כפר סמח' תועד לראשונה בשנת 1799 בידי הקרטוגרף הצרפתיפייר ז'אקוטן, שנלווה אל נפוליאון ב מסעו בארץ ישראל[4]. על פי פקודת נפוליאון שרטט ז'אקוטן מפות של המזרח התיכון כולל חלקים מארץ ישראל. מרבית הבתים בכפר היו בנויים מבוץ, אך חלקם היו בנויים מאבן בזלת שחורה הנפוצה באזור הגולן ליד סמח'. יוהאן לודוויג בורקהרדט, מזרחן שווייצרי ביקר בכפר בשנת 1812, ותיאר אותו כאוסף של שלושים או ארבעים בתי בוץ לצד בתי מידות הבנויים מאבן שחורה. הוא אמר שכ-100 פדאנים (1 פאדן = 4.2 דונם) היו מעובדים בסביבה הקרובה[5].
בשנת 1838 חוקר ארץ ישראל אדוארד רובינסון מצא גם כי הכפר מכיל 30–40 בתי בוץ, ומעטים בנויים מאבן שחורה[6].
החל משנות ה-60 של המאה ה-19, הייתה סמח' יעד לשני מבין ארבעה גלי ההגירה, האחרון הסתיים ב-1920, של מהגרים ערביים שבאו מאלג'יריה והתיישבו במקום, אחד מחמשת היישובים שיסדו האלג'ירים בגליל התחתון ובסך הכל 11 יישובים בגליל[7]. היו אלה אנשיו של עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי. שלא כשאר היישובים האלג'יראיים, שנוסדו ואוכלסו על ידי המהגרים בלבד, כפר סמח' כבר היה קיים לפני בואם לארץ. נראה שהשלטונות יזמו ותכננו באופן מסודר ליישב במקום את המהגרים... לצד האוכלוסייה המעטה שהייתה בכפר, ושסבלה מהתנאים הקשים ששררו בו ומפשיטות הבדווים"[8]. מאוחר יותר עברו לסמח' מתיישבים ממוצא מצרי שהתיישבו תחילה בעובידיה (כפר שהיה ממוקם ממערב לבית זרע של היום)[9].
בשנת 1875, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, וכתב שהכפר חציו בנוי בתי בוץ, וחציו בנוי בתי בזלת[10]. בסקר ארץ ישראל של הקרן לחקר ארץ ישראל בשנת 1881, תואר סמח' ככפר של 200 תושבים שטיפחו את המישור שמסביב[11]
בשנת 1905 נבנתה באזור מסילת ברזל ותחנת רכבת כחלק מהרכבת החיג'אזית חיפה–דמשק. מסילת הברזל, שעברה באזור והוליכה עד חיפה, ידועה בכינוי רכבת העמק. תחנת הרכבת הייתה מהגורמים שעודדו את פיתוח הכפר לעיירה בה גרים אלפי תושבים.
במלחמת העולם הראשונה הייתה סמח' בסיס של הצבא הטורקי-גרמני ומוקד לקרבות בין הכוחות הטורקים לבין הבריטים בגלל חשיבות המקום כצומת דרכים ורכבות. במקום אף היה שדה תעופה עות'מאני בתפעול חיל האוויר הגרמני. ב-25 בספטמבר 1918 התחולל במקום קרב סמח' במהלכו נכבשה העיירה ותחנת הרכבת על ידי כוחות הפרשים האוסטרלים הקלים של הצבא הבריטי.
