משנת 1963 ועד 2024 שלטה בסוריה מפלגת הבעת' בשליטת בני המיעוט העלווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה החזיקו ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, אף שרוב האוכלוסייה הסורית (כ-74%) היא סונית. בנוסף, זכויותיהם של מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים הוגבלו.[9] בשנת 2011 פרצה מלחמת אזרחים בין הממשל לבין כוחות אופוזיציה מקומיים וזרים. מדינות רבות הטילו סנקציות על המשטר הסורי ובכיריו בשל הפעלת אלימות קשה נגד אזרחים, בעוד שאיראן ורוסיה תמכו במשטר וסיפקו לו נשק. נכון למרץ 2024 נהרגו במלחמה כ-620,000 אנשים,[10] ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. לאחר שנים רבות של לחימה, בדצמבר 2024 נפלה סוריה לידי כוחות המורדים.
במהלך המאה ה-20 הייתה סוריה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי. שלטונותיה תובעים מישראל להשיב שטח בן כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. היה לסוריה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח בן 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.
סוריה היא אחת החברות המייסדות של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, אם כי מ-15 באוגוסט2012 הושעתה המדינה מחברותה בארגון עקב האלימות שהפעיל המשטר כנגד אזרחיו שלו. בתחילת שנת 2020 דורגה המדינה במקום השלישי ברשימת מעקב החירום העולמית של ארגון ה-IRC (אנ').[11]
כינויה הגאוגרפי של סוריה בערבית הוא "בילאד א-שאם" (ארץ הצפון, בערבית: بلاد الشام). במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבש רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה.
מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי ואזורי א-סווידא (הבשן), דרעא (החורן), וקוניטרה (הגולן) בדרום מערב המדינה ירוקים למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה. אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובשנות ה-70 מערכת של סכרים ותעלות המספקת מים לגידול הדגנים באזור. חל גם גידול משמעותי בגידולי כותנה.
ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בדמשק התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, והיא ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חלב ויריחו. בחפירות שנערכו בצפון מזרח המדינה בשנת 1975 נתגלתה העיר אֶבּלה, המעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם.
לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות. השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.
לאחר מכן עברה סוריה מידי הערבים לידי הצלבנים, ומידי הצלבנים לידי הממלוכים.
דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני.
העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832–1840 על ידי אבראהים פאשא.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניתן לצרפת מנדט על סוריה על ידי חבר הלאומים. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה על פי מפתח עדתי מובהק לשש ישויות נפרדות עם מידה שונה של עצמאות לכל אחת מהן. בחודש יולי 1920 פלשו כוחות צרפת לסוריה כדי לאכוף את המנדט שקיבלה. כך הסתיימה הממלכה הערבית קצרת המועד. בסיומו של קרב מייסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק. המלך פייסל עזב לארץ ישראל המנדטורית בה שהה כחודשיים ולאחר מכן הפליג לבריטניה. כעבור שנה היה למלך עיראק.
כפי שהוחלט בוועידת סן רמו, חילקה צרפת את שטחה של סוריה לשש ישויות נפרדות:
לבנון לנוצרים-המרונים. הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943.
ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") למיעוט הדרוזי. הוקמה באזורי הדרוזים של סוריה, בדרום-מערב סוריה של היום. התקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936.
אלכסנדרטה למיעוט הטורקמני. נוסדה בשנים 1921–1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות.
הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית בסוריה, אך שנות המנדט התאפיינו בתסיסה לאומית, סורית ופאן-ערבית כאחת, ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. בשנת 1936 החליטו הצרפתים לאחד שוב את כל חלקי סוריה, מלבד לבנון, וחוזה העצמאות הצרפתי-סורי יצר את הרפובליקה הסורית הראשונה. טורקיה תבעה ריבונות על אלכסנדרטה ובשנת 1938 פלש אליה הצבא הטורקי, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. במקום כוננה ממשלה בשליטת הטורקים, שערכה משאל עם, ועל פי תוצאותיו סופחה אלכסנדרטה לטורקיה.
בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי. ב-8 ביוני1941 נערך מבצע פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון שבשלטון וישי. אנשי פלמ"ח השתתפו בפלישה. ב-14 ביולי נכנע צבא צרפת של וישי לבריטים בסוריה ובלבנון. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.[14]
ב-17 באפריל1946 הכריזה סוריה על עצמאותה.
אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה הפוליטיקה הסורית בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.
חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה: הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.
האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, שהשתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), שפעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.
הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים – פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.
ב-23 בפברואר1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארו אותה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'.
ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, שסילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון. המשטר הדיקטטורי שהקים חאפז אל-אסד, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה.
עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.
