באטלר נולד באליזבת, ניו ג'רזי למרי באטלר ופועל הייצור הנרי באטלר. הוא למד במכללת קולומביה (שהייתה עם הימים לאוניברסיטת קולומביה) והיה במועדון הדיבייט של המכללה. סיים תואר ראשון במדעי הרוח בשנת 1882, תואר שני בשנת 1883 ודוקטורט שלו בשנת 1884. הישגיו האקדמיים של באטלר הביאו את תיאודור רוזוולט לכנותו "ניקולס הנפלא".
בשנת 1885 למד באטלר בפריז וברלין והפך חבר לכל החיים של מי שעתיד להיות למזכיר המדינה של ארצות הבריתאליהוא רוט. בסתיו 1885 באטלר קיבל משרה במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת קולומביה.
בשנת 1887 הוא ייסד עם גרייס הולידיי דודג',[2] פילנתרופית אמריקאית, את בית הספר של ניו יורק להכשרת מורים והיה לנשיא בית הספר. בית ספר זה התמזג מאוחר יותר עם אוניברסיטת קולומביה ונקרא מכללת המורים באוניברסיטת קולומביה, חלקו הניסויי הפך לבית הספר ע"ש הוראס מאן.[3] משנת 1890 עד 1891 באטלר היה מרצה ב אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור. לאורך שנות ה-90 של המאה ה-19 באטלר היה חבר בוועדת החינוך של מדינת ניו ג'רזי ועזר להקים את המועצה המפקחת על בחינות הכניסה למכללות.
נשיא אוניברסיטת קולומביה
בשנת 1901 באטלר הפך לנשיא בפועל של אוניברסיטת קולומביה ובשנת 1902 מונה לנשיא. הנשיארוזוולט היה בין האישים הרבים שהיו נוכחים בטקס מינויו. באטלר היה נשיא קולומביה במשך 43 שנים, תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות האוניברסיטה ופרש בשנת 1945. כנשיא באטלר אחראי להתרחבות גדולה של קמפוס האוניברסיטה, הוספת בניינים חדשים רבים, בתי ספר ומחלקות. תוספות אלה כללו את המרכז הרפואי קולומביה-פרסבטריאן, המרכז הרפואי האקדמי הראשון בעולם. בשנת 1941 חבר שופטים של פרס פוליצר לסיפור עלילתי בחר בספרו של ארנסט המינגוויי, למי צלצלו הפעמונים, לפרס. חבר הנאמנים של פרס פוליצר הסכים להמלצה, אולם באטלר, שהיה אז ראש חבר הנאמנים בדימוס, מצא כי הסיפור פוגעני ושכנע את חבר הנאמנים לבטל ההחלטה, כך שהפרס לסיפור עלילתי לא הוענק באותה שנה.[4]
עוד בימי חייו קראה אוניברסיטת קולומביה את הספרייה לפילוסופיה על שמו ולאחר מותו נקראה על שמו הספרייה המרכזית. שמו אף הונצח על בניין מעונות סגל וכן פרס בפילוסופיה.
פעילות פוליטית
באטלר היה נציג לכנס המפלגה הרפובליקנית בין השנים 1888–1936. בשנת 1912, כאשר סגן הנשיא ג'יימס שרמן מת ימים ספורים טרם הבחירות לנשיאות, באטלר היה אמור לקבל את קולות האלקטורים המיועדים לשרמן, אולם המפלגה הרפובליקנית הפסידה בבחירות באותה שנה. בשנת 1916 ניסה באטלר לקדם את מועמדותו לנשיאות של אליהוא רוט. בשנים 1920 ו-1928 ניסה באטלר, ללא הצלחה, להיות עצמו מועמד לנשיאות. באטלר האמין כי חוקי היובש היו שגויים והשפיעו באופן שלילי על המדינה. הוא היה חלק מן המאמץ לבטל חקיקה זו בשנת 1933.
באטלר היה פעיל בקידום בוררויות בינלאומיות וכיהן בין השנים 1907 ו-1912 כיושב ראש ועידת אגם מוהוק לבוררות בינלאומית, פעילות ששאפה לקדם אמנות בוררות ובית דין בינלאומי וכן לעורר דעת ציבור בעניין זה. באטלר אף שכנע את אנדרו קרנגי לתרום 10 מיליון דולר לארגון תרומת קרנגי לשלום עולמי. במסגרת הארגון קידם באטלר יוזמות לחינוך ותקשורת בינלאומיים וייסד את סניף הארגון בפריז. הוא שימש כראש הארגון בין השנים 1925–1945. על עבודתו בתחום זה זכה בשנת 1931 בפרס נובל לשלום (יחד עם ג'יין אדמס).
משפחתו ודמותו
באטלר התחתן עם סוזנה אדוארד שולר, בתו של סוחר נשק עשיר, בשנת 1887 ולזוג נולדה בת אחת. בשנת 1903 נפטרה סוזנה והוא התחתן בשנית בשנת 1907 עם קייט לה מונטנייה, בתו של יזם נדל"ן עשיר מניו יורק. בשנת 1940 באטלר סיים כתיבת אוטוביוגרפיה. בשנת 1945, בגיל 83, כאשר היה עיוור כמעט לחלוטין, התפטר מכל המשרות בהן החזיק ונפטר שנתיים מאוחר יותר.
למרות הישגיו הבולטים, רבים ראו בבאטלר דמות יהירה. הוא נהג לפטר על דעת עצמו חברי סגל באוניברסיטה אשר לא מצאו חן בעיניו, בהם אף חוקרים בולטים בתחומם. הערכתו כלפי סגל הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה הייתה נמוכה ובשנת 1903 הוא שלל מהם את זכויות ההצבעה כאנשי סגל באקדמיה, מהלך שדירדר עוד יותר את יחסיו עימם.
באטלר נשא דברים ופרסם מאמרים רבים, על מגוון רחב של נושאים, החל מחינוך וכלה בשלום עולמי. אף שמאמריו משקפים אדם בעל השכלה ורחב אופקים, פרסומיו נטו להיות מוגזמים ושחצניים.[5]
