הדגל הירוק, הלבן, השחור והאדום הוא הדגל הראשון של הרפובליקה הערבית הסורית ועם השימוש הקצר ביותר, משנת 1961 עד 1963. דגל זה שימש גם כדגל האופוזיציה הסורית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.
פרויקט החוקה החדש נדון על ידי אספה מכוננת שנבחרה באפריל 1928, אך מכיוון שהגוש הלאומי התומך בעצמאות זכה ברוב והתעקש להכניס כמה סעיפים "שלא שמרו על זכות הכוח המנדטורי", האספה התפרקה ב-9 באוגוסט 1928. ב-14 במאי1930 הוכרזה מדינת סוריה כרפובליקה של סוריה וחוקה סורית חדשה הוכרזה על ידי הנציב העליון הצרפתי, במקביל לחוקה הלבנונית, חוקת סנג'ק אלכסנדרטה, חוקת מדינת העלווים, חוקת מדינת ג'בל א-דרוז.[3] דגל חדש הוזכר גם בחוקה זו:
דגל סוריה יורכב כדלקמן, האורך יהיה כפול מהגובה. הוא יכיל שלוש רצועות בעלות מידות שוות, הפס העליון יהיה ירוק, הפס האמצעי לבן והפס התחתון שחור. החלק הלבן יישא שלושה כוכבים אדומים בשורה, עם חמש נקודות לכל אחד.[4]
במהלך דצמבר 1931 וינואר 1932 התקיימו הבחירות הראשונות על פי החוקה החדשה, על פי חוק בחירות הקובע "ייצוג של מיעוטים דתיים" כפי שהוטל על פי סעיף 37 לחוקה.[4]הגוש הלאומי היה במיעוט בלשכת הצירים החדשה עם 16 צירים בלבד מתוך 70, בשל זיוף הצבעות אינטנסיבי של הרשויות הצרפתיות.[5] בין הצירים היו גם שלושה חברי המפלגה הלאומנית הכורדית הסורית Xoybûn (Khoyboun), חליל ביי אבן איברהים פאשה (מחוז אל-ג'זירה), מוסטפא ביי אבן שהין (ג'רבולוס) וחסן אעוני (כורד דאג).[6] בהמשך השנה, מה-30 במרץ עד 6 באפריל, נערכו "בחירות משלימות".[7]
בשנת 1933, צרפת ניסתה לכפות על הסכם העצמאות דעות קדומות לטובת צרפת. היא הבטיחה עצמאות הדרגתית אך שמרה על הרי סוריה תחת שליטה צרפתית. ראש המדינה הסורי באותה תקופה היה שליט בובה צרפתי, מוחמד עלי ביי אל-עביד. בראש ההתנגדות החריפה להסכם זה עמדו הבכירים הלאומנים והפרלמנטרים האשם אל-אתאסי, שקראו לשביתה של 60 יום במחאה. הקואליציה הפוליטית של אתאסי, הגוש הלאומי, גייסה תמיכה עממית מסיבית בקריאתו. מהומות והפגנות השתוללו, והכלכלה נעצרה.
לאחר משא ומתן במרץ עם דמיאן דה מרטל, הנציב העליון הצרפתי בסוריה, נסע האשם אל-אתאסי לפריז, בראש משלחת בכירה של הגוש. הממשלה הצרפתית החדשה בראשות החזית העממית, שהוקמה ביוני 1936 לאחר הבחירות באפריל–מאי, הסכימה להכיר בגוש הלאומי כנציגים הלגיטימיים היחידים של העם הסורי והזמינה את אל-אתאסי למשא ומתן עצמאי. ההסכם שהתקבל קרא להכרה מיידית בעצמאות סוריה כרפובליקה ריבונית, כאשר השחרור המלא יינתן בהדרגה לאורך 25 שנים.
בשנת 1936 נחתמה אמנת העצמאות הצרפתית-סורית, אמנה שלא תאושר על ידי הפרלמנט הצרפתי. עם זאת, ההסכם איפשר לג'בל דרוז, האזור העלאווי (הנקרא כיום לטקיה), ואלכסנדרטה להשתלב ברפובליקה הסורית במהלך השנתיים שלאחר מכן. לבנון הגדולה (כיום הרפובליקה הלבנונית) הייתה המדינה היחידה שלא הצטרפה לרפובליקה הסורית. האשם אל-אתאסי, שהיה ראש הממשלה בתקופתו הקצרה של המלך פייסל (1918–1920), היה הנשיא הראשון שנבחר על פי חוקה חדשה שאומצה לאחר חוזה העצמאות.
