אגן הניקוז: שטחו של אגן הניקוז של הנהר הוא 2,290 קמ"ר. הוא כולל את כל הבקאע, השיפולים המזרחיים של דרום הרי הלבנון והשיפולים המערביים של דרום הרי מול הלבנון.
"ברך" הליטני: עיקול בסיום הזרימה דרומה, ליד מצודת הבופור, שבו הנהר משנה את כיוונו וממשיך לכיוון מערב. העיקול הוא החלק הקרוב ביותר לגבול ישראל–לבנון, במרחק כ-4 ק"מ בלבד.
זרימה מערבה לים התיכון: הקטע האחרון של הליטני נקרא גם בשם "אל-קאסמיה" (בערבית: القاسمية). הוא זורם מערבה ונשפך אל הים התיכון, צפונית לעיר צור. רובו של קטע זה מרוחק מגבול ישראל–לבנון מרחק של כ-29 ק"מ.
ספיקת הנהר היא כ-920 מיליון מ"ק בשנה של מים מתוקים ברמה גבוהה. כחצי מהמים מנוצלים עד לברך הליטני, בעיקר באמצעות מפעלי ההשקיה והמפעל ההידרואלקטרי הקשורים לאגם קרעון. באזור ברך הליטני זורמים כ-480 מיליון מ"ק בשנה. בקטע שלאחר ברך הליטני (אל-קאסמיה) מנוצלים עוד כ-125 מיליון מ"ק בשנה להשקיה, והיתר (כ-355 מיליון מ"ק בשנה) נשפכים לים התיכון.
גשרים מעל הליטני
הגשרים מופיעים להלן לפי הסדר, בכיוון זרימת הנהר, מצפון-מזרח לדרום-מערב.
גשר חרדלה: מחבר את נפת א-נבטיה ונפת מרג' עיון, ליד הכפרים תיבנית ודיר מימאס. הגשר נבנה ב-1920 על ידי שלטונות המנדט הצרפתי. ב-15 במאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, פוצץ הגשר על ידי פלוגה ב' מהגדוד השלישי של חטיבת יפתח, בפיקודו של איתמר ארבל, על מנת לעכב שיירת רכב צבאית של הכוחות הערביים בדרכה לגליל.[1] הגשר שופץ ב-1972. הוא נפגע ב-2006 מהפצצת חיל האוויר הישראלי ונפתח מחדש ב-2007.
גשר עקיה: מחבר את נפת א-נבטיה ונפת בינת ג'בייל. הגשר העתיק שנבנה בשנת 1833 נהרס, ונבנה גשר חדש.
בדרום הליטני
"גשר טאיר פאלסאי" או "גשר 6 בפברואר": סמוך ליישוב טאיר פאלסאי.
ג'סר אל-קאסמיה: סמוך לכפר קאסמיה (Qasmiyeh) ולשפך הנהר לים התיכון.
מקור השם
לפי ההשערה של התאולוגים Bart Denton Ehrman ו-Robert McNair Price, נהר הליטני נקרא על שם לוטן, דרקון או נחש בעל שבעה ראשים, משרתו של האל ים במיתולוגיה כנענית. הנהר, המתפתל דרך הבקאע כמו נחש, הזכיר לתושבים כנענים את הדמות המיתית.
בלטינית וביוונית נקרא הנהר לאונטס (בלטינית Leontes וביוונית Λέοντες), שפירושו "אריות".
בשנת 1919, לקראת אישור המנדט הבריטי, הציגה התנועה הציונית בראשות חיים ויצמן תוכנית לממשלת בריטניה, ובה הנהר ליטני משמש כגבולה הצפוני של ארץ ישראל – עד 25 מיילים צפונית ל"ברך" הליטני, כ"דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי". היה זה במידה רבה פרי המלצת שמואל טולקובסקי – מראשי הפרדסנים בארץ ופעיל ציוני נודע. טולקובסקי טען שיהיה קל יותר למוסלמים שמדרום לליטני להתחבר עם המוסלמים בארץ ישראל, ופחות לנוצרים שמצפון לליטני. גם הוא הדגיש את העובדה שהיהודים הגרים בצור רואים את עצמם כחלק מתושבי ארץ ישראל, ואינם חוגגים יום טוב שני של גלויות. נימוק נוסף להסטת הגבול אל הליטני היה להקל על הגנת המדינות, בהיות הליטני מכשול טבעי[4].
