כתב גבל

כתב גבל על גבי לוח ברונזה; מתוארך בין השנים 1800-1400 לפני הספירה

כתב גבל (ידוע גם בשמות כתב ההברות של גבל, כתב פסאודו-הירוגליפי, כתב פרוטו-גבלי, פרוטו גבלית או גבלית), הוא שיטת כתב בלתי מפוענחת המוכרת מעשר כתובות שנמצאו בגבל (עיר חוף פיניקית מרכזית). הכתובות נוצרו על ידי חריתה על גבי לוחות ברונזה ומריות (כפות שטוחות), ועל ידי חקיקה באבן. הן התגלו בחפירות שערך מוריס דונאן בין השנים 1928 ו-1932, ופורסמו בשנת 1945 במונוגרפיה שלו Byblia Grammata. הכתובות מתוארכות על פי המקובל לאלף השני לפנה"ס, ככל הנראה בין המאות ה-18 וה-15 לפנה"ס.

דוגמאות לכתב נמצאו גם במצרים, באיטליה ובמגידו (גרביני, קולס).

תיאור הכתב

עשר הכתובות

הכתובת על מרית e. ידית המרית נשברה ואבדה; לתמונה מצורפים ארבעה שחזורים אפשריים לתו השמאלי בכתובת.

כתב גבל נכתב בדרך כלל מימין לשמאל; לרוב בלי סימן מפריד בין מילים. עשר הכתובות שנמצאו נקראות a עד j לפי סדר גילוין, והן:

• שני לוחות ברונזה מלבניים המכונים c (16×11 ס"מ) ו-d (21×12 ס"מ), ובהם 225 ו-459 תווים בהתאמה. שני הלוחות כתובים משני הצדדים. התווים נחקקו באמצעות איזמל ולא על ידי שריטה.
• ארבע מריות ("ספטולות"), המכונות b, e, f ו-i, ובהן 40, 17, 48, and 84 תווים בהתאמה. מריות אלה הן בעלות צורה משולשת פחות או יותר, ולהן ידית בצורת גבעול הממשיך את הזווית החדה של המשולש. אורכן כ-5 עד 9 סנטימטר ועוביין 1 מ"מ. לא ידוע למה שימשו, אבל דונאן סבור שהן היו "תגים" שהוצמדו לחפצים שונים, כגון מנחות. כל המריות כתובות משני צידיהן, למעט מרית e הכתובה בצד אחד בלבד. הכתיבה היא די מרושלת. הטקסט בצד האחורי של מרית f הוא היחיד שכתוב משמאל לימין. במריות b ו-i נעשה שימוש במשיכות אנכיות קצרות כמפריד בין מילים.

• ארבעה שברי אבן ("אסטלות") המכונים a, g, h, ו-j, ובהם 116, 37, 7, ו-13 תווים בהתאמה. התווים חקוקים באופן מחושב וערוכים על קווי בסיס ברורים ("סגנון מונומנטלי"). דונאן הציע שהשברים h ו-j היו שייכים במקור לאותו המונומנט; ההרכב הכימי של אבן הגיר של שניהם נראה זהה. הטקסט על שבר g נכתב מלמעלה למטה בחמש עמודות. בבלוק j יש משיכות אנכיות, כנראה לציון הפרדה בין מילים.

כתובות נוספות

תווים בודדים מכתב ההברות של גבל נמצאו גם על גבי חפצים אחרים, כגון גרזנים וחרסים. בנוסף, נמצאה מרית אשר בצידה הקדמי כתובת בפיניקית ובצידה האחורי שרידים של כתובת פרוטו-גבלית ובה ניתן לזהות כשישה תווים בפרוטו-גבלית. הכתובת הפיניקית על כף זו מתוארכת למאה העשירית לפני הספירה, מה שמאפשר אולי לשער שפסאודו הירוגליפים המשיכו להיות בשימוש במשך זמן רב מכפי שנהוג לחשוב.

בנוסף, נמצא בגבל חלק מכתובת מונומנטלית החקוקה באבן בכתב שנראה כשלב ביניים בין הפסאודו-הירוגליפים לבין הכתב הפיניקי המאוחר יותר. אפשר לראות בו 21 תווים, רובם משותפים לכתב הפסאודו-הירוגליפי ולכתב הפיניקי, והשאר הם או פסאודו-הירוגליפים או תווים פיניקיים.^[1]

רשימת סימני הכתב

Sign list

כל תא בטבלה לעיל מראה סימן כתב (שמאל למעלה), קוד דונאן (שמאל למטה), שכיחות (ימין למטה) וציון האם הוא מופיע בלוחות (T), במריות (S) או במונומנטים (M) (ימין למעלה). ייתכן שבתאים שונים מופיעים וריאנטים של אותו סימן כתב; למשל התווים H6, G17 ו-E12 בשורה העליונה הם כנראה אותו סימן.