איחוד הרפובליקות הערביות היה פדרציהדה יורה, תוצאת ניסיון כושל של שליט לוב מועמר קדאפי למזג את לוב, מצרים וסוריה למדינה ערבית מאוחדת. לאחר שהקמת האיחוד אושרה במשאלי עם בשלוש המדינות ב-1 בספטמבר 1971, האיחוד התקיים "על הנייר" בין ה-1 בינואר 1972 ל-19 בנובמבר 1977, וכתוצאה ממנו גם הוחלף דגל סוריה (הוא יוחלף שוב רק ב-1980). בפועל, מכיוון ששלוש המדינות לא הסכימו על תנאי האיחוד, כל מדינה המשיכה לפעול באופן עצמאי, ובמהרה גם התגלעו ביניהן סכסוכים (בפרט לגבי מלחמת יום הכיפורים, שבה מצרים וסוריה תקפו את ישראל מבלי להיוועץ עם לוב).
ביום הכיפורים1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפה מתואמת נגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שלושה ימי מלחמה בהם היו לצבא הסורי הישגים קרקעיים בדרום רמת הגולן הדף צה"ל את הצבא הסורי אל מחוץ לרמת הגולן וכבש מובלעת בתוך סוריה. בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, בסופה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הוסכם על הקמת אזור מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח שכבשה במהלך "קרבות המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את קווי הפסקת האש של 1967 למעט שטח בגודל 60 קמ"ר הכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה שהועבר לשליטה סורית. מוצבי החרמון נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין.
המעורבות בלבנון
ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המרוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים – וייתכן שגם בעיני אסד עצמו – כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.
עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא לוקחת חלק פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.
קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית מוחלטת של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.
בפברואר 2005 נרצחרפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.
למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים.[15]האידאולוגיה של חזבאללה כוללת ברית עם סוריה והסתמכות על תמיכתה הצבאית והפוליטית כחלק מיצירת קואלציה נגד ישראל.
אופוזיציה, מרידה ודיכוי
משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סוניםאסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ושלח אותו לגלות.
מלחמת המפרץ
השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.
במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולה מאוד וב-10 ביוני2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית.
בעקבות פיגועי 11 בספטמבר2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק מהמאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר אִפשר הטלת סנקציות על סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש – קוריאה הצפונית. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני.
ב-26 בינואר2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלווית לבין כוחות המורדים. תחילה המורדים המזוהים עם האופוזיציה הסורית השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, בעזרת תמיכה מתגברת מרוסיה ומאיראן. ב-3 באוגוסט2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה הליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו. בשנים 13–2012 היה שיא בלחימה בין כוחות אסד לבין כוחות האופוזיציה (בעיקר צבא סוריה החופשי), במהלכו הושמדו וקרסו רבות מיחידות המורדים, אך גם צבא אסד נפגע בצורה קשה. על רקע זה התגברו כוחותיהם של הג'יהאדיסטים (בעיקר המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה) שהחלו לזרום לסוריה מרחבי העולם המוסלמי – והחלו לתפוס שטחים גם מידי האופוזיציה וגם מידי כוחות אסד. במקביל גם הכורדים הסורים הקימו לעצמם מובלעת בצפון מזרח סוריה – תוך שהם נלחמים מול הג'יהאדיסטים. ב-12 בדצמבר 2016 כבש אסד את חלב מכוחות המורדים.
על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים.[16] ויותר מ-4 מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות[17] בנוסף לעוד 5.5 מיליון פליטים-עקורים בתוך סוריה, סה"כ 9.5 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה.[18] נכון למרץ 2017 מדווחת סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הפליטים שברחו מסוריה עבר את ה-5 המיליון, בנוסף ל-6.3 מיליון סורים שנותרו בסוריה ונעקרו מבתיהם. רוב הפליטים ברחו לטורקיה (3 מיליון), ללבנון (למעלה ממיליון) ולירדן (בין 670 אלף ל-1.3 מיליון).[19] נכון ליולי 2018 מוערך מספר ההרוגים בכ־700,000 – 600,000 בני אדם.[20][21] הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו על ידי שלטון אסד, ביותר מ-100,000 בני אדם מאז תחילת המלחמה.[22]
ב־27 בנובמבר 2024, המורדים הסורים החלו במתקפה נגד צבא אסד. לאחר 11 ימי כיבושים, ב-8 בדצמבר, הם השתלטו על דמשק והפילו את משטר הבעת'.[23]
דמוגרפיה
ערב מלחמת האזרחים בשנת 2011 מנתה אוכלוסיית סוריה 22.5 מיליון נפשות. במאי 2020 מנתה האוכלוסייה כ-19,398,448 תושבים. כיום מוערכת אוכלוסיית סוריה ב-24,917,413 תושבים לפי האו"ם,[24] וב-23,865,423 תושבים לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA.[1] ממוצע הילודה הוא 2.7 לאישה ותוחלת החיים במדינה עומדת על 74.7 שנים בממוצע.
