זוהי הכתובת הגדולה ביותר בשפה העברית שנמצאה כממצא ארכאולוגי אי פעם והיא תיעוד יחיד מסוגו של סביבה יהודית תוססת, פוליטית והלכתית, באזור זה בארץ ישראל[1][2].
כיום נמצאת הכתובת במוזיאון ישראל, והעתק בגודל טבעי נמצא ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב.
תוכן הכתובת
בניגוד לפסיפסים מבתי כנסת קדומים אחרים שנמצאו בסביבה, כדוגמת הפסיפס שהתגלה בבית הכנסת בבית אלפא, אין על הפסיפס כל איור, אך ישנה כתיבה קליגרפית של האותיות[3]. הכתובת לכאורה כפרית וכוללת שגיאות כתיב ושיבושי לשון, אך יש לזכור שאמות הקריאה המקובלות כיום היו נהוגות באופנים אחרים בזמנים עברו. הכתובת פוענחה ופורסמה לראשונה בידי חוקר התלמוד, פרופ' יעקב זוסמן. הכתובת הכתובה בכתב עברי בלשון חז"ל כוללת 365 מילים, 1,807 אותיות, ללא סימני פיסוק המחולקות לשמונה סעיפים, ערוכים ב-29 שורות, השתמרה כמעט בשלמותה. תוכנה המלא של הכתובת הוא:[4]
שלום הפירות הללו אסורין בבית שאן בשביעית ובשאר שבוע מתאסרין דמי הקישואין
והאבטיחין והממלפפונות והאסטפליני והמינתח הנאגדת בפני עצמה ופול המצרי הנאגד
בשיפה והקפלוטות מן העצרת עד החנוכה והזירעונין והקצע והשמשמין והחרדל והאורז והכמן והתורמסין
היבישין והאפונין הגמלונין הנימכרין במידה והשום ובצלין בני מדינה הנימכרין במידה והבולבסין
והתמרין אפסיות והיין והשמן בשביעית שביעית שני שבוע דמי והפת חלה לעולם | אילו המקומות
המותרין סביבות בית שאן מן הדרום שהיא פילי דקמפון עד חקלה חיורתה מן המערב
שהיא פילי דזיירה עד סוף הרצפה מן הצפון שהיא פילי דסכותה עד כפר קרנוס וכפר קרנוס
כבית שאן ומן המיזרח שהיא פילי דזבלייה עד נפשה דפנוקטייה ופילי דכפר זמרין ופילי דאגמה
לפנים מן השער מותר ולחוץ אסור || העיירות האסורות ביתחום סוסיתה עינוש ועינחרה ודמבר
עיון ויערוט וכפר יחריב ונוב וחספייה וכפר צמח ורבי היתיר כפר צמח | העיירות שהן ספיק בתחום
ציר וצייר וגשמיי וזיזון ורנב וחרבתה ואיגרי חוטם וכרכה דבר הרג | העיירות אסורות בתחום צור שצת
ובצת ופי מצובה וחנותה עלייתה וחנותה ארעייתה וביברה וראש מייה ואמון ומזה היא קסטלה וכל מה שקנו ישראל
נאסר | תחומי ארץ ישראל מקום שה[חזיקו] עולי בבל פורשת אשקלון וחומת מיגדל שרושן דור וחומת עכו
וראש מי גיאתו וגיאתו עצמה וכבר[תה וב]ית זניתה וקסטרה דגלילה וקובעייה דאייתה וממצייה דירכתה
ומלתה דכוריים וסחרתה דיתי[ר ונחל]ה דבצאל ובית עיט וברשתה ואולי רבתה וניקבתה
דעיון ומסב ספנחה וכרכה דב[ר ס]נגורה ותרנגולה עלייה דקיסריון ובית סבל וקנת
ורקם טרכון זימרה דמתחם לבוצרה יבקה וחשבון ונחלה דזרד איגר סהדותה נימרין
ומלח רזיזה רקם דגיאה וגנייה דאשקלון ודרך הגדולה ההולכת למידבר || הפירות
הללו אסורין בפניס בשביעית ובישאר שני שבוע הן מתעסרין דמיי משלם
