במאה ה-7 נכבש האזור על ידי הח'ליפות המוסלמית, שהחלה לאכלס את הארץ בערבים. במהלך מאות השנים הבאות, היקף האוכלוסייה היהודית בארץ השתנה פעמים רבות.
טרם ייסודה של הציונות בתחילת המאה ה-19, חיו באזור כ-10,000 יהודים. במשך המאה ה-19 התגבשה הציונות, תנועה לאומית יהודית שבבסיסה הרצון להביא לייסודה של מדינה יהודית בארץ ישראל, וכן לקיבוץ גלויות ולעלייה משמעותית אליה. החל מהעשורים האחרונים של המאה ה-19 החלו גלי הגירה גדולים של יהודים לאזור שנשלט אז על ידי הטורקים, ומאוחר יותר על ידי הבריטים.
עקב הריבוי הטבעי הגבוה וכן עקב העובדה שיהודים מהווים בה את רוב האוכלוסייה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם עם אוכלוסייה יהודית הנמצאת במגמת גידול, זאת בניגוד לקהילות יהודיות בשאר העולם בהן האוכלוסייה היהודית במגמת ירידה (בפרט עקב התבוללות עם גויים והטמאות בתרבות הניכר) או שהיא יציבה במידה מסוימת. יוצאות דופן הן הקהילות היהודיות החרדיות ברחבי העולם שחוות גידול מהיר באוכלוסייה. אנשי הקהילות הללו מתנגדים בדרך כלל לשימוש באמצעים למניעת הריון מטעמי דת, ובנוסף אין בקהילות הדתיות-חרדיות חשש מהתופעות הללו כדוגמת סכנת התבוללות עם הסביבה הנוכרית (עם הגויים) כמעט בכלל.
ירושלים היא העיר הגדולה בישראל מבחינת ריכוזי אוכלוסייה משמעותיים של יהודים.תל אביב היא העיר השנייה בישראל מבחינת ריכוזי אוכלוסייה משמעותיים של יהודים.
ארץ המוצא הגדולה ביותר בארץ נכון לשנת 2012 היא ישראל. קרוב ל-2.4 מיליון ישראלים נולדו בארץ ואביהם נולד אף הוא בארץ. בישראל של 2012 ישנם מאות אלפים ממוצא ספרדי-אשכנזי מעורב כתוצאה מנישואים בין-עדתיים.[9] חלקם מופיעים כאשכנזים, חלקם כספרדים וחלקם כישראלים - על פי ארץ מוצא האב.
הערה: נתונים אלו מתבססים על נתוני הלמ"ס לשנת 2012, המגדירים את ארץ המוצא של ילידי הארץ לפי מקום הולדת האב ומתעלמים מארץ מוצא הסב כך שהמספרים הבאים אינם מוחלטים.
אחרי ישראל, יוצאי יבשת אירופה ויבשת אמריקה (וילידים מדור ראשון לאב ממוצא זה) מהווים (נכון ל-2012) את יבשת המוצא הגדולה ביותר בקרב יהודי ישראל, ומונים כ-1.9 מיליון נפש.[10] נתון זה כולל את ילידי ישראל שנולדו לאבות יהודים אשכנזים ברובם המכריע שעלו מאירופה או מאמריקה, וכן כ-1,100,000 אשכנזים שעלו ממזרח אירופה ומברית המועצות לשעבר (או מהאימפריה הרוסית שקדמה לה) או שהם צאצאים לעולים כאלו (מתוכם כ-240,000 אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה).[11] מתוך הנותרים הרוב הם צאצאים למתיישבים הציונים הראשונים וכן ניצולי השואה[דרוש מקור], ו-200,000 נוספים הם יהודים שעלו לארץ מאז קום המדינה ממדינות דוברות אנגלית, וברובם המכריע אשכנזים גם כן. עולים יהודים אלו מילאו מאז קום המדינה תפקיד בולט בכלכלה, בתקשורת, ובפוליטיקה הישראלית והם נחשבים כקבוצה האתנית היהודית האמידה ביותר בישראל.
בעשורים הראשונים של מדינת ישראל התרחש עימות תרבותי בולט בין יהודים ספרדים ומזרחים ליהודים אשכנזים. שורשיו של עימות זה, שרשמיו עדיין ניכרים בחברה היהודית בארץ, נעוצים בהבדלי התרבות הרבים בין העדות השונות, וברעיון "כור ההיתוך" שלפיו על כל היהודים בישראל "להתיך" את זהותם הגלותית לתוך "כור" חברתי משותף על מנת ליהפך לישראלים.
