עין גנים הוא מושב פועלים שהוקם בשנת 1908, ובשנת 1939 הפך לשכונה ורחוב בפתח תקווה. מצוי כ-50 מטרים מעל פני הים. מקובל להגדיר את עין גנים כמושב הפועלים הראשון.
שלט הסבר על בית פסילובשלט הסבר על עין גניםבית הכנסת בעין גניםשלט על בית משפחת כצנלסון ברחוב פוחסעמדה ההגנה בקצה רחוב פוחס בעין גנים, נבנתה ב-1938 בכספי כופר הישובהמוזיאון הפתוח בקצה רחוב פוחס
מושב עובדים
אנשי העלייה השנייה היו בעיקרם חסרי אמצעים שהתפרנסו בדוחק כפועלים. גורמים שונים ניסו לאפשר להם להתיישב על האדמה כדי שיוכלו להתפרנס ממנה באופן עצמאי ביגיע כפיהם. הרצון היה לבנות מודל אחר מזה של בני העלייה הראשונה שהקימו אחוזות גדולות בהם הם העסיקו פועלים, שהמבקרים ראו בה "תגרנות בקרקעות". עד תחילת 1909
נעשו ארבעה ניסיונות התיישבות של פועלים, בחוות כנרת, באר יעקב, כפר סבא ועין גנים[1].
המושב הוקם על ידי הוועד האודסאי, שפעל להקים מושב עבור פועלים בסביבת פתח תקווה. הוועד רכש חלקה של כ-500 דונם מאדמת פג'ה, חלקית בעזרת הלוואה שנתקבלה מהקרן הקיימת, וחילק אותה לשלושים חלקות שימכרו לפועלים שישלמו עבורן במשך שבע וחצי שנים[2]. בביטאון הפועל הצעיר מתחילת מרץ 1908 דווח שהבית הראשון, של החבר רוצקין, כבר נבנה במקום. כן דווח שהפועלים החליטו להקצות 100 דונם לפרדס משותף וכי בחרו את "עין גנים" לשם המקום[3]. בחול המועד סוכות של 1908 חגגו הפועלים את ייסוד המקום[4]. הפועלים היו בעיקר בני העלייה השנייה, שהועסקו עד אותה עת אצל איכרים במושבה פתח תקווה.
המושב עוצב מתחילתו כרחוב, וחלקות הפועלים השתרעו משני צדיו. הקרקע חולקה שווה בשווה בין שלושים ואחד בתי אב. מצדו הצפוני של הרחוב השתרעו חלקות נוספות ששימשו לעיבוד חקלאי אינטנסיבי יותר ולמרעה. החלוקה המקורית הותירה גם קרקעות במרכז המושב למבני ציבור ולנותני שירות כדוגמת מורים וחנוונים.
תקנות המושב עוצבו ברוח העלייה השנייה הסוציאליסטית - על המתיישבים הוטלה חובה לעסוק בחקלאות בעצמם ולא להיות "מנהלי עבודה" כדוגמת איכרי פתח תקווה, והחובה להעסיק במידת הצורך רק פועלים יהודיים על פי העיקרון של עבודה עברית. נקבע כי כל חבר יהיה בעליה של לא יותר מחלקה אחת (כדי למנוע פערים כלכליים), וכי השפה השלטת במושב תהיה עברית. ביקורת הוטחה בהנהלת המושב על שבחפירת הבאר העסיקו עובדים ערבים[5].
ראשוני עין גנים
עד מהרה הפכה עין גנים למרכז רוחני של ראשי תנועת העבודה. ב-1911 קמה זעקה גדולה בקרב היישוב הישן ובני המושבות על חילול שבת וחג פומבי במושב. הרב אברהם יצחק הכהן קוק תיאר זאת בכתביו (מאמרי הראי"ה, עמ' 451): "חלול שבת ויו"ט שנעשה בפרהסיא במושבה עין גנים על ידי אספת הפועלים בהמון, הרעיש את לב קהל ה' בכללו, את כל ישראל יושב ארץ ישראל, עד שהמחאה התפרצה כמעט באפס יד. נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים מבניה, אשר ירמסו ברגלים כל כך גסות את עורק חייה. היא לא תוכל לדום, היא תמחה בכל עוז, ומלחמה תשיב אל חיק בניה מהרסיה ומחריביה". עוד ב-1911 הוקמה בה הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה.
ההסתמכות העצמית על עבודה של אנשי המקום נמשכה גם אל תוך שנות ה-20 של המאה ה-20. בשנת 1925 סירבה האספה הכללית של המושב להלוואה של הממשלה לתיקון בארות, כיוון שהממשלה דרשה שעבודות התיקון יימסרו לזוכה במכרז חיצוני[6]. עם זאת, המושב לא דבק לגמרי בעקרון העבודה העצמית וספג ביקורת על כך[7]. אנשי המושב הסכימו לעיתים לדרישות הפועלים, אך לא תמיד. בקיץ 1929 הסכימו חלק מאיכרי עין גנים לשלם מיל ליום עבודה, אך אחרים סירבו[8]. המושב הובא כדוגמה מוצלחת לחקלאות זעירה ליד כל בית[9] ולהצלחה כנגד תחזיות ה"מומחים" שחזו לו כישלון[10].
בסמוך לשכונה היה יער בבעלות המושב שהיווה מקום לטיולים לאנשי המושב ובני פתח תקווה[6].