האורז והאגוזין והשמשמין ופול המצרי יש אומרין אוף אחוניות הבכירות
הרי אלו בשביעית שביעית ובשאר שני שבוע הן מתעסרין ודיי ואפילו
מן תרנוגלה עלייה ולחוץ | הפירות הללו מתעסרין דמיי בקסרין החיטין והפת
חלה לעולם והיין והשמן והתמרין והאורז והכמן הרי אלו מותרין בשביעית בקסרין
ובישאר שני שבוע הן מתקנין דמיי ויש אוסרין בולבסין הלבנין הבאין
מהר המלך | ועד איכן סביב לקיסרין עד צוורנה ופנדקה דטביתה ועמודה
ודור וכפר סבה ואם יש מקום שקנו אותו ישראל חוששין לו רבותינו שלום || העיירות
המו<ת>רות בתחום סבסטי איקבין וכפר כסדיה וציר ואזילין ושפירין ועננין ובלעם עלייתה ומזחרו
ודותן וכפר מייה ושילתה ופנטאקומוותה לבייה ופרדיסלייה ויצת וארבנורין וכפר
יהודית ומונרית ופלגה דשלאף
הכתובת מתחילה במניין הפירות והירקות האסורים בשנת השמיטה בבית שאן, לאחר מכן מצטטת במלואה ברייתא דתחומין, שהיא ברייתאתנאית חשובה המופיעה בנוסחים שונים גם בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א'), בתוספתא (מסכת שביעית פרק ד') ובספרי (סוף פרשת עקב). חלקה הראשון של הכתובת מופיע בגרסה מעט שונה בתלמוד ירושלמי דמאי (פרק ב' הלכה א').
בברייתא נעשה שימוש רב במקורות ישראל לצורך דיון על גבולות הארץ[5] ומונה למעלה מארבעים מקומות הנמצאים בתחום ארץ ישראל על גבול עולי בבל; ובהם, בניגוד לנוסח שנשתמר בכתובים מהברייתא, רשומה במפורש גם העיר בית שאן.
אפיונים לשוניים ואפיוני כתב בכתובת
נחשב לאחרון עדי הכתיבה ללשון העברית הקדומה מתקופת החורבן ואחריה (לשון חז"ל). את הכתובת מאפיינת עברית שבה כתיב מלא (בעיקר יו"ד המציין את תנועת החיריק)[6].
זיהוי יישובים הנזכרים בכתובת
בכתובת נזכרת רשימת עיירות בארבעה "תחומים", אשר הגם שנכללו בגבולות הארץ לפי תחום עולי בבל, הרי שבשל הימצאות אוכלוסייה נכרית באזורים אלו, ניתנו מעת לעת ליהודים עובדי האדמה שישבו בהם היתרים שלא לקיים את מלוא המצוות התלויות בארץ. שמותיהן של רוב העיירות הנזכרות בכתובת השתמרו עד ימינו:
ב"תחום נווה" (מרכז הבשן, כיום אזור העיירה נווא) השתמרו בין היתר השמות: זיזיון (העיירה הסורית זיזון) וגשמי (העיירה הסורית ג'אסם).
ב"תחום צור" (הגליל העליון המערבי) השתמרו בין היתר השמות: חנותה (ח'רבת חניתה), פי מצובה (ח'רבת מצוב), בצת (אל-בצה), כבריתה (ח'רבת כברי) ומזה (ח'רבת מזי, מצפון לראש הנקרה).
כתובת רחוב היא גם הכתובת העתיקה ביותר בה מוזכר היישוב כפר סבא, הנזכר כבר אצל יוסף בן מתתיהו במיקומו הנוכחי (בכתיב "כפר סבה" - בשורה השלישית מסוף הכתובת). לכן, הוצב העתק נוסף של הכתובת בסמוך למוזיאון הארכאולוגי בקריית ספיר בכפר סבא.
הרקע לכתובת
גבולות ארץ ישראל
עתיקות רחוב רומי בסקיתופוליס - בית שאן, המאה השנייה לספירה (צולם ב-2010)
גבול האבות - הגבולות המובטחים לעם ישראל בתורה, עוד מימי תקופת האבות[10].