האמנה הבטיחה התאגדות של האזורים האוטונומיים של הדרוזים והעלווים לתוך סוריה רבתי, אבל לא לבנון, שבה צרפת חתמה על הסכם דומה בחודש נובמבר. ההסכם הבטיח גם צמצום ההתערבות הצרפתית בענייני פנים בסוריה וכן צמצום הכוחות, כוח האדם והבסיסים הצבאיים בסוריה. בתמורה, התחייבה סוריה לתמוך בצרפת בעת מלחמה, כולל השימוש במרחב האווירי שלה, ולאפשר לצרפת להחזיק שני בסיסים צבאיים בשטח סוריה. הוראות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות אחרות נכללו אף הם בהסכם.
אתאסי שב לסוריה בניצחון ב-27 בספטמבר 1936 ונבחר לנשיא הרפובליקה בנובמבר.
בספטמבר 1938, צרפת שוב הפרידה את הסנג'ק הסורי של אלכסנדרטה והפכה אותו למדינת האטיי. מדינת האטיי הצטרפה לטורקיה בשנה שלאחר מכן, ביוני 1939. סוריה לא הכירה בשילוב האטיי בטורקיה והנושא עדיין שנוי במחלוקת עד היום.
האיום המדיני והגאוגרפי, שנוצר עם עלייתו של אדולף היטלר, גרם לפחד מכך ששטחי סוריה יהיו מוקפים על ידי גרמניה הנאצית, וזאת במידה וצרפת תוותר על מושבותיה במזרח התיכון. שיקול זה, יחד עם נטיות אימפריאליסטיות מתמשכות ברמות מסוימות בממשלת צרפת, הביא את צרפת לשקול מחדש את הבטחותיה ולסרב לאשרר את ההסכם. כמו כן, צרפת מסרה את סנג'ק אלכסנדרטה, ששטחה היה מובטח כחלק מסוריה בהסכם, לטורקיה. שוב פרצו מהומות, אתאסי התפטר, ועצמאות סוריה נדחתה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-40, בריטניה דגלה בחשאי ביצירת מדינה סורית רבתי שתבטיח לבריטניה מעמד מועדף בעניינים צבאיים, כלכליים ותרבותיים, בתמורה לעצירה מוחלטת של השאפתנות היהודית בארץ ישראל. צרפת וארצות הברית התנגדו להגמוניה הבריטית באזור, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.[8]
ב-27 בספטמבר 1941 הכריזה צרפת, מכוח המנדט, ובמסגרתו, על עצמאותה וריבונותה של המדינה הסורית. בהכרזה נכתב כי "העצמאות והריבונות של סוריה ולבנון לא ישפיעו על המצב המשפטי כפי שהוא נובע מחוק המנדט. אכן, ניתן לשנות מצב זה רק בהסכמת מועצת חבר הלאומים, בהסכמת ממשלת ארצות הברית, החתומה על האמנה הפרנקו-אמריקאית מיום 4 באפריל1924, ורק לאחר סיום ההסכמים בין ממשלת צרפת לבין ממשלת סוריה ולבנון שאושרו כדין בהתאם לחוקי הרפובליקה הצרפתית.[9]
בנט ברומס אמר כי חשוב לציין כי היו כמה חברות מייסדות באו"ם שמעמדם מוטלת בספק בזמן ועידת סן פרנסיסקו וכי ממשלת צרפת עדיין ראתה בסוריה ולבנון כמנדטים.[10]
דאנקן הול אמר "לפיכך, ניתן לומר שהמנדט הסורי הופסק ללא כל פעולה רשמית מצד הליגה או ממשיכתה. המנדט הופסק על ידי הצהרת סמכויות החובה, והמדינות החדשות עצמן, על עצמאותן, ואחריו תהליך של הכרה בלתי מותנית באופן חלקי על ידי סמכויות אחרות, שהסתיימה בכניסה רשמית לאו"ם. סעיף 78 לצ'רטר סיים את מעמד ההדרכה לכל מדינה חברה: 'מערכת הנאמנות לא תחול על שטחים שהפכו לחברים באו"ם, היחסים ביניהם יתבססו על כבוד לעקרון השוויון הריבוני'".[11] כך שכאשר האו"ם קם באופן רשמי ב-24 באוקטובר1945, לאחר אשרור אמנת האו"ם על ידי חמשת חברי הקבע, מכיוון שסוריה ולבנון הן מדינות מייסדות, המנדט הצרפתי לשתיהן הופסק באופן חוקי בתאריך זה והושגה עצמאות מלאה.[12]
ב-29 במאי1945, צרפת הפציצה את דמשק וניסתה לעצור את מנהיגיה הנבחרים באופן דמוקרטי. בזמן שמטוסים צרפתיים הפציצו את דמשק, ראש הממשלה פאריס אל-חורי השתתף בוועידה המייסדת של האו"ם בסן פרנסיסקו, והציג את טענת סוריה לעצמאות מהמנדט הצרפתי.