ערבית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר. סורים משכילים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אך השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב. בסוריה חינוך חינם חובה לבני 6 עד 11. מערכת החינוך מורכבת מ-6 שנות לימודים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. יודעי קרוא וכתוב הם 86.4% בקרב בני 15 ומעלה.
העם הכורדי הוא גם מוסלמי אך לא ערבי, ורבים מהם דוברים כורדית, מהווים 9%–10% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולה הדרום-מערבי של כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הכיבוש הערבי ועדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית – בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חלב.
קהילות יהודיות התקיימו בדמשק ובחלב (ארם צובא) מאז ימי בית שני. לאחר גירוש ספרד (1492), הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד שהגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה היה מעמד היהודים נקרא מעמד ה"ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים. בשנת 1831 ניסו המצרים[דרושה הבהרה] ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 בעקבות "עלילות דמשק" התחוללו פוגרומים גדולים ביהודי סוריה.
לפי מפקד האוכלוסין משנת 1943, חיו בדמשק 11,000 יהודים, בחלב 17,000 יהודים ובקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה כ-2,000 יהודים.
ב-1946 פרצו מהומות אנטישמיות ומהיהודים נשללו זכויות אזרח בסיסיות. בעקבות זאת היגרו מסוריה 20,000 יהודים, בעיקר לאמריקה ולישראל. ב-1948 הוחמר מצב היהודים עוד יותר, נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה, אך לעיתים ניתנה אפשרות לעזוב לזמן קצוב. היהודים שהותר להם לצאת מסוריה נאלצו לוותר על רכושם לטובת הממשלה.[28]
בראשית שנות האלפיים עוד נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר, הכוללת כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.[29][30] לפי עדות הרב אברהם חמרה ב-2016 נותרו בדמשק רק 16 יהודים ובבית הכנסת אין להם אפילו מניין. כיום, יש שם עשר נשים, רובן קשישות, והיתר הם גברים.[31]
רשמית סוריה היא רפובליקה נשיאותית המורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה ומועצת שרים (קבינט). הרשות המחוקקת של סוריה היא מועצת העם הסורית החד-ביתית. סוריה מתוארת בדרך כלל על ידי משקיפים זרים כדיקטטורה העוברת בירושה.
הרשות השופטת של סוריה כוללת את בית המשפט החוקתי העליון, המועצה המשפטית העליונה ובתי המשפט לביטחון המדינה. תורת המשפט האיסלאמית היא מקור עיקרי בחקיקה ובמשפט של סוריה, ויש בה אלמנטים של חוקים עות'מאנים, צרפתים ואיסלאמיים. לסוריה יש 3 רמות של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי – שהוא הערכאה העליונה. בתי משפט דתיים עוסקים בחוקים הנוגעים לנושאים אישיים ויחסים בתוך המשפחה.
מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הבירוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.
כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.
כ-67% מהמועסקים בסוריה עובדים במגזר השירותים, 17% מועסקים בחקלאות ו-16% בתעשייה. חלק מרכזי מהיצוא מתבסס על נפט.
מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק נהר האורונטס ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על נהר פרת על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה.
שיעור הצמיחה ב-2010 עמד על כ-3.6%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות ה-70 של המאה ה-20, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר גולמי לנפש בסוריה עמד ב-2010 על כ-5000 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון.
ענף כלכלי חשוב נוסף הוא התיירות. סוריה משופעת באתרי תיירות ומשכה אליה תיירים רבים מדי שנה.
לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עמד בשנת 2010 על 8.3%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה כפולים מכך, לכל הפחות. לסוריה חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתייכת לארצות התומכות בטרור.
סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (בשפה המקומית "מֻחאפזאת"; צורת יחיד "מֻחאפזה"), המחוזות מחולקים ל-61 נפות ("מנטקה") והנפות מחולקות ל-206 גושים ("נאחיה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.
סוכנות הידיעות הערבית הסורית, (בערבית: الوكالة العربية السورية للأنباء أو سانا, באנגלית: Syrian Arab News Agency; ידועה בראשי התיבותSANA, ואף בעברית: "סאנא") היא סוכנות ידיעות בבעלות ממשלת סוריה הקשורה למשרד התקשורת הסורי. הסוכנות הוקמה ביוני 1965 והיא שופר המשטר.[38]
.svg)
,_Flag_of_Syria_(1980%E2%80%932024).svg){kind=small}
