השפות הכנעניות הן משפחת שפות קרובה של ניבים מהשלוחה הצפון-מערבית של השפות השמיות, הכוללת בין השאר את העברית והפיניקית. השפה הכנענית השפיעה והושפעה מכל שפות הסביבה ברמת השפעה גדולה מאוד, ששרידיה קיימים עד היום בלשונות רבות.
מאפיינים כלליים
השפות הכנעניות נבדלות מיתר השפות השמיות צפון-מערביות בשלושה מאפיינים עיקריים:
המעתק הכנעני (ā>ō בהברה מוטעמת) התרחש רק בלשונות הכנעניות, ולא בארמית ובאוגריתית הפורמלית (אף שמתועד באוגריתית מאוחרת לא פורמלית[1]). למשל, תנועת ה-ō בשם התואר "טוב" מקורה ב-ā ארוכה. ואמנם, בארמית מקראית: טָב.
תווית היידוע "ה־" (ha-), המופיעה לפני השם שהיא מיידעת, בניגוד לתווית היידוע הארמית ־א (-a), המצטרפת לסוף המילה (השוו: הטוב, טבא).
הכינוי הפרוד לַמְּדַבֵּר הוא "אנכי" (ˀanōki): באוגריתית אַנכ,[2] בצידונית[3] ובמואבית[4] אנכ, ובעברית מקראית ובצידונית[5] אנכי. הכינוי קיים גם באכדית.[6] קיימת גם מקבילה לכינוי "אנא" הנוהג בארמית: באוגריתית אַנ,[7] בעברית מקראית אני.
בעקבות האלפבית הכנעני, פותח באוגרית, ככל הנראה בעקבות חדשנותו של סופר יחיד, כתב היתדות האוגריתי, אלפבית עיצורי הכולל את כל עיצורי האלפבית הכנעני בתוספת מספר עיצורים נוספים שהיו נהוגים בניב האוגריתי המקומי.
האלפבית הפרוטו-כנעני (בעבר כונה גם אלפבית פרוטו-סינאי[8]) הוא אבג'דאקרופוני (כלומר, כל ציור בו מייצג את העיצור הראשון במילה המהווה את פירוש הציור) שנמצא בכתבים במזרח התיכון החל מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-15 לפנה"ס). מטבע הדברים, במהלך השנים האלפבית השתנה מאוד, לכן נקבעה שנת 1050 לפני הספירה כגבול המאוחר של האלפבית הפרוטו-כנעני, אחריה האלפבית הנמצא בכתבים נקרא אלפבית פיניקי.
הכנענית הייתה שפה אם אחידה שהתפתחה לכמה ניבים דומים. ההבדל בין הלהגים לא היה גדול, והם נבדלו בסיומות של כמה בניינים, ברמת ההשפעה של שפות כמו מצרית וחתית ובייחוד אכדית, ובאוצר מילים ואולי דקויות בהגייה. הניב העברי, למשל, הושפע מאוד מהאכדית, באופן הדומה להשפעת לעז מודרני על שפת הדיבור, כיוון ששימוש בצורות ומינוחים באכדית, ה"לינגווה פרנקה" דאז, נחשב לעניין למשכילים, וכן הושפע מקרבה גנאלוגית, זיקה מדינית או סמיכות גאוגרפית לארץ נהריים שבה שלטה אכד. לוחות אל-עמארנה, למשל, היו התכתבויות בין ראשי הערים הכנעניות לבין המצרים, באכדית.
הניבים הכנעניים השונים כללו את הניב המואבי, האדומי, העמוני, הפיניקי והעברי, כאשר הניב הפיניקי היה למעשה העיקרי. בניבים אלו מופיעות לפעמים מילים בעלות הוראות מעט שונות: למשל, בעברית מקובל "שאר" במשמעות של בשר (בעברית בביטויים: "שאר-בשר", "שארית המנחה"), קניה במובן של יצירה ("קונה שמים וארץ"). גם השם המקראיחוה, המפורש "אם כל חי", מובן על פי צורה כנענית של חיים ("חוי"), "מחנת" דהיינו צבא ("אם תחנה עלי מחנה") וכן הלאה. ישנן כמה מילים שאינן מובנות לדובר העברית, מפני שבעברית החליפו אותן מילים אכדיות: חית' (פשר האות חי"ת, כלומר: "חיץ" במובן של סולם), מחֳצת (מחיצה במובן של חלון).