ההצעה זכתה אומנם לתמיכת נשיא ארצות הבריתוודרו וילסון, אך ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', החליט להיצמד לכתוב בתנ"ך מספר פעמים על גבולות ארץ המובטחת: "מדן ועד באר שבע", ובהסכם החדש בין בריטניה לצרפת (1921) נקבע הגבול החדש – אותו גבול הקיים היום בין ישראל ללבנון – ולפיו נהר ליטני נמצא כולו בשטחה של לבנון.
לאחר סימון הגבול היו שהמשיכו לראות בתקופת המנדט את נהר ליטני כחלק מארץ ישראל. כך למשל, באותה תקופה נוצרו תוכניות מוקדמות להשקיית הנגב (תוכנית בלאס, תוכנית הייס) שהביאו בחשבון שימוש בחלק ממי הליטני במסגרתן.
אברהם ברוור בספרו "הארץ" משנת 1929 קובע כי גבולה של הארץ מצפון הוא בקעת עיון וממערב לה נהר קסימיה (הוא הליטני). על פי ברוור, הליטני מוזכר במשנה והיו יהודים בחצביה שהיו קוברים את מתיהם בבקעת עיון שכן זו הייתה אדמת ארץ ישראל.
בשנת 1953 החלה ישראל לבנות את מוביל המים הארצי, מה שגרם למתיחות צבאית רבה עם מדינות ערב. נשיא ארצות הבריתאייזנהאואר שלח את נציגו אריק ג'ונסטון לתיווך. ישראל הציעה אז להגדיל את כמות המים בירדן, על ידי חיבור הליטני אל מקורות הירדן. ניסיון התיווך נכשל.
המחסור במים במדינת ישראל הלך והחמיר עם השנים, אולם ישראל לא נקטה בשום צעד מעשי להשתמש במי הליטני, גם בתקופות שצה"ל שלט על חלקים נרחבים מהנהר, למרות דיווחים ממקורות ערביים על הטיית מי הליטני.
היבטים מדיניים וצבאיים
במבצע ליטני בשנת 1978, חדר צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני, וסילק את כוחות אש"ף אל מעבר לנהר הליטני.
במבצע שלום הגליל בשנת 1982 כבשה ישראל חלקים נרחבים מהליטני, כולל את אגם קרעון. ב-1985 צה"ל נסוג מרוב השטחים בהם שהה ועזב את הליטני, למעט אזור "ברך" הליטני שנותר ברצועת הביטחון, אזור שצה"ל וצד"ל שלטו בו עד שנת 2000.
במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 אישרה ארצות הברית לישראל להרחיב את הלחימה עד לליטני, החלטה על כך התקבלה בישראל לקראת סיום הלחימה, אולם בפועל לא הגיעו כוחות צה"ל לליטני.
ב-12 באוגוסט 2006, חודש מפרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוחלט במועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין ישראל לחזבאללה. כחלק מההחלטה, סוכם על הצבת כוח או"ם לצד חיילי צבא לבנון במרחב דרום לבנון, והרחקת חזבאללה אל מעבר לנהר הליטני כדי ליצור מתחם ביטחון בינם לבין הגבול הצפוני של ישראל. בפועל חזר חזבאללה והתמקם מדרום לנהר תוך התחמשות משמעותית והגברת האיום על ישראל.
בעקבות טבח שבעה באוקטובר, וההסלמה המשמעותית של חזבאללה מול צפון ישראל באותה תקופה, עלתה שוב דרישתה של ישראל לנסיגת חזבאללה מעבר לנהר הליטני בהתאם להחלטת האו"ם משנת 2006. כמו-כן, ישנה תנועה של ישראלים שקוראים לממשלה לכבוש את דרום לבנון עד לנהר הליטני ואף ליישב חלק זה ביישובים יהודיים.[6]