בתקופת המנדט
עם נסיגת הצבא העות'מאני בסופה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ואף על פי שבאופן רשמי השטח היה נתון תחת מנהלת שטחי האויב הכבושים המשותפת לבריטים ולצרפתים שהוקמה באוקטובר 1918 נותרה אי בהירות לעתיד צפונה של ארץ ישראל בכלל ואזור הכנרת והגליל העליון המזרחי בפרט. על פי הסכם סייקס–פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית, אזור בשליטה צרפתית – הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, וליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. הכנרת, הייתה אמורה להתחלק בקו בין טבחה לצמח בין אזור חסות משותפת למדינה ערבית תחת חסות צרפתית. לאחר סיום המלחמה לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם והחל משא ומתן על קביעת גבולות חדשים. ב-23 בדצמבר1920 חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה"[12]. לפי הסכם זה, ויתרה צרפת על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית רמת הגולן וכן את החרמון. קו הגבול ששורטט בהסכם זה יצא מתחנת הרכבת בצמח לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך נחל משושים עד נאפח, והגיע עד סמוך לבניאס[13].
כך הייתה סמח' בימי המנדט הבריטי תחנת הגבול בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריההצרפתית. ב-1924, בהסכם ניוקומב-פולה נקבעה הגבול הסופי בין סוריה שבשלטון המנדט הצרפתי וארץ ישראל (פלשתינה) שבשלטון המנדט הבריטי בנהר הירמוך המצוי במרחק מה מצמח. אך תחנת הגבול נשארה בסמח'. תחנת הגבול כללה תחנת הסגר לבעלי חיים[14], תחנת מכס, מחנה לחיל הספר העבר-ירדני ותחנת משטרה[15]. לאחר הקמתה של תחנת סמח' הוקם בקרבתה על חוף הכנרת מזח ימי והושק קו ימי מוטורי קבוע לטבריה. הבריטים הגדילו והרחיבו את המזח ויזמו את סלילת כביש טבריה-צמח. שירות רכבת הנוסעים בתחנה חודש בין חיפה לצמח ודמשק[16].
בשנת 1922 דיווח עיתון הארץ שבצמח נבנו בתים חדשים רבים, חנויות, הוקם סניף דואר והיא הפכה למרכז מסחרי חשוב. מספר התושבים גדל וגרים בה מספר סוחרים עשירים המנהלים סחר בין הגליל, עמק הירדן, עבר הירדן והחורן[17]. בתחילת יולי 1922 חנכו שני סוחרים יהודים טודרוס אפשטיין וישראל מייסטר, טחנת קמח מודרנית בצמח. התחנה שאבה מים מהכנרת לצורך שטיפת התבואה ואחר כך נעשה שימוש במים לצורך השקיית גינת ירק. ליד התחנה נבנו בתי מגורים לפועלים[18]. ב-1924 דיווח העיתון דואר היום:”...ובשעה שלפני שנים אחדות לא גר בכפר סמח — למרות היותו במרחק כשטח וחצי מטבריה — אף יהודי אחד, הנה כיום מונה סמח כעשר משפחות עבריות היושבות בו דירת קבע, בנות 42 נפשות, מהן 23 : גברים, 7 נשים, 12 ילדים וילדות. יהודינו אלה עוסקים רובם במסחר ובמרכלת ומקצתם במלאכת יד. בכפר נמצאת טחנה גדולה עברית. ויחס הערבים לשכניהם היהודים היה ידידותי ואחותי תמיד”[19].
במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט, היו בסמח' 10 משפחות של יהודים, חלקם חנוונים, סוחרים, פקידרכבת, פקיד טלגרף ושני שוטרים. בסמח' עבדו גם 40 פועלים יהודים עבור הבריטים. במפקד 1931 נמנו באזור סמח' 481 בתים ובהם 1,931 תושבים. רוב התושבים היו מוסלמים, 78 נוצרים, 43 יהודים ושני דרוזים.
העיירה הייתה שייכת לנפת טבריה שבמחוז הגליל (1945). על פי סקר הכפרים משנת 1945, שטחי אדמותיה יחד עם מסדה ושער הגולן היו 18,611 דונם מתוכם 9,265 בבעלות ערבית, 8,412 בבעלות יהודית ו-934 בבעלות ציבורית. גודל האוכלוסייה הוערך כ-3,460 תושבים[20].