הכנענית, בדומה לעברית המקראית, נכתבת בכתיב חסר (המילה "כי", למשל, תכתב כִ), והרווחים בין המילים היו מבוטאים בהתחלה בסימני נקודות, ורק אחר כך ברווח בין החריטות. מבנה המשפט מתבטא בדרך כלל בהקדמה של הנשוא לנושא, אם כי עניין זה גמיש יותר עקב שימוש כלשהו בניקוד סופי. כתובת קיר גבל, למשל, פותחת באלו המילים: "קִר זוּ בני שפטבעל מלך גבל בן אלבעל מלך גבל ביחימלך מלך גבל",[9] כלומר: "(זה ה)קיר אשר בנה שפטבעל מלך גבל, בן אלבעל מלך גבל, בן יחימלך מלך גבל".
הדוגמה הקדומה ביותר, ככל הנראה, שהתגלתה לשפה הכנענית, היא קבוצת קטעים בכנענית כתובה כתב חרטומים המשולבים בלחשמצרי נגד נחשים גבליים להגנה על פרעה, בין כתבי הפירמידות בפירמידה של אונס; הטקסטים הועלו על הכתב במאה ה־24 לפנה"ס, אך חלק מהחוקרים מתארכים אותם מאות שנים קודם לכן.[10]
הבדלים בין הניב העברי לבין ניבים כנעניים אחרים
עברית היא ניב כנעני, קרוב במיוחד לניב הפיניקי. המורפולוגיה הכנענית היא אפוא זו של העברית בבנייניה, גזרותיה וכללי היסוד שלה. עם זאת, ישנם הבדלים, כיוון שבמשך הזמן השתנתה העברית, וכן הבדלים המייחדים את הניב העברי של הכנענית.
הכנענית השגורה בפינו שונה מרוב הניבים הכנעניים בכך שאינה מקיימת את ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם. צורן הנקבה המקורי היה -at או -t. לפיכך, שמות נקביים הסתיימו ב־t (למשל, malkat > מלכה). בעברית נשלה ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם (מלכה, ילדה), והשתמרה רק בצורות הנסמך ובנטייה (מלכת צור, ילדתו). בתנ"ך נשמרו מספר מקרים של סיומת ת' לנקבה גם מחוץ לצורת הנסמך.[11] תופעה דומה התרחשה בערבית, כפי שעולה מן השימוש בתא מרבוטה. בכנענית העתיקה, כפי שעולה ממכתבי אל-עמארנה ומהאוגריתית טרם נשלה t הנקבה, וגם בפיניקית השתמר צורן הנקבה המקורי בצורות הנפרד עד השלבים המאוחרים ביותר (למשל, "מצבת זו" = מצבה זו).