גבול עולי מצרים - הגבולות המיוחסים לכיבושי יהושע בן נון וממשיכי דרכו, לאחר כניסת עולי מצרים לארץ. תחומי שטח זה הם: במערב - הים הגדול; בדרום - נחל מצרים (ואדי אל עריש) הפונה אל הים התיכון, ונחל פיקרה (נחל פארן) הפונה אל ים המלח; במזרח - ים המלח והירדן; בצפון אין הגבול ברור כל צורכו, ואין התאמה מלאה בין התיאור שבספר במדבר לבין זה שביחזקאל. כאלה היו, בקירוב, גבולות הפרובינציה המצרית "כנען" במאה ה-13 לפני הספירה.
תחום עולי בבל של עזרא ונחמיה - מתקופת שיבת ציון ועד לסוף תקופת בית שני - תקופה שבראשיתה חודש היישוב היהודי בישראל כ-400 שנה טרם הרחיבו החשמונאים את שטח הארץ לממדים שאף הם לא חפפו ל"גבול עולי מצרים". אף שעיקר תושבי הארץ היו יהודים, והדת היהודית הייתה השלטת, נותרו בארץ ישראל מספר ערים ומחוזות שיושביהם היו נוכרים ולא יהודים. הגבול הצפוני הגיע רק עד כזיב הסמוכה לעכו, ומעמדו באזור הירדן לא היה ברור; הגבול הדרומי היה רחוק מנחל מצרים, ואף במערב לא כל ערי החוף היו בידי היהודים, כשם שלא שלטו בכל עבר הירדן. התלמוד קורא לתחום מצומצם זה בשם "תחום עולי בבל", והוא חופף פחות או יותר לארץ ישראל "מדן ועד באר שבע". גבול זה הוא הגבול הקובע במשנה ובתלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, ולכן הגדרתו חיונית לצורך קיום המצוות ליהודים בתקופת בית שני ולאחריה.
בית שאן היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. מיקומה אסטרטגי, בעמק בית שאן, על מקום המפגש בין בקעת הירדן לעמק יזרעאל. היא ממוקמת על דרך הים שהייתה בין מצרים למסופוטמיה, וכן יושבת על הציר הראשי המוביל מירושלים לטבריה, ועל הציר הראשי שמוביל מהבקעה אל הים התיכון. בית שאן נזכרה ברשימת כיבושיו של תחותמס השלישי במסעו לארץ ישראל במאה ה-15 לפנה"ס (1468 לפנה"ס). מאז ועד המאה ה-12 לפנה"ס הייתה העיר תחת שלטון מצרי, בפרובינציה המצרית "כנען". לפי הרשום במקרא, לימים היא נכללה בתחום הנציבויות של שלמה המלך, לאחר שנכבשה על ידי דוד המלך.
דוכן ירקות בשנת שמיטה, הכולל ירקות ממקורות שונים. כמה ירקות מסומנים כ"ערבה", אזור שללא ספק אינו נכלל בגבולות עולי בבל, ולכן מותרים בשמיטה. לעומת זאת, ירקות ופירות שגודלו באזור בית שאן אסורים מפאת הספק, ייתכן שבזכות הלחץ הפוליטי הכבד שהפעילו תושבי האזור בימי בית שני.
בתקופת בית שני הייתה בית שאן מהחשובות שבערי הדקאפוליס, עשר הערים ההלניסטיות שהוקמו על ידי הממלכה הסלאוקית. היא נקראה "סקיתופוליס", שימשה בירת אגד ערים זה, ואוכלוסייתה כללה תושבים יוונים או הלניסטים ויהודים. קיים תיעוד על כך שבמהלך המרד הגדול (66-70) נטבחו תושבי העיר היהודים על ידי שכניהם הנוכרים. בנוסף, בראשית המאה השלישית פטר רבי יהודה הנשיא את הקהילה היהודית בעיר ממצוות ומיסים והקשורים בארץ, כמו את תושבי הערים המעורבות האחרות.
