מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערבים מוסלמים כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).
השייח'עז א-דין אל-קסאם, אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון שהנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ ישראל, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה.
מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1920 (פרעות תר"פ) (6 נרצחים יהודים בירושלים ובגליל) וב-1921 (פרעות תרפ"א), במהלכם נרצחו 43 יהודים על ידי ערבים באזור יפו, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר. כן הותקפו יישובים מבודדים, תוך דרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על כלי רכב בדרכים, ושרפת מטעים ושדות של יהודים.
תחילה פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ונרחבות נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. הפעם הדרישה המרכזית הייתה סילוק הבריטים מהארץ. ב-15 באפריל1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב. לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו. המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי. במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים: מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5,000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה יהודיים).
כבר מייד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספורדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם יהודה ושומרון ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם"), בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל, על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים, שכללו רצח של תושבים באזורי הספר. דוגמה לפעילות כזו המערבת כוונות פליליות ולאומיות, הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים.
פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצרִים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך לחלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949–1956 340 ישראלים.
פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957–1967 125 ישראלים.
באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן, מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".
צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר1966, בה חדר כוח צה"ל לירדן ופוצץ עשרות בתים בכפר לאור יום, תוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ועשרות חיילים ירדנים.
התגברות פעולות הטרור חייבה את שלטונות צה"ל באותה שנה להאריך מחדש את משך השירות הצבאי, שקוצר שלוש שנים קודם, ולהעמידו מחדש על 30 חודשים[5].
לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את יהודה ושומרון ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעיתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות שהגדולה בהן הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 שבה חדרו יחידות צה"ל לירדן.
בשנת 1969 ביצעה המחבלת רסמיה עודה את הפיגוע בסניף שופרסל בירושלים. בפיגוע נהרגו שני סטודנטים ונפצעו תשעה אנשים. בשנת 1979, עודה הייתה בין 78 אסירים ששוחררו על ידי ישראל במסגרת חילופי שבויים. היא שוחררה במסגרת עסקה לשחרור החייל השבוי אברהם עמרם, וגורשה לירדן. בשנת 1994 היא היגרה לארצות הברית, שם נתגלה שהפרה את חוקי ההגירה האמריקאים, בכך שהשמיטה את העובדה כי הורשעה במעורבות בפיגוע בירושלים ב-1969 וישבה כעשור בכלא הישראלי. עקב כך גורשה מארצות הברית בשנת 2017[6].
הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 הביא למבצע צבאי נרחב שבמהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, הרסה אלפי בתים והעתיקה אלפי תושבים ממקום מגוריהם. צעדים אלה הביאו לשקט יחסי ברצועה למשך כ-15 שנה.
הטרור הבין-לאומי וה"פתחלנד"
בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שהמילציות הפלסטיניות איימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") בשנים 1970–1971 הם גורשו מירדן, התמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון והשתלטו על האזור, שכונה בהמשך פתחלנד. משם החלו בפעילות טרור בין-לאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, תוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.
במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים, ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (שניהם ב-1972), שבו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים, במבצע חילוץ כושל של כוחות הביטחון הגרמניים.
בספטמבר 1973 השתלטו מחבלים פלסטינים על רכבת נוסעים שהובילה יהודים מברית המועצות אל מחנה מעבר באוסטריה, ממנו היו אמורים העולים להמשיך לישראל. המחבלים דרשו את סגירת המחנה וקנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, נכנע לדרישתם והתחייב לסגור אותו[7].
ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הביטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מבצע זעם האל", שבמסגרתו התנקש "המוסד" בראשי הארגונים ששהו במדינות אירופה, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973. כמו כן, בוצעו בהצלחה רבה מבצעי חילוץ בני ערובה: שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976.
בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבין-לאומי, כמו גם[דרוש מקור] בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבין-לאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974).
החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו ארגוני הטרור הפלסטינים בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת[8]) – יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.
האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 35 אנשים.
בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 35 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בין-לאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.
באותן שנים הוקמו גופים ייעודיים נוספים למלחמה בטרור. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בין-לאומי כמומחים ללוחמה בטרור.
פעולות טרור פלסטיני המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המהפכנית, ארגון הטרור הבין-לאומי של אבו נידאל).
שנות ה-80
מלחמת לבנון
בעקבות הטרור והירי הארטילרי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנת 1982 אשר במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להימנע מכיבוש ביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת ביטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעילותו התקפות הטרור על צפון ישראל ירדו באופן ניכר.
אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף. ב-5 שנות האינתיפאדה הראשונה, בין השנים 1987–1992, נרצחו 155 ישראלים[9].