יהודים יוצאי המזרח התיכון וצפון אפריקה (וילדים לאב ממוצא זה) מונים נכון ל-2012 כ-1.5 מיליון אנשים בישראל.[12] במהלך השנים כונו רוב יהודי ארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון בכינוי "ספרדים", משום שמגורשי ספרד הגיעו לרבות מן הקהילות שם והשפיעו על נוסח התפילה ופסיקת ההלכה. זאת למעט התימנים שלהם נוסח ייחודי. גם "מזרחים" הוא מונח כולל ליהודים שמוצאם בארצות ערב והאסלאם.
רבים מן התושבים הוותיקים במדינת ישראל (שהיו ברובם ממוצא מזרח אירופי), החשיבו את עצמם מבחינה חברתית מעל לעולים החדשים. החינוך שקיבלו, התארים האקדמיים, ההיכרות עם התרבות המקומית והקשרים החברתיים שלהם סייעו להם להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית במדינה החדשה.
להטיות התרבותיות או "גזעניות" כלפי העולים אשר באו בראשית שנות המדינה, התווספה גם העובדה שלמדינה הצעירה חסרו משאבים כספיים כדי להעניק קורת גג לזרם האוכלוסייה המסיבי, וכך נשלחו מאות אלפי עולים חדשים מזרחיים ומקצתם אשכנזים, למגורים במעברות ובפריפריה. המזרחיים והספרדים היו לעיתים קרובות קורבנות לאפליה,[13] וכונו לפעמים "שווארצע" ("שחור" ביידיש) או "פרענק-פרך".
גרוע יותר מאפליית הדיור היה האופן השונה שבה טופלו ילדי מהגרים אלו. מערכת החינוך הפנתה רבים מהם לבתי ספר תיכון "מקצועיים" בלי לבצע שום הערכה אמיתית של יכולותיהם. יהודים מזרחיים מחו על היחס הלא הוגן, בין היתר בהקמת תנועת הפנתרים השחורים שפעלה למען צדק חברתי.
סימניה וההשפעה של האפליה המוקדמת הזו עדיין ניכרים חצי מאה לאחר ראשית המדינה, כפי שמתעדים אותן מחקרים שנעשו על ידי מרכז אדווה לשוויון חברתי,[14] וכן מחקרים אקדמיים ישראליים נוספים (למשל את מחקרו של פרופ' יהודה שנהב מאוניברסיטת תל אביב החוקר את חוסר הייצוג של יהדות ספרד בספרי לימוד של היסטוריה בתיכון)[15]
כל ראשי הממשלה הישראליים היו אשכנזים. ספרדיים ומזרחיים הגיעו למשרות רמות, בהן משרות שרים, שישה רמטכ"לים (מתוך 21) ושניים מנשיאי המדינה (מתוך עשרה). כמו כן הפכו ערי המעברות משנות החמישים, למה שמכונה "עיירות פיתוח". בהיותם מפוזרים על פני אזורי גבול בנגב ובגליל, הרחק מערי ישראל הגדולות. לערים האלה לא ניתנה מעולם המסה הקריטית או המרכיבים הנחוצים על מנת להצליח, והן ממשיכות עדיין לסבול מאבטלה גבוהה, מבתי ספר נחותים ומבריחת מוחותכרונית.[16]
רוב יוצאי אפריקה ואסיה החיים כיום בישראל הם צאצאים לכ-680 אלף יהודים שעלו או נמלטו לישראל ממדינות ערב. מיעוט מהם עלה מהרפובליקות האסלאמיות של ברית המועצות לשעבר (250,000), הודו (70,000), איראן (200,000 - 250,000), טורקיה (80,000). לפני העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים היוו יוצאי אפריקה-אסיה 70 אחוז מכלל היהודים הישראלים. בנוסף, נכון ל-2012 חיים בישראל כ-200,000 עולים מיהדות צרפת, רובם הגדול דור ראשון או צאצאים לדור זה שהיגרו לצרפת מצפון אפריקה עם סיום הקולוניאליזם הצרפתי.
ילידי אסיה ואפריקה מהווים כ-15% מאוכלוסיית הגרעין החרדי בישראל.