מספר התווים

מספר התווים הכולל בעשר הכתובות הפסאודו-הירוגליפיות הוא 1046, ומספר הסימנים הייחודיים על פי הספירה של דונאן הוא 114. גרביני ציין שמספר זה כנראה גדול מדי, משתי סיבות. ראשית, הרשימה כוללת תווים משובשים שעבורם אי אפשר לקבוע אם מדובר בסימן חדש. שנית, לא קיימת אחידות בכתיבת הסימנים, למשל יש הבדל בין הסגנון ה"מונומנטלי" של האסטלות לבין הסגנון ה"ליניארי" של המריות והלוחות. אם לוקחים בחשבון את המגוון הזה, מספר הסימנים הייחודיים יכול לקטון בחצי.

גרביני מעריך את מספר הסימנים ב-90. מספר זה מורה שמדובר בכתב הברות, שבו כל תו נהגה כהברה – לרוב צירוף של עיצור ותנועה. אם מניחים שמספר העיצורים נע בין 22 (כמו בכתב הפיניקי) לבין 28 (כמו באוגריתית)^{[דרושה הבהרה]}, ואם מניחים שמספר התנועות הוא שלוש (תנועות A, I ו-U כמו בפרוטו-שמית) או ארבע עד שש (אם מוסיפים להן את התנועות E ו-O ואולי גם אפס תנועה (שווא נח)), אזי המספר הכולל של הסימנים הדרוש נע בין 3×22=66 ו-6×28=168, כלומר זה סדר הגודל הצפוי ממספר הסימנים בכתב הברות בשפה שמית.

קשר למערכות כתב אחרות

אפשר להבחין שחלק מסימני הכתב, למשל , הם עיבוד של הירוגליפים מצריים, אבל יש הרבה אחרים שאינם מזכירים הירוגליפים. לפי הוך (1990), נראה שהרבה מהסימנים נגזרו מהכתב ההיראטי של הממלכה הקדומה, ולא ישירות מסימני ההירוגליפים. ידוע שכבר משנת 2600 לפני הספירה הייתה השפעה חזקה של מצרים על גבל: גבל הייתה נמל היצוא העיקרי לעצי ארז למצרים, ועקב כך הייתה בגבל קהילת סוחרים מצרית גדולה. לפיכך ייתכן שכתב ההברות פותח על ידי מישהו בגבל שהכיר את ההירוגליפים המצריים והשתמש בהם כהשראה לחיבור של כתב הברות חדש שהתאים יותר לשפה הנוהגת בגבל – כפי שבאוגרית הסמוכה, כמה מאות שנים מאוחר יותר, חובר אלפבית בכתב יתדות שהיה קל יותר לשימוש מכתב היתדות האכדי.

לפי בריאן קולס (2014), יש בכתב ההברות 18-22 סימנים המקבילים לאותיות הכתב הפיניקי המאוחר יותר: . אם זה נכון, המשמעות היא שהכתב הפיניקי התגלגל באיזשהו אופן מכתב ההברות. קולס מאמין שהפרוטו-כתב התפתח כפישוט של כתב ההברות, תוך מעבר מהברות לעיצורים, בדומה למעבר שעשה הכתב המצרי (שבדרך כלל לא כולל תנועות). כך, לפי סברתו, הכתובות הן שלב ביניים חשוב בין כתב ההירוגליפים המצריים לבין האלפבית השמי המאוחר יותר, שהתפתח מהכתב הפרוטו כנעני.

ניסיונות פיענוח

דהורמה (1946)

הקורפוס של הכתובות שנמצאו נחשב בדרך כלל קטן מכדי לאפשר פיענוח שיטתי שלו על בסיס ניתוח פנימי של הטקסטים. עם זאת, כבר בשנת 1946, שנה אחת לאחר שדונאן פרסם את הכתובות, טען אדואר דהורמה, מזרחן בעל שם וקריפטואנליסט מפריז, שהצליח לפענח אותן. הוא שם לב שעל גבי אחת מהכתובות שעל לוחות הברונזה הייתה כתובת קצרה במיוחד שהסתיימה בשבעה סימנים כמעט זהים של שברונים, דומים מאוד למספר "111111". הוא הניח שזהו מספר (כנראה המספר שבע, אף שדהורמה חשב שמדובר ב-4×10+3=43, משום שארבעה סימנים היו גדולים במקצת משלושת האחרים), ושיער שצידה האחורי של הכתובת היה התאריך שבו נכתבה.