ב-4 באוגוסט1990 נחטפו ונרצחו 2 נערים מירושלים על ידי שלושה מחבלים, גופותיהם נמצאו בוואדי שבין בית חנינא לשכונת רמות[11].
באפריל 1993 ביצע החמאס את הפיגוע בצומת מחולה שהיה פיגוע התאבדות ראשון בסדרת פיגועי התאבדות שהחמאס ניסה לבצע, לרוב ללא הצלחה, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים[12].
לאחר הסכמי אוסלו
מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993–2011
ב-13 בספטמבר1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ףיאסר ערפאתהסכם אוסלו א'. הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל, וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן, ניתנה בו פקודת חנינה כללית לכל המעורבים בטרור עד ליום חתימת ההסכם שלא נעצרו, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. במסגרת ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים.
חתימת הסכמי אוסלו עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. בחודשים שלאחר חתימת ההסכמים אירעו פיגועים רבים ביהודה ושומרון, רצועת עזה ובתחומי הקו הירוק[13].
הסברים רבים נתנו לסדרת פיגועי ההתאבדות של החמאס. היו שכתבו שהפיגועים של החמאס, נועדו לצמצם את פער האבדות בין ישראל והפלסטינים, ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית לבחור בדרך המשא ומתן עם ישראל[14]. היו שהזכירו את העובדה שפיגוע מכונית התופת בעפולה, חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, ושהחמאס הכריז שסדרת הפיגועים בוצע כנקמה על טבח מערת המכפלה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג ניתן להצביע על הטבח בחברון, כגורם ישיר למעבר החמאס למיקוד הפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה[15]. גורם נוסף שהועלה הוא חזרתם לשטחים של מאות אנשי החמאס שגורשו ב-1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החזבאללה.
בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו, במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994.
באוקטובר 1995 נהרג פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב-5 בינואר1996 נהרג בסיכול ממוקד, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.
ב-25 בפברואר1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 במרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער. לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.
רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי האינתיפאדה השנייה) שבו כל הארגונים (כולל הפת"ח ואנשי כוחות הביטחון הפלסטינים) והחלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים הרבה יותר.
בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבירושלים וירי על כלי רכב בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.
גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הוא השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים – בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתיפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.
פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק.
בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח אופיר רחום, שפותה על ידי אמנא מונה לנסוע לרמאללה ב-17 בינואר, רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב-18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב-1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב-13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאוול באזור ב-28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב-9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.
לאחר ניסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר מותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שהביאה לסיומה של האינתיפאדה.
בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה בוצעו כ-14,000 פיגועים, שבהם נהרגו למעלה מ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-4,500[16]. בסך הכל נרצחו בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של האינתיפאדה השנייה למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.
תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית וגבר על הפת"ח, ונציגו, איסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיגו אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.
בתחילת 2009 נערך ברצועת עזהמבצע צבאי רחב היקף בשם "מבצע עופרת יצוקה" שמטרתו הוגדרה על ידי צה"ל: "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול מסלול לעבר ישראל בכ-90 אחוז[17].
על פי נתוני השב"כ, בעשור זה ירו ארגוני הטרור הפלסטינים למעלה מ-10,000 רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראלים. עד ליישום תוכנית ההתנתקות התאפיין הירי תלול מסלול בעיקר בירי פצצות מרגמה על חיילי צה"ל והיישובים היהודיים ברצועת עזה. בשנת 2006, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, גדלה כמות הרקטות שנורו ממנה במאות אחוזים, ועד סוף העשור נורו אלפי רקטות קסאם וגראד לעבר יישובי הדרום. שנת השיא של ירי הרקטות והפצמ"רים הייתה ב-2008 שבסופה החל מבצע עופרת יצוקה. בשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בירי תלול מסלול מרצועת עזה ביחס לשנים הקודמות, אך הוא לא נפסק. היעדים הראשונים והעיקריים של ירי רקטות הקסאם היו העיר שדרות[18] ויישובי עוטף עזה. בהמשך נפגעו מטילי גראד גם ערים נוספות בדרום ישראל כמו אשקלון, נתיבות ובאר שבע. בסך הכל נהרגו בעשור זה כתוצאה מירי תלול מסלול 32 בני אדם ונפצעו 1,396[19].
ב-2010 נרשמה ירידה משמעותית בפיגועי הטרור בייחס ל-2009 ולכל השנים שלפניה, ולראשונה מזה עשור ירד מספר ההרוגים מתחת ל-10. עם זאת החמאס המשיך במאמצי ההתחמשות שלו שכללו הברחת כספים ואמצעי לחימה איכותיים בהיקף רב לתחומי הרצועה[20], וכן נמשך ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובי הדרום, ובהם אשקלון, אשדוד ובאר שבע. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין בין ינואר 2010 למרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 110 רקטות ו-83 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה)[21].