בית שאן מוזכרת במשנה במסכת עבודה זרה (פרק א' משנה ד'). מוזכרות שם חנויות מעוטרות בעבודה זרה שהיו בבית שאן. מכך ניתן להבין כי התבצע בה סוג של פולחן אלילי לפני תחילת המאה ה-3 שבה נחתמה המשנה, על ידי עובדי עבודה זרה, דהיינו שחלק משמעותי מיושביה לא היו יהודים.
הכללת בית שאן רבתי בגבולות תחום עולי בבל
סוגיית הכללתה של בית שאן בגבולות עולי בבל לא נגעה בהכרח ליושבי העיר בית שאן, שכפי הנראה רובם לא היו יהודים בתקופת בית שני; אולם הייתה בעלת משנה חשיבות בעיניהם של תושבי היישובים הסמוכים לה, שבהם חיו יהודים כפי שעולה משרידי בתי כנסת באזור. סוגיית השתייכות בית שאן וסביבותיה והגדרתה בתוך גבולות עולי בבל, הייתה סוגיה מכרעת בהגדרתם העצמית של יישובים אלה ובזהותם.
על רקע זה ניתן להבין את משמעות כתובת רחוב ברצפת בית הכנסת של היישוב היהודי הקדום רחוב.
על סוגיית הכללתה של בית שאן בגבולות עולי מצרים ועולי בבל התקיימו דיונים בתקופת חז"ל. מצד אחד, הכללתה בארץ ישראל ב"גבולות עולי מצרים" נתונה בספק[דרוש מקור]: בזמן כיבושי יהושע לא נכבשה, לפי הכתוב "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה"[11], וכן בימי שאול המלך נותרה עיר פלשתית ובחומותיה הוקעו ראשי שאול ובניו. לפי התנ"ך, נכבשה בית שאן רק בימי דוד המלך, בדומה לירושלים עצמה, אשר דווקא נכללת בתחום עולי מצרים. השתייכותה ל"גבולות עולי בבל" גם היא לכאורה אינה ודאית: היא אינה מוזכרת במפורש בתוך גבולות הארץ הצפוניים של עולי בבל, וידוע כי הייתה עיר הלניסטית במשך כל תקופת בית שני. ספק זה הביא את חז"ל, לפי המתואר בגמרא[12], לשקול להוציא את בית שאן מגבולות ארץ ישראל החייבים במצוות ארץ ישראל התלויות בקרקע. נראה שדיון זה היה חשוב ליהודי הסביבה, ולכן חקקו ברצפת בית הכנסת את הברייתא התנאית, 'דתחומין', המופיעה בנוסחים שונים גם בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א'), לאמור: בית שאן מקיימת את מצוות השמיטה, מאחר שבית שאן נמצאת בתוך גבולות ארץ ישראל.
בית הכנסת ברחוב
הסורג מאבן שיש, עם תבליט מנורת שבעת הקנים, שנמצא בבית הכנסת המקורי ברחוב. מוצב כיום בסמוך לרפליקה בקיבוץ עין הנצי"ב.
תל רחוב שוכן כ-5 ק"מ מדרום לתל בית שאן. בשנת 1973 נחשפה הכתובת במהלך עיבוד אדמות קיבוץ עין הנצי"ב הסמוך. בעקבות זאת, ביצע במקום דן בהט סקירה ראשונית. בפברואר 1974 החלו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פאני ויטו מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים[13]. בחפירות התגלה בית כנסת קדום בגודל 18 מטר על 24 מטר. רובו שימש אולם תפילה, ובו היו שני טורי עמודים בנויים בזלת. סמוך לקיר הדרומי, לכיוון ירושלים, נבנתה בימה גדולה. המתחם כולו היה מרוצף בפסיפס, ואובחנו בו שלוש שכבות של רצפה. נראה שבית הכנסת שוקם מחדש פעמיים.
משני עברי הבימה היו חדרים. מצפון לבית התפילה נמצא אולם מבוא, שכפי הנראה התווסף למבנה המקורי בשלב מאוחר. לאחר שהמתפללים עברו את אולם המבוא, הם נכנסו לאולם כניסה בכניסה יחידה, וממנו עברו אל אולם התפילה בשלוש כניסות. ברצפת הפסיפס של אולם הכניסה שובצה 'הכתובת' 4.30 מטר על 2.75 מטר גודלה וגילה כ-1500 שנה.
