בשנת 1904 הצטרף לתנועת "פועלי ציון", השתתף בארגון חוגים מהפכניים יהודיים בליטא ועקב זאת נאסר בין 1906 ל-1908 שלוש פעמים (בקובנה, בווילנה ובדבינסק), וריצה עונשי מאסר של כשנתיים. לאחר שחרורו המשיך ללמוד באופן אקסטרני ועבר בחינות כדי לקבל תעודת הוראה. את דרכו הספרותית החל ב-1909 בעיתונות הרוסית המקומית בקובנה, ופרסם בה סיפורים מחיי הצעירים האקסטרנים והמהפכנים.
בשנת 1910, על רקע רדיפות השלטונות, עבר לעיר אודסה והצטרף לקבוצות הסופרים העבריים והיידיים שישבו בה. שם המשיך לפרסם בעיתונות הרוסית המקומית באודסה, ועם ייסודו של העיתון היידי "גוט מאָרגן" ('בוקר טוב') בעיר על ידי אלחנן ליב לוינסקי ומשה קליינמן, החל לפרסם בו סיפורים, פיליטונים ושירים. לצד יידיש, כתב גם עברית. בשנת תרע"א הוציא עם חבר ילדותו משה אליהו ז'ק קובץ ספרותי בשם "טל" (גיליון אחד). השתתף בעיתונות העברית – "השילוח", "העולם", "הצפירה", "הזמן" ועוד, נמנה עם חוג הסופרים העברים הצעירים שהתרכז באודסה סביב הירחון "שחרית" שערך שמואל אייזנשטדט, ופרסם בו מפרי עטו. כשעבר העיתון "אונדזער לעבן" ('חיינו') מוורשה לאודסה, היה לחבר המערכת.
בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917 שב לפעול במסגרת "פועלי ציון". כשנוסד באותה שנה היומון העברי "העם" במוסקבה, עבר לשם והיה חבר המערכת. באותה שנה נישא לנחמה בת ליבֶּה וצבי דמיטרובסקי מקמניץ שבפלך גרודנה, והיה אב לבת ובן: אביבה ואשר. עם סגירת "העם" נותר במוסקבה ועבד כמזכיר מערכת "התקופה" והוצאת שטיבל. במקביל פרסם מאמרי ביקורת ב"התקופה" (גיליונות א–ג) בעריכת דוד פרישמן, הרצה על סופרים עבריים מעל במות שונות ותרגם מיצירות טוּרגֶנֶבצ'כוב.
על רקע המצוקות שעוררה המהפכה בעיר עבר, להזמנתו של שמעון ביחובסקי, לעיירה פּוֹצֶ'פּ שברוסיה, ושם עבד כמורה למקצועות ההומאניים בבית ספר כללי, והמשיך בפעילות פוליטית ב"פועלי ציון" ובעיתונות הרוסית והיידית.
בשנת 1921 שב לקובנה וכבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית בליטא. עבד כמורה בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה (שתי הגימנסיות מרשת "תרבות") ובבית המדרש העברי למורים של הרשת בקובנה, כיהן כיו"ר הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות", וכיהן כבוחן הראשי למורים עבריים מטעם משרד החינוך. (בין תלמידיו בגימנסיית "שוואבה" הייתה לאה גולדברג, ושירה הראשון פורסם בעיתון "נתיבות" בעריכתו של גורן.[1])
היה חבר ביטאון הציונים הכלליים בליטא "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי') ואף עורכו במשך זמן-מה. ביחד עם אליעזר אליהו פרידמן היה ממייסדי השבועון "הצופה" שהופיע בשנים 1921–1922. ערך ביחד עם י' רוזנבוים את השבועון "דער יודישער עמיגראנט" ('המהגר היהודי'). ב-1922 ערך עם משה כהן את הדו-שבועון "הד ליטא" שליד "אידישע שטימע", ולאחר סגירתו ערך עם כהן את הדו-שבועון העברי "נתיבות". בנוסף כתב בעיתונות הליטאית הכללית.
משנת 1933 ועד 1935 ערך את יומון תנועת העבודה הציונית בקובנה "דאָס וואָרט". היה חבר נשיאות הקהילה היהודית בקובנה, השתתף כציר לוועידת הקהילות הראשונה שנערכה בליטא ונבחר כחבר הוועד הארצי של יהודי ליטא. כמו כן המשיך את פעילותו הציונית, פעל למען הקרנות הלאומית קרן היסוד וקרן קיימת לישראל והיה חבר הנשיאות שלהן, היה מראשי תנועת העבודה בליטא, פעיל בתנועת "החלוץ" ובמפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס), וערך עם שמואל פרידמן את ביטאוניה ""אונזער וועג" ('דרכנו') ו"די צייט" ('הזמן'). היה ציר לחמישה קונגרסים ציוניים (ה-13, ה-14, ה-16, ה-17 וה-18).