בכנענית העתיקה התקיים עדיין העיצור הסופי י' בגזרת נלי"ה. עיצור זה נשל בעברית. כך, למשל, הפועל "בנה" בעברית מקורו בצורת היסוד banaya*, שהתכווצה ל-banā. בכתובות כנעניות עתיקות, למשל בכתובות הפיניקיות מגבל, מצויות עדיין צורות הכתובות ביו"ד סופית ("בני", "חוי"), כנגד הצורות העבריות המסתיימות באם הקריאה ה"א ("בנה", "חִיה"). כיוון שהכתיב בכתובות עתיקות אלה הוא חסר, יו"ד זאת איננה אם קריאה אלא עיצור. הכתיב משקף אפוא את הגייתן המקורית של צורות בגזרת נלי"ה (בני=בַּנַיַ). עם זאת, בפיניקית סטנדרטית, בדומה לעברית, נשלה ה-י' הסופית, כפי שמעידים כתיבים מעין "בנ" (=בנה). הבדל נוסף בגזרות הוא ו' בגזרת נעו"י היכן שמופיעה י' בעברית: הפועל "חוי" מכתובת יחומלך מקביל לפועל העברי "חִיה", בחילופי ו' ו-י' בע' הפועל וחילופי ה' ו-י' בל' הפועל. ו' כזאת מופיעה גם בלשון חז"ל, כמו בפעלים גִּוֵּן[12] וכִּוֵּן,[13] וכן בשם המקראי חוה שפירושו "אם כל חי".[14]
הכנענית שימרה עד שלב מאוחר יחסית צורות שהיו קיימות בעברית רק בניב הקדום ביותר: צורות זוגיות בשם (חומותיים, לדוגמה) ובפועל (בספר שמואל: "תצילנה שתי אזניו"), אם כי צורת הזוגי נדירה יחסית גם בכתובות כנעניות. הכנענית גם שימרה את כינוי הזיקה "זוּ" (להבדיל מהכינוי הרומז זוֹ), שמתועד גם במקרא בשירות רבות (מאחר ששירות משמרות את השפה העתיקה): "עם זוּ קנית", כלומר: העם אשר יצרת.
בכנענית המוקדמת השתמר ניקוד סופי עקבי יותר מבעברית (כך למשל: "מוותה", ניקוד סופי של "מוות" כנושא מיודע, הסיומת "מו" כמו ב"למו" וב"ענבימו ותירושימו" שפירושה "להם" וכן הלאה הם ניקוד סופי).
השפעת הכנענית על שפות אחרות
עקבותיה של הכנענית, דרך הפיניקים יורדי הים מזה, ודרך העברים והתנ"ך מזה, התפשטו והשפיעו על שפות רבות, שמיות ושאינן שמיות. עד היום הרבה מאוצר המילים הערבי מכיל מילים כנעניות שהן פחות שכיחות או לא קיימות בעברית, או גרסאות שונות של מילים שקיימות גם בעברית.[דרוש מקור] המילה "נון" שפירושה "דג" (בעברית בשם האות נו"ן ובצירופים שפמנון, דיונון).
ביוונית, מאידך, השתרשו השמות אירופה (גלגול של ערב, שפירושו בכנענית הוא מערב. שמה של הנסיכה הפיניקית אירופה שאחיה נקראה קדמוס, כלומר קדם, מזרח).[15][16] הרומית הושפעה מן הכנענית לא רק דרך היוונית, אלא גם דרך הפיניקית המאוחרת (הפונית) שדוברה בקרתגו, ששמה אינו אלא גלגול רומי של המילה: "קרת חדשת", קרת חדשה. גם שם העיר הסמוכה לה עותיקה (Utica) גזור כנראה מהמילה "עתיק". ההיסטוריונים הרומים מזכירים את מנהיגי העיר בשם "Sufeti Cartaganis", כלומר "שופטי קרת חדשת" (באותו מובן של "שופט" כבספר שופטים), וכן שמות כמו חניבעל ברקא (חנן-בעל ברק), דידו (כנראה כמו השם דוד, כלומר: האהובה), עזרובעל ועוד.
^זאת משום שראשוני הכתובות נמצאו בסיני. כיום לא מקובל להשתמש במינוח זה משום שהכתב הסינאי המאוחר - הלא הוא הכתב הנבטי אינו קשור לכתב זה, ולפיכך לא ניתן לכנותו "קדם-סינאי", בנוסף, כתובות מסוג זה נמצאו גם מחוץ לסיני. ראו: חגי משגב, יוסי גרפינקל וסער גנור, האוסטרקון מחורבת קיאפה, עמ' 113. בתוך: דוד עמית, גיא ד' שטיבל, אורית פלג–ברקת (עורכים), חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה - קובץ מחקרים, כרך ג', 15 באוקטובר 2009, רשות העתיקות.