מדינות המוצא העיקריות של יהודים ישראלים יוצאי אפריקה-אסיה הם כדלהלן:
כולל עולים יהודים מארצות הקווקז ומרכז אסיה. מגאורגיה, מאזרבייג'ן, ודאגסטן, ומבוכרה, לפעמים נחשבים לקהילות נפרדות בפני עצמם. הכוונה שהם פחות או יותר נפרדים מהנוסח עצמו של 'מזרחים', 'ספרדים', ו'אשכנזים'. על אף שרובן המכריע חיו במדינות שהיו תחת שלטון ברית המועצות וחלקם אף דוברים רוסית.
השפה הגאורגית יהודית או גרוזינית יהודית היא שפה יהודית, ניב או ז'רגון של הגאורגית שדובר על ידי היהודים הגאורגים, לפי קריטריונים של מיון שפות היא משתייכת למשפחת השפות הכרתווליות. יהודי גאורגיה עצמם גורסים כי השפה המדוברת על ידם היא גאורגית עצמה, ואינם משתמשים בלהג עדתי יהודי כלשהו. ואם משתמשים והולכים לפי הגרסה המודרנית של המושג 'מזרחים', שלושת הקבוצות האלה נופלים תחת ההגדרה של 'יהודים מזרחים'.
ב-2017 קהילת יהודי אתיופיה "ביתא ישראל" מנתה כ-149 אלף בני אדם.[17] רוב בני הקהילה הם עולים וצאצאיהם שעלו במהלך שני גלי עלייה גדולים: מבצע משה ומבצע שלמה (1991). בסוף שנת 2017 מנתה אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל כ-149 אלף נפש (מהם כ-62 אלף צברים שאביהם יליד אתיופיה), המהווים כ-1.7% מאוכלוסיית ישראל.[18]
בדומה לקבוצות עולים אחרות, יהודי אתיופיה ניצבו בפני מכשולים רבים במהלך השתלבותם בחברה הישראלית. מלבד צבע עורם השונה, הם נתקלו באתגרים כגון קשיי תקשורת (רוב העולים לא ידעו קרוא וכתוב בעברית בהגיעם לישראל), הבדלי תרבות ומהמעבר מחברה פטריארכלית לחברה מערבית ומעבר ליהדות הרבנית באמצעות גיור לחומרא. יוצאי אתיופיה וצאצאיהם הצברים סובלים מאפליה, תיוג, שיטור-יתר, ומגילויי גזענות בחלקים של החברה הישראלית והממסד הציבורי.[19] שלא כמו העולים מרוסיה שרבים מהם היו מיומנים ובעלי מקצוע, יוצאי אתיופיה באו ממדינה עם כלכלה קיומית ולא היו מוכנים כראוי לעבודה בחברה כלכלית מתועשת.
עם השנים חלה התקדמות משמעותית בשילוב של אוכלוסיית עולי ויוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, גם בשל העובדה שרובם המכריע של צעיריה, הבנים והבנות, מתגייסים לצה"ל.[20] בין 8,000 ל-17,000 יהודים נוספים, בעיקר יהודי פלשמורה, נותרו באתיופיה וממתינים לעלייה. [דרוש מקור]
בישראל חיים כ-380,000 אזרחים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה,[21][22] אף כי לרובם מוצא יהודי או בני זוג בעלי מוצא יהודי, והם עלו לישראל על פי חוק השבות. ריכוזם הגדול הוא בקרב עולי ברית המועצות לשעבר. מדי שנה עוברים גיור רק אחוז קטן מאזרחים אלה, כ-6,000.
גרים
מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום עלו אליה אלפי מתגיירים וגרות. קבוצות מתגיירים בולטות הם:
בני מנשה - כ-3000 ממתגיירי בני מנשה עלו לישראל מאז תחילת 1990. מקור הקבוצה הזו הוא במדינות צפון מזרח הודו, ואנשיה טוענים שהם צאצאים לאחד מעשרת השבטים האבודים. בני הקהילה מתגוררים בעיקר ביישובים ביהודה ושומרון ובעיר הדרומית ניצן. רובם מקיימים אורח חיים אורתודוקסי. 7,300 מבני הקהילה עדיין נותרו בהודו שם הם מקיימים אורח חיים יהודי, ומתוכנן להעלות את כולם לארץ עד לשנת 2012.[23]
בני משה - מאז תחילת 1990 התגיירו כמה מאות פרואנים, שעלו לישראל כקבוצות. רובם של בני הקהילה (מכונים גם "יהודי האינקה") מקפידים על שמירת מצוות, והם מתגוררים ביישובים הממוקמים ביהודה ושומרון.