עצמאות סוריה הושגה ב-24 באוקטובר1945, תוך הכרה של הקהילה הבינלאומית. המשך הלחץ מצד קבוצות לאומיות סוריות ולחץ בריטי אילץ את הצרפתים לפנות את כוחותיהם האחרונים ב-17 באפריל1946. אף שהתפתחות כלכלית מהירה באה בעקבות הכרזת העצמאות, הפוליטיקה הסורית מהעצמאות עד סוף שנות השישים התאפיינה בטלטלות.
שנות העצמאות הראשונות היו בסימן חוסר יציבות פוליטית, כאשר בשנים 1946–1956 היו בסוריה 20 ממשלות שונות ונוסחו ארבע חוקות נפרדות.
בשנת 1948, סוריה הייתה מעורבת במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל שהוקמה באותה שנה. הצבא הסורי נהדף מהאזורים הישראליים, אך ביצר את עמדותיו ברמת הגולן והצליח לשמור על גבולותיהם הישנים ולכבוש שטח נוסף. ביולי 1949, סוריה הייתה המדינה הערבית האחרונה שחתמה על הסכם שביתת הנשק עם ישראל.
היסטוריה
שנים מוקדמות
ב-29 במרץ1949 הופלה הממשלה הלאומית בסוריה על ידי הפיכה צבאית בראשות חוסני א-זעים. הסיבה להפיכה זו הייתה הבושה שחווה הצבא הסורי בעקבות המלחמה הערבית-ישראלית. דוגמה לבושה זו ניתן לראות במה שמכונה שערוריית סמנה משנת 1948. לדברי פטריק סייל, "הנשיא שוכרי אל-קוותלי וראש ממשלתו החדש יצאו לסיור בעמדות ובנקודות אספקה. הסיפור מספר ששני הפוליטיקאים הבחינו בריח חריף שמגיע ממטבח שדה. לאחר בירור נאמר להם שזה נובע משריפת שומן לבישול. קוותלי דרש לפתוח פחית חדשה ולבשל ביצה לפניו. השומן שוב הדיף ריח מבחיל: הנשיא טעם אותו והצהיר כי הוא מאיכות נחותה. הדגימות נשלחו לבדיקה וגילו כי השומן עשוי מפסולת עצם". לאחר מכן הורה קוותלי לעצור את הקולונל על רווח אישי. בעקבות אירוע זה, הקצינים כעסו כאשר החיילים הפשוטים עצרו לעצמם את אפם, כהתייחסות לריח של שומן הבישול. ב-14 באוגוסט 1949 הופל זעים על ידי עמיתו סאמי חינאווי. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1949, הופל חינאווי על ידי קולונל אדיב שישכלי. האחרון ערער את השלטון האזרחי והוביל לתפיסת השלטון המוחלטת של שישכלי בשנת 1951. שישכלי המשיך לשלוט במדינה עד 1954, אז התנגדות ציבורית גוברת אילצה אותו להתפטר ולעזוב את המדינה. הממשלה הלאומית חודשה, אך שוב התמודדה עם חוסר יציבות, אשר הגיעה הפעם מחו"ל. לאחר הפלת הנשיא שישכלי בהפיכה בפברואר 1954, המשך התמרון הפוליטי הנתמך על ידי סיעות מתחרות בצבא העלה בסופו של דבר גורמים לאומנים וסוציאליסטים ערבים לשלטון.
