אפרים ושיץ

אפרים ושיץ

אפרים (פישל) ושיץ (וואשיץ) (Ephraim Fischel Waschitz; תרל"ט, 2 במרץ 1879 י"ד בשבט תש"ה, 31 בינואר 1945) היה משפטן, פעיל ציוני ואיש ציבור ביישוב, חבר הוועד הלאומי ויושב ראש מרכז המפלגה הרוויזיוניסטית, הצה"ר בארץ ישראל.

קורות חיים

משפחתו ולימודיו

ושיץ נולד לאליהו, באחוזה ליד העיירה ייז'רנה (יזורנה) במחוז זלוטשוב במזרח גליציה (אז בקיסרות האוסטרו-הונגרית, לימים באוקראינה). אביו היה תלמיד חכם ומשכיל שהכיר את הספרות הגרמנית, ולימים כיהן בתפקיד מזכיר הקהילה בעיר ייז'רנה (אליה עברה המשפחה כאשר אפרים ושיץ היה בן 16).^[1] בילדותו ונעוריו קיבל חינוך תורני, רכש השכלה בשפה העברית ולמד בגימנסיה בעיר זלוצ'וב, עד שנת 1897.

לאחר שסיים את חוק לימודיו בגימסיה בעירו, נסע ושיץ לווינה, בירת הקיסרות. תחילה למד בבית המדרש לרבנים, ואחר למד משפטים באוניברסיטת וינה, והוסמך כדוקטור למשפטים וכעורך דין בשנת 1912. באותה שנה גם ביקר לראשונה בארץ ישראל. כמשפטן, סייע להגנה משפטית על יהודים כנגד תופעות אנטישמיות ונישול מרכושם על ידי הפקידות הממשלתית.

בתנועה הציונית במזרח אירופה

בתקופת לימודיו בווינה החל לפעול בתנועה הציונית. מלווה בחבריו, סטודנטים יהודים, חברי האגודה הציונית "בר כוכבא", פגש את ד"ר בנימין זאב הרצל במערכת העיתון "די ולט".^[2] לימים תיאר אייזיק רמבה את הפגישה כפי שתיארה ושיץ: "פגישתו זו פנים אל פנים עם הרצל, וכמה פגישות עם נורדוי (נורדאו) באותו זמן, הטביעו על ואשיץ את חותמם לעולמים".^[3]
ושיץ היה פעיל בשלל ארגונים ומיזמים של תנועת הלאומיות היהודית והציונות במזרח אירופה. הוא ערך את השבועון "דער יוד", ונמנה עם מייסדי היומון הציוני "טאגבלאט", שיצא לאור בלבוב. היה מזכיר "הוועד הציוני" במערב גליציה, בשנים 1904–1910. ושיץ היה ממייסדי תנועת הנוער "השומר" (שלימים שונה שמה ל"השומר הצעיר"), פעיל באגודת הספורט הציונית "דרור" בלבוב. בשנת 1912 ביקר לראשונה בארץ ישראל, פגש בעיר את ד"ר יחיאל צ'לנוב וד"ר שמריהו לוין, וביקר עמהם באתר הבנייה של הטכניון. מ-1913 ועד 1918 עמד בראש תנועת הצופים היהודים בגליציה.

במלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי. בסתיו 1914, הוא יזם גיוס גדוד יהודי לצבא האוסטרי, אבל הרעיון נגנז. ושיץ התמנה לקצין בדרגת לוטננט. ונפצע בחזית ב-6 ביוני 1917 מרסיס של פצצה. כהוקרה על שירותו הצבאי קיבל מדליית "צלב הזהב של ההצטיינות", באמצעות הקונסוליה של אוסטריה (בהיותו בארץ ישראל, בשנת 1935).^[4] במהלך המלחמה ומספר שנים לאחריה אירועו פרעות רבות ביהודים במזרח אירופה. ושיץ פעל לארגון הגנה עצמית יהודית בסדרת פוגרומים בלבוב בשנת 1918, (שבהם נרצחו כמאה נפשות ונפצעו כ-437), והיה ממפקדיה של "המיליציה היהודית" בעיר שהתארגנה כנגדם. אחר כך, הוא נסע להכיר את הקהילות היהודיות בארצות סקנדינביה. ובחוזרו לווינה שימש כמזכיר כללי של "הועד הלאומי ליהודי אוסטריה", בראשותו של רוברט שטריקר.