במסגרת הממלכתית התגיירו באמצעות הרבנות הראשית 3,816 איש בשנת 2001, ו-4,031 בשנת 2002. רוב (60%) המתגיירים במסגרת זו (בשנות 1999–2007) הם עולי אתיופיה, שקבלת אזרחות מותנית אצלם כיום בגיור,[24][21] וכאלף מהמתגיירים הם עולי חבר המדינות. בשנת 2008 בוטלו אלפי גיורים שנערכו החל משנת 1999 על ידי הרב חיים דרוקמן, ומעמדם היהודי-רשמי של מתגיירים אלו נתקע במצב ביניים היות שההליכים בעניין עדיין נמשכים.[25]
במסגרת תוכנית נתיב של צה"ל התגיירו ברבנות הצבאית 5,000 חיילים, כ-800 מדי שנה, כשרבים מתוכם יוצאי ברית המועצות לשעבר.[26] בסקר שנערך בקרב המתגיירים ברבנות הצבאית, ציינו 26% מהנשאלים שהמניע המרכזי לגיור הוא רצונם בהשתלבות חברתית. כגורמים נוספים צוינו מניעים דתיים (13%) ולאומיים (12%).
אחוז נישואי התערובת בישראל בין דתות שונות עומד כיום (2009) על כ-5%, כאשר בני הזוג הלא-יהודים הם רובם ככולם אזרחי ישראל.[21]
במשך שנים רבות לא פורסמו נתונים מוחלטים על ירידת אזרחים מישראל. לפי נתונים שפורסמו בשנת 2006, בשנים 1999–2005 עזבו את הארץ 230,000 יהודים, כאשר חלק גדול מהם כלל עולים חדשים שהפכו את החלטתם.[28] (48% מכלל העזיבות ב-1990 ו-60% ב-2003 ו-2004). 8% מכלל העולים בתקופה שלאחר 1990 עזבו את ישראל. בשנת 2005 לבדה עזבו את הארץ 21,500 ישראלים, 73% מתוכם יהודים. במקביל, 10,500 ישראלים חזרו לישראל אחרי שנה אחת מחוץ לה; 84% מהם היו יהודים.[29]
בנוסף, יהדות ישראל בגולה כוללת גם יהודים רבים ברחבי העולם, בעיקר במדינות מערביות, אשר זכו לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות וחיו בארץ לתקופה קצרה, ובחרו בסופו של דבר לחזור לארץ המוצא שלהם תוך שהם שומרים על אזרחות כפולה.
תחזית דמוגרפית
הביטוי "האיום הדמוגרפי" (או "הפצצה הדמוגרפית") משמש בחברה הישראלית לתיאור איום (אמיתי או מדומה) על יעודה ועתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בשל הפער, ההולך ומתכנס - בשנים 1996–2000 היה הריבוי הטבעי של ערביי ישראל 3.6% ונכון לשנת 2018 ירד שיעור הריבוי הטבעי של הערבים בישראל ל-2.2% לעומת שיעור ריבוי של 1.9% בקרב היהודים (כולל עלייה),[30] בין הריבוי הטבעי של ערביי ישראל ושל האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה ובין הריבוי הטבעי של פלח האוכלוסייה היהודי. לעיתים מצטמצם הדיון באיום לישראל בגבולות הקו הירוק ולעיתים הוא מתרחב וכולל גם את חבלי יהודה ושומרון ורצועת עזה.