העתק כתובת רחוב בעין הנצי"ב
הכנת הרפליקה בקיבוץ עין הנצי"ב, שלב א: מיון האבנים וסידורן, חורף 1974
עם גילוי הכתובת בשדות קיבוץ עין הנצי"ב, וההבנה בדבר חשיבותה, הוצע לקיבוץ לבנות מתחם מסודר הנתון לשמירה, שיספק שירותי הדרכה תואמים, ויהיה בחסות רשות העתיקות ובתפעול הקיבוץ. מתחם זה נדרש להיות פתוח, כמקובל, גם בשבתות ובחגים, על מנת לאפשר את הצגת הכתובת. זאת בדומה למקומות נוספים בניהול רשות העתיקות, כדוגמת בית הכנסת בבית אלפא ובית הכנסת העתיק בעין גדי.
אולם, קיבוץ עין הנצי"ב, בהיותו קיבוץ דתי, הבהיר כי אין ביכולתו להפעיל מקום תיירותי הפועל בשבתות ובחגים. לאחר שהובהר לקיבוץ כי תנאי זה הכרחי, ויתר הקיבוץ על החזקת הפסיפס, והכתובת הועברה בשלמותה למוזיאון ישראל בירושלים, שם היא שוכנת באגף ארכאולוגיה, באולם שלוש הדתות.
חברי הקיבוץ אמנם ויתרו על החזקת הכתובת המקורית בשל רצונם לשמור שבת, אך עוזי פז, מורה ומחנך ואחד מחברי המשק הוותיקים, לא השלים עם הוויתור והחל לבדוק אפשרות להרכיב העתק זהה למקור בגודלו ובהרכבו, ועניין בכך את חברי המשק. נמצאו אבנים מתאימות לאבני הפסיפס, בצבעי שחור ולבן, בנצרת, שהופרדו בקיבוץ לאבנים קטנות בגודל של אבני הפסיפס המקוריות. במשך שנה וחצי עבדו חברי המשק בהתנדבות על הרכבת הפסיפס, בהדרכתו של יצחק חצרוני מקיבוץ בית השיטה.
כתובת רחוב: העתק ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב (צולם ב-1980)
הפסיפס, שגודלו כ-12 מ"ר, חולק ל-16 חלקים שווים בגודלם, שחולקו תחילה למשפחות שהסכימו להרכיב את הפסיפס בבתיהן. לאחר זמן, כשלא חלה ההתקדמות הרצויה, הוחלט על המשך הרכבת הפסיפס בחדר האוכל של הקיבוץ, וחלקי הפסיפס נמסרו למספר קבוצות עבודה שהגיעו לחדר האוכל. כל קבוצה הייתה אחראית על השלמת חלקה, בהתאם לצילומי ושרטוטי הפסיפס המקורי, שנמסרו לקיבוץ מרשות העתיקות. האבנים הודבקו אבן-אבן, בדיוק רב, עם השוואה מתמדת לצילומי המקור. תחילה הודבקו האבנים לדיקט, שעליו היה השרטוט המקורי. אחר כך אוחדו החלקים השונים של הפסיפס לחטיבה אחת, שהועברה בטקס מיוחד לרחבת בית הכנסת של הקיבוץ, ושם חוזקו בבטון.
לצד הפסיפס הונחו אוסף אבני בנייה מבית הכנסת העתיק ביישוב הקדום רחוב, וכן סורג מאבן שיש עם מנורת שבעת הקנים, שנמצא אף הוא במקום, לאחר שהתווספו אליו חלקים שבורים על ידי חבר הקיבוץ אהרון בן זאב. ההעתק זהה בגודלו ובהרכבו למקור. האתר פתוח לציבור בתשלום סמלי, בימי חול[14], וממוקם ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב.
לקריאה נוספת
יוסף נוה (עורך), מיקראה על כתובות יהודיות, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1981;