בארץ ישראל

במאורעות 1920–1921

עלה לארץ ישראל בשנת 1919.^[5] במאורעות הדמים בניסן תר"ף אפריל 1920, בחג הפסח הצטרף אל כוח ההגנה שארגן זאב ז'בוטינסקי. אנשי הכוח ניסו להגן על יהודי העיר העתיקה והרובע היהודי מפני פורעים ערבים בהצלחה חלקית. ושיץ היה בין הראשונים, שהגיעו לשער יפו להגיש עזרה ליהודים מותקפים על ידי המון ערבי במהלך הפרעות. 19 מאנשי ההגנה, ובהם ז'בוטינסקי, נעצרו על ידי הבריטים, הועמד לדין צבאי ונשלחו לכלא עכו. ואילו ושיץ, עו"ד דניאל אוסטר (לימים ראש העיר ירושלים), עו"ד ד"ר מנחם דונקלבלום ואחרים, הושארו במקום מעצרם, ושוחררו בערבות.^[6] הוא נשפט עם חבריו בבית דין צבאי בריטי על שלקחו נשק לידיהם בפעולות ההגנה על יהודי ירושלים בעת המאורעות, וזוכה מאשמה.

בהנהגה הציונית ובתנועה הרוויזיוניסטית

ושיץ כיהן בשלל תפקידים בהנהגת התנועה הציונית בשנות העשרים והשלושים. בראשית התקופה היה חבר במפלגת הציונים הכלליים,^[7] ובשנים 1925–1935 היה חבר הוועד הלאומי. ב-7 בדצמבר 1930 הצטרף לברית הציונים הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, וכיהן כיושב ראש מרכז הצה"ר בארץ ישראל בשנים 1933-1932.^[8] והשתתף כציר מטעמה בקונגרסים הציונים ה-7, ה-10, ה-17 וה-18.^[9] היה ציר באספת הנבחרים השנייה מטעם רשימת המרכז, וציר באספת הנבחרים השלישית מטעם הצה"ר. במקביל, בשנים 1933–1935, היה חבר הוועד הפועל הציוני.

בשלהי שנות השלושים, פעל ושיץ בהסתדרות הצ"ח של התנועה הרוויזיוניסטית.^[10] הוא נפגש כנציג "ועד המורשים" שלה, יחד עם חבריה: ד"ר דוד בוקשפן וד"ר שמשון יוניצ'מן, עם דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ב-5 במאי 1939. בפגישה נידונו דרכים אחדות להידברות ושיתוף פעולה בין הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית לבין הנהגת היישוב ותנועת העבודה.

מנהיג ציבור ומשפטן בחיפה

בשנת 1920, עבר ושיץ לחיפה. הוא נבחר לחבר הנהלת ועד הקהילה בעיר, והיה ממקימי בית משפט השלום העברי שבו כיהן כשופט שנה. ופרש מכס המשפט, לאחר שאושרה הסמכתו לעבוד כעורך דין. והיה ממייסדי עיתון "הגליל" שראה אור בחיפה ב-1927. ושיץ השתתף בקונגרס הציוני בציריך כאשר פרצו מאורעות הדמים באב תרפ"ט אוגוסט 1929. הוא מיהר לחזור לארץ ישראל, ונסע לירושלים להתעדכן ולראות מה באפשרותו לעזור, ולבקר את הפצועים שהובאו מירושלים ומחברון. לאחר המאורעות, היה מנציגי היישוב בפני ממשלת המנדט הבריטי ועמד בתכתובת על המאורעות עם פקידיה. כמו כן, פעל בעבודתו למיצוי דינם של הפורעים הערבים בצפת.^[11]