בירושלים אחוז היהודים ירד בהתמדה מ-72% בשנת 1990 ל-62% בשנת 2015, כלומר 542,000 יהודים ואחרים לעומת 323,700 ערבים.[32] עם זאת, הגידול השנתי בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים יורד בהתמדה, מ-3.6% בין השנים 1990 ל-2000, עד ל-2.7% בין השנים 2010 ל-2017.[33] לפי ד"רגיא בכור ממוצע הילדים לאישה יהודיה עולה בהתמדה החל מ-1996 לעומת ממוצע הילדים לאישה מוסלמית שיורד בהתמדה, כך בשנת 2016 ילדה אישה יהודיה בממוצע 4.42 ילדים לעומת 3.32 ילדים לאישה מוסלמית.[34]
השוואה של השינויים בשיעורם של הקבוצות הדתיות העיקריות בישראל בין השנים 1949 עד 2020. יהודים מוסלמים נוצרים דרוזים אחרים
שיעור האוכלוסייה היהודית מכלל האוכלוסייה במחוז הצפון נמצא בירידה מתמדת. ההאצה בגידול אוכלוסיית הערבים, והיותם הרוב בשני אזורים גאוגרפיים גדולים - בגליל ובמשולש הפכה בשנים האחרונות לאיום על מעמדה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי בחלקים ניכרים משטחה. [דרוש מקור]
השתייכות דתית
מרבית הישראלים נוטים לסווג את זהותם היהודית בדרכים שונות משאר יהודי העולם בכלל, ומיהודי ארצות הברית בפרט, שבה יש נוכחות גדולה של זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים, ועל כן מאוד ליברליים בערכיהם כמו היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית.
בשנתון הסטטיסטי מספר 71 (2020) של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שבדק את ההגדרה העצמית של יהודים בני 20 ומעלה נמצאו 10.1% חרדים, 11.2% דתיים, 35.4% מסורתיים ו-43% לא דתיים או חילוניים.[35] לפי הדמוגרף ארנון סופר, נכון ל-2010 חיים בישראל כ-700 אלף חרדים וכ-700 אלף דתיים, מתוך 5.8 מיליון יהודים.[36]
בסקר שנערך בשנת 2007 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי 27% מכלל היהודים הישראלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש-53% אמר שהם לא שומרים שבת בכלל. הסקר גם מצא ש-50% מתוך הנשאלים היה מוותר על עריכת קניות במהלך השבת כל עוד התחבורה הציבורית תופעל ופעילויות הפנאי ימשיכו להתקיים. אף על פי כן, רק 38% האמינו כי פשרה מסוג זה תקטין את המתח בין הציבור החילוני לציבור הדתי.[37]
בסקר שנערך בשנת 2009 על ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה על מידת האמונה של הנשאלים, נמצא כי 80% מכלל היהודים הישראלים מאמינים שיש אלוהים, 67% מאמינים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, 65% מאמינים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, 56% מאמינים בקיומו של העולם הבא ו-51% מאמינים בביאת המשיח.
על שאלת שמירת הכשרות, נמצא כי 76% שומרים כשרות כהלכה בביתם ו-70% גם מחוץ לביתם. עוד נמצא כי 82% מהנשאלים מדליקים נרות חנוכה, 68% צמים ביום כיפור (באופן מלא או חלקי), 67% לא אוכלים חמץ בפסח ו-36% משתתפים בקריאת המגילה בפורים.[38]
בסקר שהתפרסם בשנת 2017 שהוזמן על ידי הרבנות הראשית בקרב 501 יהודים ישראלים שנולד להם בן זכר בחמש השנים האחרונות נמצא כי 98% מלו את בנם, ל-86% מתוכם לא היה ספק שימולו את בנם (בהתפלגות לפי גילאים עלה אחוז זה ל-96% בקרב צעירים עד גיל 30).[39]
מסורתיים וחילונים
כיוון שהמונחים "חילוניים" ו"מסורתיים" אינם מוגדרים באופן מלא ומוסכם, קשה לדעת כמה מהיהודים בישראל משייכים את עצמם לקבוצות הללו. ההערכה בדבר אחוז היהודים הישראליים שמחשיבים עצמם כ"מסורתיים" אינה מדויקת והיא נעה בין 32% עד ל-55%. ההערכה בדבר אחוז היהודים החילוניים גסה הרבה יותר: בין 20% ל-80% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.
רוב הישראלים היהודים מסווגים את עצמם כחילוניים או כמסורתיים. אורח החיים החילוני נפוץ יותר בקרב משפחות ישראליות ממוצא אירופאי, ואורח חיים מסורתי נפוץ יותר בקרב משפחות ישראליות ממוצא מזרחי (מהמזרח התיכון שבמערב אסיה ומצפון אפריקה). ישנה לעיתים חפיפה בין המונחים, שמכסים מגוון רחב מאוד של אידאולוגיות ומגוון של גישות לקיום המצוות והטקסים הדתיים.
מחוץ לישראל ישנו צורך גדול יותר בקיום מצוות הדת ובלקיחת חלק בפולחן הדתי כדי לחזק את הקשר של יהודים לעם היהודי ולבסס זהות יהודית. בישראל, לעומת זאת, סבורים חלק מן היהודים שחיים בחברה יהודית ודיבור בעברית מבטאים את יהדותם בלי צורך בקיום מצוות הדת או לקיחת חלק בפולחן דתי.
