has" ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened" -באזור הערה 159 בקטע האיגרת המופיע בהערה הקודמת
^(מסכת ברכות, דף י"א, עמוד א'), בספר יחזקאל, כ"ד, פסוקים ט"ז-י"ח נאמר: ”בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי”, כלומר ישנו ציווי מיוחד ליחזקאל לפיו, אף על פי שאשתו תמות, אין עליו להתאבל עליה, אלא לנהוג את כל המנהגים של אדם לא אבל. ביניהם: "פארך חבוש עליך". התלמוד דורש ש"פאר" הוא תפילין. כלומר, אדם אבל אינו מניח תפילין ביום זה, ורק יחזקאל צווה באופן מיוחד שעליו להניח תפילין ביום זה.
^אבל בשנים האחרונות יש שהקימו מנינים נפרדים להניח תפילין, בהסכמת פוסקים מסוימים, עיין בנימין המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, חלק ה, בני ברק תשע"ח, עמ' 875 ואילך.
^לפי האשכנזים, היד החזקה (שעליה לא מניחים את התפילין) היא היד בה כותבים, ולפי הספרדים, היד החזקה היא היד החזקה בפועל.
^כמו: "לא כהתה עינו" (דברים, ל"ד, ז'), שפירושו: לא נחלשה ראייתו.
^הרב יוסף חיים מבגדאד הביא את אותם פוסקים בספרו "בן איש חי הלכות" (שנה ראשונה, פרשת חיי שרה, אות ז'). המקורות שהביא מצטטים את דברי המקובל מהר"י צמח. הרב יוסף חיים מוסיף שדבריו "נכונים בטעמים על פי הסוד", ועל כן יש לחשוש לדבריו. על כן לאדם שהוא איטר יד ימינו יש להניח שתי תפילין - אחת על יד ימין כדי לקיים את ההלכה על פי הפשט, ולאחר שמסירם יש להניח תפילין נוספות ללא ברכה על יד שמאל כדי לקיים את ההלכה על פי הקבלה.
^מקור כריכת שבע הכריכות הוא מהקבלה ולא מהתלמוד. על כן, אדם יוצא ידי חובת תפילין גם אם לא כרך את שבע הכריכות, אלא ישר העביר את הרצועה לכף ידו. וכן גם אורך התפילין על מנת שיהיו כשרות לא נדרש כדי לכרוך שבע כריכות, אלא רק כדי שיגיעו מבית התפילין אל האצבע האמצעית ויכרכו סביבה שלוש כריכות (משנה תורה להרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג' הלכה י"ב).
^בספרו "עוד יוסף חי" מביא הרב יוסף חיים טעם לכריכת שבע כריכות: שבע כריכות הם כמניין עשרים ושמונה (אחת ועוד שתיים ועוד שלוש וכו' עד שבע, יוצא עשרים ושמונה), ועשרים ושמונה בגימטריה זה "כח", כנגד הפסוק: ”וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...” (דברים, ח', י"ח) - שכן על פי חז"ל ישנו קשר בין התפילין לבין היציאה למלחמה (כמו גם הפסוק:”וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים, כ"ח, י') שנדרש על תפילין של ראש). על כן, בזמן כריכת שבע הכריכות סביב היד יש לכוון בפסוק זה. אמנם נראה שהכוונה היא למלחמה שבין האדם לבין יצרו הרע, ששוכן בליבו של האדם (”וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”) ועל כן אנו מטים את התפילין של יד כנגד הלב.
^חז"ל למדו הלכה זו מהמידה "גזרה שווה", שהיא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן. נאמר בספר דברים: ”בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק א'), כלומר, אדם שמתאבל על מתו, לא ישים קרחה (מלשון קרחת) בין עיניו. ומאחר שאין מקום לומר שמדובר על קרחת בין העיניים ממש (שאין שם שיער), ודאי מדובר על מקום הראש בקו שבין העיניים, ששם יש שיער (וכן ישנם פסוקים רבים בתנ"ך שמורים שקרחה היא בראש עצמו, ונעשתה בזמני אבלות). ומכאן חז"ל למדו גזרה שווה מהמילים: "בֵּין עֵינֵיכֶם", שכמו שכאן מדובר במקום הראש בין העיניים, כך גם בפסוק: ”וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ח) הכוונה למקום הראש בין העיניים[44].
_-_%E2%80%9CSlichot%E2%80%9D_Prayer_(3).jpg)