מנהיג ציבור ומשפטן בירושלים

בשנת 1930 נשא את חנה לבית אפשטיין. ושנה אחר כך חזר להתגורר בירושלים. נבחר ל"וועד קהילת ירושלים", וגם עמד זמן מה בראשו. במאורעות הדמים בשנים תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939), תמך בפומבי בפעולות המחאה של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), וזאת בשונה מ"מדיניות ההבלגה" שבה דגלו אנשי תנועת העבודה וההגנה. ובעקבות פעילותו נעצר על ידי הבריטים וישב בכלא.^[12]

אחרית ימיו והנצחתו

נפטר בירושלים בי"ד בשבט תש"ה 31 בינואר 1945.

על שמו נקרא רחוב בירושלים.

כתביו

• קובץ מסמכים מתוך ארכיונו של ד"ר אפרים ושיץ ז"ל, בתוך: בנימין לובוצקי-אליאב דרך חייו של ציוני לוחם: (הקדמות: יוסף קלוזנר וחנה ושיץ), ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947. (המסמכים בעריכתו של אליאב משולבים בביוגרפיה שכתב קלוזנר).

לקריאה נוספת

• 'ושיץ, אפרים', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 209–210. (הספר בקטלוג ULI)
• אייזיק רמבה, כפי שהכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי, רמת גן: הוצאת תנועת החרות, תשי"ט 1959, עמ' 275–288.
• חנה ושיץ: הקדמה, בתוך: בנימין לובוצקי-אליאב (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' ט-יד.
• יוסף קלוזנר: הקדמה, בתוך: בנימין אליאב (לובוצקי) (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947.
• יחיאל לימור ויאיר ספרן, "'הגליל', עיתון הבחירות הראשון בישראל", קתדרה מס' 154, דצמבר 2014, ע"ע 85–106, יד בן צבי, ירושלים.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "ד"ר אפרים (פישל) ואשיץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1805
• אפריל פישל ושיץ, בדיקת חמץ(הקישור אינו פעיל) (מכתב לתיאודור הרצל), די ולט, גיליון 17, 25 באפריל 1902, עמ' 13, באתר Compact Memory (בגרמנית)

הערות שוליים

1. יוסף קלוזנר: הקדמה, בתוך: בנימין אליאב (לובוצקי) (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 2–3. הערך: "אפרים ושיץ", ספר האישים, לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: הוצאת מסדה, תרצ"ז 1937, עמ' 210-209.
2. יוסף קלוזנר: הקדמה, בתוך: בנימין אליאב (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 10-8.
3. אייזיק רמבה, כפי שהכרתים, רמת גן, הוצאת תנועת החרות, תשי"ט 1959, עמ' 279.
4. יוסף קלוזנר: הקדמה, בתוך: בנימין לובצקי (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 29.
5. הערך: "אפרים ושיץ", ספר האישים, לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: הוצאת מסדה, תרצ"ז 1937, עמ' 210-209.
6. אפרים ושיץ, מכתב, בתוך: בנימין לובצקי (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 64-56.
7. ראו: יוסף קלוזנר, בתוך: בנימין לובוצקי (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 115.
8. על פעלו בתנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ראו למשל: תיק ג 2 - 6/ 26, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
9. תכתובת ענפה, בין זאב ז'בוטינסקי לבין אפרים ושיץ, שמורה בארכיון מכון ז'בוטינסקי, למשל בתיקים: א1- 2/ 22/ 1, א1 - 2/ 23/ 2, א1 - 2/ 28, א 1 - 2/ 29/ 1.
10. על פעילותו בהצ"ח, ראו: תיק ג 10 א - 11/ 4, בארכיון מכון ז'בוטינסקי.
11. אפרים ושיץ, מכתב, בתוך: בנימין לובוצקי (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 109-105.
12. ראו: יוסף קלוזנר, בתוך: בנימין לובצקי (עורך), דרך חייו של ציוני לוחם, ירושלים: הוצאת אחיאסף, תש"ז 1947, עמ' 151-147.