היהדות האורתודוקסית מתחלקת לשני סוגים עיקריים: דתיים לאומיים, המהווים 10% מאוכלוסיית ישראל,[40] ולצדם החרדים, שלהם מסלול חיים שונה, המהווים 12% מאוכלוסיית ישראל.[41][42]
החרדים מתחלקים לפי קווים אידאולוגיים ואתניים לשלוש קבוצות משנה:
הציבור הדתי לאומי מחזיק באידאולוגיית הציונית דתית. הוא כולל גם את הציבור החרדי לאומי ("חרד"לי"), המאופיין באדיקות דתית רבה יותר ובעמדות לאומיות ימניות.
מאפיין נוסף של היהודים בישראל הוא הדינמיות הרבה יחסית שנוקטים אנשים בהגדירם את מעמדם הדתי. בין החילוניים והמסורתיים יש הבוחרים לחזור בתשובה. נכון ל-2009, כ-200 אלף יהודים בני 20 ומעלה מגדירים עצמם חוזרים בתשובה,[44][45] כרבע מהם מקיימים בפועל אורח חיים מסורתי בלבד.[46] בישראל פועלים ארגונים אורתודוקסיים ששמו להם למטרה להחזיר יהודים בתשובה. דוגמאות בולטות הם החצרות החסידיות חב"ד וברסלב, שמתפקדות גם כתנועות חסידיות-חברתיות, שצברו פופולריות רבה בקרב חוזרים בתשובה, הארגונים "ערכים" ו"לב לאחים" שיוזמים סמינריונים ביהדות, וארגון אש התורה. ומנגד, ישראלים רבים, דתיים וחרדים, בוחרים להיפרד מסגנון החיים הדתי ולצאת בשאלה. מחקר שנערך משנת 2011 העריך כי כ-30 אחוז מבני הנוער הדתי לאומי הופכים לחילוניים בשלב מסוים, אך 75% מהם חוזרים לדת בסופו של תהליך גיבוש זהות עצמית, שנמשך לרוב עד גיל 28.[47] מספרם של החילונים שהתחנכו במשפחות חרדיות נמוך וקשה לכימות.[48] צעירים חרדיים היוצאים בשאלה, כלומר הופכים להיות חילוניים, מוצאים את עצמם לעיתים חסרי כל או מתקשים להשלים את הפערים הלימודיים והחברתיים. כמה ארגונים מסייעים להם, בהם ארגון הל"ל.
במהלך השנים חלו שינויים בסטטוס קוו ולעיתים נוצרו בשל כך משברים שונים. בין התחומים שנסובה סביבם מחלוקת ציבורית, בולטים בעיקר נושאי האישות ונושא השבת. בעקבות תחושת קיפוח בחלקים מן הסקטור החילוני הוקמו מפלגות חילוניות במופגן (כדוגמת מפלגת שינוי) שלחמו במפלגות הדתיות, אולם ללא הישגים פוליטיים רבים.
בנושאי האישות התעוררו שאלות שונות ונוצר פער בין הגדרת יהדות והגדרת הנישואין על ידי הרבנות לבין הגדרתו על ידי משרד הפנים והרישום במרשם האוכלוסין. הפער נוצר בעיקר בעקבות הכרה של המדינה (לעיתים בעקבות פסיקות בג"ץ) בגיורים שנעשו על ידי קונסרבטיבים ורפורמים מחוץ לגבולות ישראל ובשל הכרה של המדינה בנישואים אזרחיים שהתבצעו מחוץ לישראל.
בעיות שונות הועלו מקרב הציבור החילוני לגבי השליטה הבלעדית ולעיתים הנוקשה מצד הרבנות הראשית בדבר החתונות היהודיות, הליכי הגירושין היהודיים, תהליכי הגיור, וההחלטה מי נחשב יהודי למטרות הגירה לישראל.
במהלך השנים, הישראלים היהודים החילוניים, התחילו לשאול אם הסטטוס קוו על סמך התנאים שנקבעו בשנות הארבעים ובשנות החמישים היו רלוונטיים עדיין לשנות השמונים, שנות התשעים, והעשור הראשון של המאה ה-21 וטענו שהייתה להם תמיכה כספית בענייני התרבות שלהם ובמוסדותיהם אשר אפשר להם לשנותו אותו בלי קשר לרלוונטיות שלו. הם קראו תיגר על השליטה החרדית בעניינים אישיים כגון נשואים וגירושין, והתרעמו על כך שאין מופעי בידור ותחבורה בימי שבת.