המילה שמיד לפני שבעה סימני ה"1" מורכבת מארבעה סימנים שונים: . הראשון ביניהם (הימני) - ניזוק אבל ניתן לזיהוי, והסימן השמאלי ביותר, דומים לאותיות 'ב' ו'ת' בהתאמה באלפבית הפיניקי המאוחר יותר. דהורמה פירש את המילה כולה ('ב'...'ת') כמילה הפיניקית 'בשנת', ומכאן קיבל פיענוח של שני הסימנים האמצעיים. לאחר מכן החליף סימנים אלה בהמשך הכתובות וחיפש חלקים של מילים פיניקיות נוספות. בסוף התהליך הוא הציע תעתיקים ל-75 סימנים.

סובלמן (1961)

הארווי סובלמן לא ניסה למצוא ערכים פונטיים לסימנים השונים אלא לקבוע את הגבולות בין המילים ולמצוא תבניות תחביריות בעזרת שיטות בלשניות. על פי דניאלס, יש לקחת בחשבון את התוצאות של סובלמן בכל עבודה עתידית על הטקסטים הללו.

מרטין (1962)

מלאכי מרטין קרא את גוף התווים כאלפבית וסיווג את הסימנים ל-27 "מחלקות". הוא פרסם רק את החלק הראשון מהפיענוח שלו, בשני כרכים, ולא פרסם חלקים נוספים.

מנדנהול (1985)

בשנת 1985 התפרסם ניסיון תרגום חדש על ידי ג'ורג' א. מנדנהול מאוניברסיטת מישיגן. מנדנהול הניח שהרבה מהסימנים המופיעים באלפבית הפיניקי המאוחר יותר הם בעלי אותו ערך פונטי. למשל הוא מפרש את הסימן שבפיניקית יש לו ערך g ('ג') כהברה 'ga'. הסימן שדומה להירוגליף המצרי שפירושו "מלך מצרים העליונה" מתפרש על ידיו כ"mulku" (כמו המילה השמית מלך), ומכאן הסימן מתפרש אצלו כ-mu. הדוגמה האחרונה ממחישה שמנדנהול עשה שימוש מאסיבי בעיקרון האקרופוני, שבו מניחים שהערך הפונטי של סימן הברה הוא הצליל של האות השמית של העצם המתואר על ידי הסימן.

מנדנהול הניח שהשפה היא שמית עתיקה מאוד ("שפת חוף עתיקה"), מלפני הפיצול בין השמית הצפונית (שפת האב של הפיניקית והעברית) לבין השמית הדרומית (שפת האב של הדרום ערבית קדומה). הוא תיארך את הטקסטים מוקדם מהמקובל ל-2400 לפני הספירה. כפי שצוין לעיל, ג'יימס הוך (1990) רואה את מקור הסימנים בתווים של הממלכה הקדומה במצרים (2200-2700 בקירוב לפני הספירה), כך שעל פי זה כתב הברות שמי מערבי זה הומצא באותה התקופה.

התרגומים שהציע מנדנהול היו לרוב סתומים: "Adze that Yipuyu and Hagara make binding. Verily, in accordance with that which Sara and Ti.pu established we will be surety. Further: with Miku is the pledge." (מרית מסמך F, הכולל שלושה סימני עדות). הטקסט עם שבעה סימני '1', שהוזכר לעיל (לוח ברונזה C) מתפרש על ידי מנדנהול ככתובה (מסמך נישואין), ובו הסימנים הם "חתימות" של שבעה עדים. עבור מנדנהול, מסמך D (הארוך ביותר) הוא ברית בין מלך לבין הנתינים שלו. את הפיענוח שלו אין לשפוט על בסיס תרגום הסימנים, אלא על בסיס הסבירות של הטקסטים שהוא חושף, וכן על פי השאלה האם טבלת הסימנים והצלילים שלו נותנת תוצאות סבירות בכתובות אחרות שלא נכללו בתהליך הפיענוח שלו.

בריאן קולס (1992, 1998) תומך בפיענוח של מנדנהול, וטוען שחותם מגידו מאשר אותו, ויש לקרוא אותו (לפי הזיהוי של מנדנהול): "חתום, סימן מגידו". זוהי רק אינדיקציה אחת שהשימוש בכתיב הזה לא היה מוגבל רק לגבל. כתובות המשתמשות בכתב הברות שמי מערבי זה נמצאו גם במצרים.