במהלך משבר סואץ ב-1956, לאחר פלישת כוחות ישראליים לסיני, והתערבות של כוחות בריטים וצרפתים, הוכרז ממשל צבאי בסוריה. מאוחר יותר הובאו כוחות סורים ועיראקים לירדן כדי למנוע פלישה ישראלית אפשרית. ההתקפות בנובמבר 1956 על צינורות עיראק היו כנקמה על הצטרפות עיראק לברית בגדאד. בתחילת 1957 ייעצה עיראק למצרים ולסוריה מפני השתלטות אפשרית על ירדן.
בנובמבר 1956 חתמה סוריה על חוזה עם ברית המועצות, וסיפקה דריסת רגל להשפעה הקומוניסטית בתוך הממשלה תמורת מטוסים, טנקים וציוד צבאי אחר שנשלח לסוריה. עלייה זו בחוזקה של הטכנולוגיה הצבאית הסורית הדאיגה את טורקיה, מכיוון שנראה היה אפשרי שסוריה תנסה לכבוש מחדש את איסכנדרון, עיר סורית לשעבר השייכת כיום לטורקיה. מנגד, סוריה וברית המועצות האשימו את טורקיה בהזרמת כוחותיה לגבול סוריה. במהלך ההתמודדות הזו, הקומוניסטים השיגו שליטה רבה יותר בממשל ובצבא הסורי. רק דיונים סוערים באו"ם (שסוריה הייתה חברה מייסדת בה) הפחיתו את איום המלחמה.
הצטרפות לרפובליקה הערבית המאוחדת
חוסר היציבות הפוליטית של סוריה בשנים שלאחר ההפיכה ב-1954, ההקבלה של מדיניות סוריה ומצרים ופניית נשיא מצריםגמאל עבד אל נאצר בעקבות משבר סואץ יצרו תמיכה בסוריה באיחוד עם מצרים. ב-1 בפברואר1958 הודיעו נשיא סוריהשוכרי אל-קוותלי ונאצר על מיזוגן של שתי המדינות, והקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת, וכל המפלגות הפוליטיות הסוריות, כמו גם הקומוניסטים בה, הפסיקו פעילות גלויה. המיזוג אושר במשאל עם של 1958.
1961–1963
חוסר שביעות רצון מהשלטון המצרי של הרפובליקה המאוחדת הוביל גורמים שהתנגדו לאיחוד תחת עבד אל-כארים א-נחלאווי לתפוס את השלטון ב-28 בספטמבר1961. יומיים לאחר מכן, סוריה ביססה את עצמה מחדש כרפובליקה הערבית הסורית. הפיכות תכופות, מרידות צבאיות, הפגנות אזרחיות והתפרעויות עקובות מדם אפיינו את שנות השישים. ההפיכה ב-8 במרץ1963 הביאה להכפפת המועצה הלאומית לפיקוד המהפכה (NCRC), קבוצה של פקידים צבאיים ואזרחיים שהשתלטו על כל סמכות הביצוע והחקיקה. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי מפלגת הבעת' בראשות מישל אפלאק וסלאח א-דין אל-ביטאר. הקבינט החדש נשלט על ידי חברי הבעת'; אל-ביטאר המתון הפך לראש ממשלה.[13][14]
^See Foreign relations of the United States diplomatic papers, 1941. The British Commonwealth; the Near East and Africa Volume III (1941), pages 809-810; and Statement of General de Gaulle of November 29, 1941, concerning the Mandate for Syria and Lebanon, Marjorie M. Whiteman, Digest of International Law, vol. 1 (Washington, D.C.: U. S. Government Printing Office, 1963) 680-681
^See International law: achievements and prospects, by Mohammed Bedjaoui, UNESCO, Martinus Nijhoff; 1991, ISBN 92-3-102716-6, page 46
^Mandates, Dependencies and Trusteeship, by H. Duncan Hall, Carnegie Endowment, 1948, pages 265-266
.svg)
.svg)