שינוי צביון
לקראת סוף שנות ה-20 התחלקו אנשי המקום לשתי קבוצות שהתחרו על השלטון במושבה: "מעוטי הנכסים" ו"מרובי הנכסים"[11]. בבחירות לאספת הנבחרים השלישית בשנת 1931 כבר ניתנו רוב הקולות למפלגות הימין. בבחירות נספרו 122 קולות אשר כללו 43 למפא"י, 34 לרוויזיוניסטים, 25 לציונים כלליים, 8 למפלגת הנשים, 5 לרשימה על שם בורוכוב, 3 לספרדים רביזוניטים, 2 למזרחי, 1 לספרדים של מפא"י ו-1 לפועלי ציון שמאל[12].
בשנת 1930 חוברה עין גנים לרשת החשמל. כבר בסוף שנות ה-20 הסתמכה עין גנים על פעילויות תרבות ופעילות הצופים בפתח תקווה[11], ובשנת 1930 הציעו השלטונות לאחד את עין גנים, כפר גנים ומחנה יהודה לתוך פתח תקווה[13].
בשנת 1937 הוכרזה פתח תקווה כעיר על ידי שלטונות המנדט הבריטי – הכרזה שהגבירה את תנופת הבנייה והביאה לכך שהעיר הלכה וגדלה, והחלה להתקרב אל המושב ו"לבלוע" אותו. בשנת 1939 סופח המושב רשמית לפתח תקווה[14] ומאז החל לאבד את הייחודיות שלו. בשנת 1940 בקשו רבים מעין גנים לעבור להשתייך למועצה הכפרית של פתח תקווה ולא להשתייך לעירייה הכללית[15]. השטחים החקלאים הלכו והצטמצמו עד שלבסוף הפכו כולם לשטחי נדל"ן, כשבהדרגה החלו הבתים המקוריים להיהרס. התופעה הגיעה לשיאה בשנות השמונים.
גם מבחינה דתית השתנה אופי המקום. מייסדיו הראשונים היו חילונים שלא רצו שיהיה במקום בית כנסת. אולם בשנות ה-30 כבר פעל במקום בית כנסת עם תפילות בכל מהלך השבוע[16].
מחנה עולים
בסוף שנת 1939 הוקם בעין גנים מחנה עולים[17] בשטח של אחד מבעלי הנחלות. במחנה התגוררו כ-70 עולים מהונגריה[18].
עין גנים כיום
כיום ניתן למצוא רק שרידים מעטים מאוד מהמושב. למעשה הזיכרון המרכזי מהמושב הוא בשמו של הרחוב שפעם היווה אותו. עניין זה הביא לכינוי הידוע "מושב שהוא רחוב".
השרידים שנותרו הם "בית פסילוב", שבו התגורר במשך תקופת מה יוסף חיים ברנר. הבית הממוקם בצומת הרחובות וולפסון ועין גנים, שוחזר על ידי חברת בנייה שבנתה בית בסמוך. השחזור מדויק מאוד ומציג את הבית בצורתו החיצונית בדיוק כפי שנראה בעת בנייתו. הבית נמצא כעת בבעלות אותה חברה והיא השכירה אותו לשימושה של מספרה. בקרב הציבור כמו גם בעיתונות המקומית נמתחה ביקורת קשה על התנהלות העירייה בפרשה זו, שכן מדובר בבית בעל ערך היסטורי וארכיטקטוני חשוב. מאז מרץ 2012, בעקבות יוזמה של איש העסקים ישראל גל, מושכר המבנה למעגל תנועות הנוער הציוניות-חלוציות בשיתוף עם עיריית פתח תקווה. שריד נוסף הוא בית הכנסת אל מול בית פסילוב, שמבנהו אָמנם שרד מתקופת המושב, אך הוא שונה ושופץ לבלי הַכֵּר. מבנה אותנטי נוסף הוא בית מאירוב-פרלמן המשמש כיום כמזכירות וכחדר המורים של בית הספר היסודי-ממלכתי עין גנים. המבנה לא שוחזר והזמן נתן בו את אותותיו. בין משפחות מאירוב ופרלמן, שכל אחת מהן הייתה בעלת הבית בתקופה מסוימת, ניטש ויכוח באשר לשמו. שאר מבני המושב נהרסו כולם ובמקומם נבנו בתי קומות, בעיקר במהלך שנות השמונים.
פארק התושבים-המוזיאון הפתוח
בקצה רחוב פוחס בתוך פארק גדול הגובל בכביש 40 נמצא מוזיאון פתוח לתולדות שכונות פתח תקווה שנחנך באוגוסט2011. בפארק נמצאים עמודים רבים וכל אחד מוקדש לשכונה בפתח תקווה מיום היווסדה עד היום ובו צילומים, תעודות והיסטוריה של כל שכונה.
בתרבות
בעין גנים נולדו שני סופרים ידועים - יגאל מוסינזון ותמר בורנשטיין לזר שגם גדלה בשכונה. בורנשטיין-לזר ביססה את סדרת ספריה הידועה "קופיקו" כמו גם את סדרת הטלוויזיה, על אופייה של השכונה ודמויות הספר מבוססות על דמויות אמיתיות[דרוש מקור] - תושבי השכונה שאיתם נמצאה בורנשטיין-לזר בקשר יומיומי. סדרת הספרים מתארת בצורה נאמנה למדי את אופי השכונה נכון לתקופה שבה נכתבו, כאשר עין גנים כבר סופחה לפתח תקווה.
יצחק קומר, גיבור הרומן "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, יוצא לסיור בעין גנים, והמספר מתאר את שבחי המקום: "מושב עובדים זה שנוסד בימים הרעים, בזמן שרבים הוכרחו לצאת מן הארץ, משום שלא מצאו מה יעשו, יקר הוא בעינינו, כמין עדות חיה ונאמנה לאפשרות קיומנו בארץ."[19]