נוצרו מחלוקות גם סביב נושאים נוספים, כדוגמת שירות לאומי, גיוס בחורי ישיבות לצה"ל, תוכנית הליבה והאם נטל השרות הצבאי במדינה מחולק במידה שווה בין אזרחי המדינה - בשנות הארבעים היו רק 400 תלמידי ישיבות שהרוויחו מהפטור, אך עם השנים הם גדלו ל-50 אלף איש. לבסוף, קהילות היהודים המודרנית (היהדות הרפורמית) והמסורתית (היהדות הקונסרבטיבית), אף על פי שהם קטנות מאוד עדיין, החלו להפעיל את עצמם כאלטרנטיבה לשליטה החרדית בעניינים הדתיים במדינה.
אף צד לא היה מרוצה מהסטטוס קוו; החרדים ניסו להשתמש בכוח הפוליטי החדש שלהם כדי להשיג הישגים דתיים נוספים והחילונים ניסו להקטין או לסלק אותו.
הרוב היהודי החילוני בישראל טוען שמדינת ישראל, כמדינה מודרנית ודמוקרטית, לא צריכה לכפות עליהם חוקים בעלי זיקה דתית בניגוד לרצונם. מצד שני, הדתיים והחרדיים טוענים כי הפרדת הדת מהמדינה תגרום לסופה של ישראל כמדינה בעלת צביון יהודי מובהק.
כיום, על אף שמדינת ישראל מאפשרת חופש דת וחופש מדת לכל אזרחיה ותושביה בפועל עדיין קיימים מספר תחומים בהם מתקיים מונופול על שירותי הדת במדינה אשר מגביל במידה מסוימת חופש זה - המדינה לא מאפשרת לקיים טקסי נישואין אזרחיים או גירושין שלא במסגרת דתית בתוך גבולות ישראל. בשל עובדה זו ישנם ישראלים רבים, לרוב יהודים חילוניים, אשר בוחרים להתחתן מחוץ לישראל.
שפה
תהליך תחיית השפה העברית כשפה מדוברת נפוצה במיוחד בקרב העולים היהודים מאז 1880. אליעזר בן-יהודה (יליד האימפריה הרוסית) וחסידיו יצרו לראשונה בתי ספר, עיתונים ומוסדות נוספים דוברי עברית בלבד. בעקבות עלייתו של בן יהודה לארץ, וגם בדחיפתם של אנשי העלייה השנייה (1905-1914), הפכה העברית לשפה המדוברת הרשמית של יהודי הארץ המנדטורית. עם ייסוד המדינה בשנת 1948 החשיבה הממשלה את העברית כשפה הרשמיתדה פקטו, והיא יזמה מדיניות כור היתוך, לפיה כל עולה נדרש ללמוד עברית וכן לאמץ שם משפחה עברי. השימוש בשפת היידיש - המתחרה העיקרית של העברית לפני מלחמת העולם השנייה, רפתה בעידוד הממשלה ומספר דוברי היידיש פחת עם מותם של אנשי דור המייסדים, על אף שהיא עדיין בשימוש נרחב בקהילות חרדיות אשכנזיות.
כיום, השפה הילידית של רוב יהודי ישראל היא עברית (ישראלית) מודרנית, כאשר מגוון רב של שפות אחרות עדיין מדוברות במספר מגזרים בהם עולים יהודים רבים עדיין ממשיכים לדבר בשפת ארץ המוצא שלהם. רבים ממהגרי ברית המועצות ממשיכים לדבר רוסית בעיקר בביתם, וכן רבים מיהודי אתיופיה מוסיפים לדבר באמהרית בבית. לשון הקודש נשארה השפה העיקרית בה נכתבת הספרות התורנית.
^על פי הלמ"ס, יהודים ואחרים, לפי מוצא, יבשת לידה ותקופת עלייה, 2012, היו (באלפים) 687.1 ילידי אסיה, 891.1 ילידי אפריקה, (נתוני אפריקה כוללים את יהודי דרום אפריקה)
^שמואל נח אייזנשטדט, עדות בישראל ומיקומן החברתי, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמ' ?
