נַבִּיהּ מוסטפא בֵּרִּי (בערבית: نبيه مصطفى برّي;[א] נולד ב-28 בינואר 1938) הוא ראש מפלגת "אמל" השיעית ויושב ראש הפרלמנט הלבנוני. ברי נושא בתפקיד זה מאז 1992, מה שהופך אותו לראש הרשות המחוקקת המכהן, בעל הכהונה הארוכה ביותר בעולם.
רקע
ברי נולד בסיירה לאון להורים מהגרים מלבנון, אשר כמו שיעים אחרים עקרו למערב אפריקה בחיפוש אחר אפשרויות כלכליות טובות יותר. כילד חזר לעיר משפחתו, תבנין שבדרום לבנון, שם למד בבית הספר היסודי, ומאוחר יותר המשיך את לימודיו במקאצד ובאקול דה לה סז'ס (אנ') שבביירות. הוא למד משפטים באוניברסיטה הלבנונית, שם הצטיין כפעיל פוליטי והפך ליו"ר אגודת הסטודנטים. בשנת 1963 קיבל תואר הראשון והמשיך את לימודיו בסורבון שבפריז. בשנות השישים הצטרף לתנועה הלאומית הערבית ("חרכת אלקומיין אלערב").
למרות נטיותיו הפוליטיות, לא היה מקובל ביותר בממסד השיעי המסורתי, ויו"ר הפרלמנט דאז כאמל אל-אסעד סירב לאפשר לו לרוץ ברשימתו לבחירות בשנים 1968 ו-1972.
בתחילת שנות השבעים הוא עבד בביירות כעורך דין מטעם חברת ג'נרל מוטורס. בשנים 1976–1978 הוא התגורר בדטרויט שבארצות הברית, יחד עם אשתו הראשונה (בת דודו).
תנועת אמל
בשנות השבעים שימש גם כעורך דין עבור תנועת אמל, תנועתו של האימאם מוסא א-צדר. לאחר היעלמותו של האימאם בנסיבות מסתוריות בהיותו בסיור בלוב בשנת 1978, חזר ברי ללבנון כדי להתמודד על מנהיגות התנועה. לאחר כהונתו הקצרה של חוסיין אל-חוסייני כמנהיג התנועה, הפך ברי למזכ"ל תנועת אמל באפריל 1980. החל משנת 1979 אמל מעורבת בלחימה קשה עם פלגי אש"ף והמפלגות הקומוניסטיות על שליטה בשכונות השיעיות בדרום ביירות. מאז אמצע שנות השבעים הייתה תנועת אמל ביחסים קרובים עם משטר אסד בסוריה, וקשרים אלה טופחו על ידי ברי. התנועה קיבלה מסוריה משלוחי נשק והדרכה צבאית.
עם כניסת ישראל למלחמת לבנון הראשונה ב-1982 פעלה תנועת אמל, יחד עם קבוצות לבנוניות אחרות בהשפעת סוריה, להדיפת הכוח הרב-לאומי (אנ') בראשות ארצות הברית מלבנון, להחלשת המדינה הלבנונית ולביטול הסכם השלום עם ישראל שחתם נשיא לבנון, אמין ג'ומאייל, ב-17 במאי 1983. שאיפתו המתמדת של ברי ליטול חלק בממסד הפוליטי קיבלה דחיפה ב-6 בפברואר 1984 כאשר המיליציה שלו הצליחה להרחיק את צבא לבנון ממערב ביירות. כתוצאה מכך נטש ג'ומאייל את בריתו הממושכת עם אסד והחל לשאת ולתת עם ברי, והעלה את קרנו כמנהיג החזק ביותר בקהילה השיעית. בהמשך אותה שנה, שנת 1984, הצטרף ברי לממשלת האיחוד הלאומי כשר לענייני שיקום הדרום, ומאוחר יותר כיהן כשר המשפטים וכשר למשאבי החשמל והמים, תחת ראש הממשלה רשיד כראמי. אז מילא תפקיד מפתח במשא ומתן לשחרורם של בני הערובה מחטיפת טיסה 847 של TWA.
באמצע שנות השמונים נשענה דמשק על ברי כמשקל נגד מול התחזקותם המחודשת של מחנות הפליטים הפלסטיניים בראשות תנועת הפת"ח של יאסר ערפאת. במאי 1985 ניהלה אמל מלחמה עקובה מדם נגד הפליטים הפלסטיניים.
בספטמבר 1985 חתמו נביה ברי ומנהיגים פרו-סוריים של מיליציות אחרות (וליד ג'ונבלאט ואלי חובייקה) על ההסכם התלת-צדדי שהושג בתיווכה של סוריה, ההסכם הלאומי לפתרון המשבר הלבנוני. הסכם זה כלל סעיפים מפורטים בדבר תיאום מלא בין סוריה לבין לבנון בנושאים ערביים, אזוריים ובין-לאומיים. עקב לחץ ציבורי עז מצד הנוצרים בלבנון ואף מצד האופוזיציה הסונית, דחה הנשיא ג'ומאייל את ההסכם.
נטיותיו האוטוקרטיות של ברי, וכניעותו לאסד, גרמו לירידה בתמיכה בתנועת אמל בקרב הקהילה השיעית בלבנון. חסן האשם בעל הדמות הכריזמטית, שכיהן כסגנו של ברי, התפטר ב-1986 במחאה על התנהגותו הרודנית. מפקדים צבאיים בולטים כמו מוסטפא דיראני ואחרים אף הם נטשו את המיליציה. מנגד, התחזקה המיליציה השיעית היריבה, חזבאללה, והצליחה לגייס חברים נוספים. תלותו של ברי במשטר הסורי גברה, ומתוך חשש לשלומו בעקבות התנגשויות עם קבוצות אחרות, הוא עזב את לבנון ביולי 1986 ומצא מקלט זמני בדמשק. עם זאת, הוא המשיך לשלוט משם על תנועת אמל. בשנת 1987 הורה ברי לתנועת אמל לתקוף כוחות דרוזיים וכוחות שנשלטו על ידי אש"ף בביירות. מערכה זו התבררה ככישלון, אמל כמעט והובסה, עד שסוריה נחלצה לעזרתה.
תפקידים פוליטיים
נביה ברי כיהן שוב כחבר הממשלה בשנים 1989–1992. ב-20 בנובמבר 1992 הוא נבחר ליו"ר הפרלמנט, בבחירות שהוחרמו על ידי 87% מתושבי לבנון.
משרת יו"ר הפרלמנט היא המשרה הפוליטית הגבוהה ביותר אליה יכול שיעי להגיע על פי האמנה הלאומית. בתפקיד זה מכהן ברי עד היום (2024), למעט מספר הפסקות.
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ ניתן לשמוע את הגיית שמו כאן, כאן וכאן. כל קישור מכוון לנקודה המתאימה בסרטון.