יאן בסט (2009)

יאן בסט, היסטוריון הולנדי ופרה-היסטוריון, מאמין שהוא פענח בהצלחה את כתב ההברות של גבל לאחר 40 שנות מחקר.^[2] אך הביקורות על ספרו משנת 2010 Het Byblosschrift ontcijferd (כתב גבל מפוענח) היו מעורבות. בסט הציע שלכתב קווי א' מכרתים היו מספר מאפיינים שמיים, כפי שהציע לפניו כורש גורדון.^[3] אבל רעיון זה נתקל בהתנגדות של כמה חוקרים המתמחים ביוון הקדומה. חוקרים אלה סבורים שכרתים קשורה למקורות התרבות ההלנית.^[4]

ראו גם

• כתב קווי א'
• אלפבית אוגריתי
• כתב פרוטו-כנעני
• אלפבית פיניקי

לקריאה נוספת

• Best, Jan Het Byblosschrift ontcijferd - In het voetspoor van Willem Glasbergen 2010 (ISBN 9789035136007)
• Best, Jan Suruya in the Byblos Script: Corpus, Ugarit-Forschungen 40 (2009), 135-41
• Best, Jan Breaking the Code of the Byblos Script, Ugarit-Forschungen 40 (2009), 129-33
• Colless, Brian, "The Byblos Syllabary and the Proto-alphabet", Abr-Nahrain/Ancient Near Eastern Studies 30 (1992), 15-62
• Colless, Brian, "The Canaanite Syllabary", Ancient Near Eastern Studies 35 (1998), 26-46.
• Colless, Brian E., "The Origin of the Alphabet: An Examination of the Goldwasser Hypothesis", Antiguo Oriente 12 (2014) 71-104.
• Daniels, P.T., "Pseudo-hieroglyphs of Byblos", in: P.T. Daniels & W. Bright (eds.), The World's Writing Systems (New York/Oxford, 1996), 29-30.
• Dhorme, Édouard, Déchiffrement des inscriptions pseudo-hiéroglyphiques de Byblos, Syria. Archéologie, Art et histoire 25, 1946, עמ' 1–35 doi: 10.3406/syria.1946.4447
• Dhorme, Édouard, Appendice au déchiffrement des Pseudo-hiéroglyphes de Byblos, Syria. Archéologie, Art et histoire 27, 1950, עמ' 203–204 doi: 10.3406/syria.1950.4587
• Dunand, Maurice, 'Spatule de bronze avec épigraphe phénicienne du XIII^e [actually: X^e] siècle', in: Bulletin du Musée de Beyrouth 2 (1938) 99–107. (Spatula with traces of Proto-Byblian writing)
• Dunand, Maurice (1945). Byblia Grammata: Documents et recherches sur le développement de l’écriture en Phénicie. Beirut: République Libanaise, Ministère de l’Éducation National des Beaux-Arts.
• Garbini, Giovanni, [review of Mendenhall's book], in: Rivista di Studi Fenici 16 (1988), 129-131.
• Hoch, James E. (1990). "The Byblos Syllabary: Bridging the Gap Between Egyptian Hieroglyphs and Semitic Alphabets". Journal of the Society for the Study of Egyptian Antiquities. 20: 115–124.
• Martin, Malachi, The Scribal Character of the Dead Sea Scrolls, Vol. 1, Bibliothèque du Muséon 44, Publications Universitaires, Louvain, 1958
• Martin, Malachi, The Scribal Character of the Dead Sea Scrolls, Vol. 2, Bibliothèque du Muséon 45, Publications Universitaires, Louvain, 1958
• Martin, Malachi, 'Revision and reclassification of the Proto-Byblian signs', in: Orientalia 31 (1962) 250-271, 339-363.
• Mendenhall, George E., The Syllabic Inscriptions from Byblos, Beirut, The American University (1985), Syracuse University Press (1986), ISBN 0-8156-6077-4.
• Sobelman, Harvey, 'The Proto-Byblian inscriptions: a fresh approach', in: Journal of Semitic Studies 6 (1961) 226-245.
• Thiollet, Jean-Pierre, Je m'appelle Byblos, H & D (2005), ISBN 2-914266-04-9.
• Maurice Dunand, Nouvelle inscription découverte à Byblos, Syria. Archéologie, Art et histoire 11, 1930, עמ' 1–10 doi: 10.3406/syria.1930.3456

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כתב גבל בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Dunand, Maurice (1945). Byblia Grammata: Documents et recherches sur le développement de l’écriture en Phénicie. Beirut: République Libanaise, Ministère de l’Éducation National des Beaux-Arts. pp. 135–138.
2. Best J. Suruya in the Byblos Script: Corpus. // Ugarit-Forschungen 40. — 2009. — PP. 129—141
3. ע. ג. חורון, "כנען ויוון בתקופת הברונזה", בתוך: יונתן רטוש (עורך), מניצחון למפולת, הוצאת הדר, 1976, עמ' 212
4. NWT Online (אורכב 24.07.2011 בארכיון Wayback Machine) en Volkskrant, Frank van Kolfschooten, 29 mei 2010