ביהודה ושומרון קטנה כמות פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס, אך המשיכו פיגועי הירי, הדקירה, השלכת בקת"בים ויידויי אבנים לעבר כלי רכב. אירועי טרור בולטים ב-2011 היו רצח 5 מבני משפחת פוגל באיתמר. באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט בין ישראל לחמאס שמסגרתה שוחרר החייל החטוף גלעד שליט תמורת שחרורם של כ-1,000 פלסטינים מהכלא הישראלי, בהם מאות מחבלים שהיו מעורבים ברצח ישראלים ונידונו למאסר עולם. שנת 2012 הייתה השנה הראשונה, מזה 40 שנה, בה לא נהרגו ישראלים בפיגועים בגדה ובירושלים[22]. אולם, בשנה זו נהרגו אזרחים ישראלים מטילים ששיגרו פלסטינים מעזה.
ב-18 בנובמבר2014 אירע הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה בשכונת הר-נוף בירושלים: שני מחבלים פרצו למתחם בית כנסת "קהילת יעקב" ופתחו בירי ותקפו מתפללים עם סכינים. ארבעה מתפללים נרצחו ו-8 נפצעו קשה, שוטר שנפצע קשה מת מפצעיו כעבור יממה, ומתפלל נוסף מת מפצעיו כשנה לאחר הפיגוע.
ביולי2017, בעקבות הפיגוע בהר הבית, הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים להר, והוצבו גלאי מתכות בכניסה אליו. מהלך זה הוביל להסלמה, שהתבטאה במהומות בהר הבית ובירושלים ואף עלייה בכמות הפיגועים. גלאי המתכות הוסרו ב-26 ביולי. במהלך שנת 2017 נרצחו 17 ישראלים בפיגועי טרור.
ה-30 במרץ היה היום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה בו אלפי פלסטינים התפרעו בסמוך לגדר המערכת וניסו לחבל בה ולחדור לשטח ישראל. צה"ל הגיב בירי צלפים. הפלסטינים דיווחו על 16 הרוגים מהבוקר בעימותים עם צה"ל בגבול, ועל למעלה מ-1,400 נפגעים. באירוע אחר 4 מחבלים ניסו לבצע פיגוע ירי לעבר הכוחות המוצבים סמוך לגדר. צה"ל סיכל פיגוע זה וחיסל את ארבעת המחבלים[28].
היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בעימותים הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון לאוגוסט 2018, נהרגו באירועים 168 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית[31]. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל ומשאיפת גז מדמיע. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.
בשנה זו התרחשו וסוכלו מאות פיגועים כנגד אזרחים ישראליים. בשנה זו נרשמה עליה משמעותית בניסיונות הפיגועים לעומת השנים שקדמו, וגם עלייה דרסטית במספר ההרוגים והנפגעים הישראלים (18) לעומת השנה שקדמה לה (3).
בשנה זו חלה עלייה ניכרת נוספת במספר הרוגי הטרור (44) לעומת השנה שקדמה לה (31), (לא כולל ההרוגים מטבח שבעה באוקטובר). מספר ההרוגים הישראלים מטרור בשנה זו היה הגבוה ביותר מאז שנת 2005, תקופת האינתיפאדה השנייה.
⋆מתוך הספרייה היהודית הווירטואלית[39] ⋆הנתונים מעודכנים נכון למרץ 2022 ⋆ סך הכל בכמאה שנות טרור (עד 2021) - 3,860 נרצחים.
השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל
לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית וטרוריסטית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו.
אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון הראשונה, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.
שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך האינתיפאדה השנייה, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.
בשנת 2021 בפעילות משותפת של שירות הביטחון הכללי (שב״כ) והמטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט״ל), שהחלה בתחילת 2021 ואושרה על ידי הגורמים המשפטיים, הוכרזו שישה ארגונים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" כארגוני טרור בהיותם חלק מרשת של ארגונים הפועלים בכיסוי בזירה הבין-לאומית מטעם החז"ע על מנת לתמוך בפעילותו ולקדם את מטרותיו. ועדת הנשים, המוסד המשפטי "אלצ'מיר", מוסד המחקר "ביסאן", ארגון "אלחק", התנועה העולמית להגנה על ילדים – סניף פלסטין (DCI-P) וועדת הפעילות החקלאית (UAWC)[42]. לאחר בחינת חומר הראיות שהעבירה ממשלת ישראל למדינות האיחוד האירופי התומכות בארגונים אלו דחו המדינות את הטענה לקשר הארגונים לטרור "לא התקבל מישראל שום מידע משמעותי שיכול להצדיק בדיקה מחודשת של המדיניות שלנו כלפי ששת הארגונים הפלסטיניים על בסיס החלטתה של ישראל" והודיעו כי התמיכה בארגון אל-חק תימשך[43].