בשנים 1940–1941 הוקמה במקום תחנת משטרה, אחת ממצודות טגארט שהקימו הבריטים בארץ. התחנה נבנתה במודל 'התחנה הכפרית' (2nd Class Police Station) ומספרה הסידורי היה 25. התחנה הוקמה על בסיס תחנת משטרה קטנה שהוקמה במקום בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
במלחמת העצמאות
בזמן מלחמת העצמאות, בתחילת 1948, חדרו לאזור צמח מספר כנופיות מאזור סוריה, שתקפו מדי פעם את חקלאי האזור ופגעו בתחבורה היהודית[21][22]. תושבי העיירה מצדם סבלו ממספר פעולות תגמול שבצעו היהודים. בפברואר פוצצה ההגנה מספר בתים בצמח[23], ומספר פעמים הותקפו אוטובוסים ערבים בדרכם לצמח[24][25]. בליל ה-24 באפריל1948, תקפה ההגנה שוב את צמח והרגה 20 איש. הצבא הבריטי שחנה בסמוך התערב ופתח באש על התוקפים והם נאלצו לסגת[26][27].
ב-27 באפריל1948 פינו הבריטים את תחנת המשטרה ומיד נכנסו לתוכה ערבים. בליל ה-28 באפריל 1948 יצא כוח מדגניה מצויד בחומר נפץ. לאחר קרב יריות הצליחו החבלנים להניח את חומר הנפץ ליד קיר הבניין ולפוצצו. דרך הפרצה חדר הכוח לבניין והשתלט עליו[28].
במהלך חודשי המלחמה הראשונים פינו רבים מתושבי העיירה את יישובם, וב-28 באפריל הוא נעזב כליל[1].
כוחות ההגנה ירו על העיירה מתחנת המשטרה במשך מספר ימים וב-3 במאי ברחו ממנה אחרוני התושבים[29]. בזמן התקפת הנגד של הצבא הסורי ב-18 במאי עזבו כוחות ההגנה את המקום[30][31]. מבניין תחנת המשטרה יצא הצבא הסורי בשני ראשים לכיבוש דגניה א' ולכיבוש דגניה ב'. מגיני הקיבוצים הדפו את ההתקפה תוך פגיעה בטנקים סוריים במטולי פיאט. חמישה תותחים 65 מ"מ ה"נפוליונצ'יק" שהגיעו לארץ באותו הזמן נשלחו מיד להגנת עמק הירדן, שם הופעלו לראשונה על ידי חיל התותחנים של צה"ל, הפתיעו את הסורים, גרמו לבהלה והיו מהגורמים לנסיגה הסורית בקרב על הדגניות, לכיבוש צמח ב-21 במאי 1948 ולהדיפת הצבא הסורי מתחומי ישראל בגזרה הזאת[32][33].
ב-25 במאי 1948, דיווח העיתון דבר על ביקור בצמח הכבושה:[34]
”דממה עמוקה שוררת ברחובות הריקים מאדם. פה ושם נראים פגרי כלבים, שנורו מתוך חשש מפני מחלת הכלבת, חנויות מלאות כל טוב, בתי קפה ובתי מגורים – נעזבו כמו שהם, ברגעים האחרונים. על כך מעידות החבילות הרבות הארוזות, שלא הספיקו לקחתן. הנה חנות פתוחה על כל צרכי־הכתיבה שבה, או מחסן אפל ובו קמח, סוכר, בצל, שעועית, תפוחי אדמה, ומה לא? והנה דירתו של מנהל תחנת הרכבת, לא גדולה ביותר, אך יש בה רהיטים אירופאיים יפים. והנה פינה אפלה אחרת :החדר הזה שימש כנראה, בית מלאכה לסנדלר וגם דירה לבני משפחתו: הנה המחיצה המחלקת את החלל לשניים – מסביר לי מלווי בעל כובע הגרב.”
לאחר הקמת מדינת ישראל שימשה תחנת המשטרה בצמח כמפקדת החטיבה המרחבית (חטיבת העמקים שפעלה באזור עמק הירדן ועמק בית-שאן). בשנת 2003 החליט צה"ל לסגור את החטיבה ולהעביר את האחריות לחטיבת הבקעה[35].
לאחר הקמת מדינת ישראל
מעברת צמח
בנובמבר 1950, הוקמה "מעברת צמח" בה התגוררו כ-700 איש בעיקר עולים מתימן וקבוצה של עולים מעיראק, באוהלים וצריפונים[36][37]. בתחילת 1953 עזבו את המעברה 67 משפחות ועברו למושב אליקים[38]. במהלך 1954 נסגרה ופונתה המעברה. 80 משפחות עברו למושב יכיני בצפון הנגב ליד העיר שדרות. 32 משפחות עברו למושב מרגליות בגליל העליון. 54 משפחות עברו למושבים שפר וצוריאל בגליל העליון[39].
על גדת הכנרת הוקמו אמפיתיאטרון ומדשאה, אשר אירחו הופעות רוק. בין 1978 ל-2011 התקיים במקום בכל ט"ו באב פסטיבל "ליל אהבה בצמח" שמשך את האמנים הבולטים בישראל וקהל רב של בני נוער.
תחנת הרכבת של צמח נותרה נטושה עד שנת 2011, אז החל שימור ושחזור של מבני האבן הנטושים של התחנה, כחלק מהמרכז ללימודי ארץ-ישראל בקמפוס חדש של המכללה האקדמית כנרת – "קמפוס דרום"[40]. במקום נבנו גם מעונות הסטודנטים. הפרויקט הושלם בשנת 2015[41].
שדה תעופה צמח
המטוס "חנו" מדגם "הנדלי פייג' H.P.42" (אנ') של חברת אימפיריאל איירווייז מתדלק בשדה צמח, אוקטובר 1931 (צבוע)"חנו" לאחר נחיתה בצמח, אוקטובר 1931
בזמן מלחמת העולם הראשונה, עם נסיגת צבא האימפריה העות'מאנית וכוחות צבא הקיסרות הגרמנית שסייעו לו מדרום הארץ, בנובמבר 1917, נערכו מחדש גם הטייסות הגרמניות שלחמו בארץ ישראל. הוכשר במהירות שדה תעופה בצמח בשטח פתוח ומישורי מדרום לתחנת הרכבת. במקום הוקם גם בית-חולים צבאי. בשדה צמח הוצבה טייסת 300. קודם לכן פעלה הטייסת בסיני, באל-עריש ובבאר-שבע. בפברואר 1917 היא נאלצה לסגת מבאר-שבע לרמלה ובנובמבר, משהתקרבה החזית לרמלה, נסוגה לצמח. בתחילת ספטמבר 1918, פינתה הטייסת את השדה; המטוסים שהיו בשדה טסו לדרעא ולדמשק, כך שהשדה היה נטוש כאשר נכבש על ידי הצבא הבריטי. בתום המלחמה הפעילו הבריטים את שדה התעופה באופן קבוע. הוא החל לשמש כשדה תעופה אזרחי בינלאומי בשרות חברת אימפיריאל איירווייז בקו מלונדון להודו. הנוסעים הגיעו במטוס ימי שנחת על פני הכנרת מול טבריה, הועברו לצמח והמריאו במטוס נוסף דרך בגדד להודו[42].
במרץ 1940 חנכה חברת אווירון קו תעופה בין לוד לצמח, הקו פעל פעמיים בשבוע וזמן הטיסה היה 90 דקות[43]. הקו פעל עד קיץ 1940 וחודש שוב בקיץ 1941[44][45].
^נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
^דב גביש, שדה התעופה הגרמני בצמח, בתוך: "הכנרת וסביבתה", עורכים: מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - הכנרת וסביבתה, ירושלים, 1999, עמודים 155 - 159
._%D7%A6%D7%9C%D7%9D_%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98_%D7%91%D7%A8-PHAL-1619688.png)
.jpg)