מעורבות ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרור כנגד יהודים
דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב אישית בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית שימשו למימון פעילות הטרור. הדו"ח ציין כי כסף שמקורו באיחוד האירופי ובמדינות התורמות שימש גם הוא למימון הטרור. עוד הצביע הדו"ח על תמיכתם של מדינות ערב סעודיה, סוריה, איראן ועיראק שהעבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים[48][49]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה לבדיקת הסוגיה[50].
תנועת החמאס מפעילה תשתית חברתית רחבת היקף המבוססת על כספי תרומות במסגרת מצוות הצדקה הנהוגה באסלאם ("זכאה"). במהלך השנים הוקמו קרנות רבות במדינות רבות ברחבי העולם המיועדות לגיוס כספים עבור מוסדות התנועה. בראשית 2001 הוקמה קואליציית הצדקה שמהווה ארגון גג עבור קרנות אלו וקרנות אסלאמיות אחרות במטרה לרכז את גיוס התרומות. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי בין השנים 2001–2009 הועברו בצורה זו מאות מיליוני דולרים למוסדות החמאס ששימשו בחלקם לתמיכה בטרור על ידי תמיכה בפעילי טרור ובמשפחותיהם ותמיכה במוסדות חינוך בהם מתבצעת פעילות הסתה שיטתית כנגד ישראל ועידוד פעילות טרור נגד אזרחיה[51].
בשנת 2005, התגלה בעקבות מידע מודיעיני כי בנק אוף צ'ינה מחזיק חשבונות בנק עבור פעילות החמאס, אשר מקורות המימון שלו בירדן.
סין הודיעה שאינה מכירה בחמאס ובג'יהאד האסלמי כארגוני טרור וסירבה לעצור את פעילות החשבון.
בשנת 2012 הוזהרה ממשלת אוסטרליה כי הכספים שהיא מעבירה לארגון צדקה חזון עולם World Vision Australia, משמשים את בכירי החמאס ואינם מגיעים ליעדם. בשנת 2016 לאחר חקירה ולחץ מתמשך מצד ארגון שורת הדין הנלחם במימון הטרור הפלסטיני, השעתה אוסטרליה את הסיוע לארגון הצדקה.
הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת קצבה חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים הכלואים בישראל, כגנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). המשכורת נגזרת מאופי פעולת הטרור, תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי נתונים זהים שהם בעלי אזרחות פלסטינית[55]. נתונים שנחשפו באוקטובר 2015 הראו שהרשות הפלסטינית העבירה למחבלים בכירים מאות אלפי שקלים כתגמול על מעשי הטרור שלהם[56].
סדרת מחקרים נערכו על הקשר בין עוני לטרור בהקשר הפלסטיני. קרוגר ומלקובה מצאו בשנת 2002 שאין קשר בין ביצוע פיגועי טרור לבין מצב כלכלי. לפי ממצאיהם, גם תמיכה ציבורית בטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה איננה מושפעת ממצב כלכלי[59]. גם פיאז'ה מצא בשנת 2006 שלפי ניתוח מאגר נתונים עולה שבניגוד לדעה הרווחת, לא ניתן לקבוע קשר מובהק בין אף מדד של עוני ומצב כלכלי ירוד לבין הטרור[60].
עידו זלקוביץ', תנועת הפת"ח: אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין, רסלינג, 2012.
הערות שוליים
^יש לציין כי טרור כנגד כובש היה בהרבה מדינות, גם בישראל כנגד בבריטים לפני הקמת המדינה. הבריטים כינו את ארגון האצ"ל שבראשו עמד מנחם בגין ארגון טרור ועם את ארגון הלח"י שבראשו עמד אברהם שטרן. מבחינת האנשים שנלחמים בכובש הם לוחמי חרות ולא טרוריסטים. אנשי אצ"ל ולח"י שעשו מעשי טרור לפני קום המדינה נחשבים היום במדינת ישראל כלוחמי חירות ויש על שמם רחובות
^שאול שי, השהידים - האסלם ופיגועי התאבדות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, ינואר 2003, עמוד 81; ענת ברקו, בדרך לגן עדן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004, עמוד 65
^"צעדת השיבה הגדולה": הפגנות יום שישי 8 ביוני 2018 באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור, 11 ביוני 2018. מתוך 124 הרוגים שהשתייכותם נבדקה 42 הם בעלי "שיוך מובהק" לארגוני טרור, ומשתייכים לזרועות צבאיות או למנגנוני ביטחון, 60 מזוהים עם הארגונים, ולגבי 22 לא נמצא שיוך ארגוני.
.jpg)
.jpg)
