PROFILBARU.COM

מלאלה יוספזאי
ملاله یوسفزۍ
	מלאלה יוספזאי, 2013
לידה	12 ביולי 1997 (בת 27); מינגורה (אנ'), פקיסטן
מדינה	פקיסטן
מקום מגורים	ברמינגהאם
השכלה	תיכון אדג'בסטון (2017); ליידי מרגרט הול, אוקספורד (2020) ;
השקפה דתית	אסלאם סוני
בן זוג	אסר מאליק
פרסים והוקרה	פרס נובל לשלום (2014); אזרחות כבוד קנדית (2013); מסדר החיוך (2016); פרס הומניטרי של השנה (2013); פרס קטלוניה הבין-לאומי (2013); חילוני השנה (2013); מדליית הכבוד של האליס איילנד (14 במאי 2017); Commander of the Order of Bravery (אוקטובר 2012); 100 נשים (BBC) (2021); Memminger Freedom Prize 1525 (2013); טיים 100 (אפריל 2013); Jane Addams Children's Book Award (2018); פרס שגריר המצפון (2013); פרס השלום הבין-לאומי לילדים (2013); פרס השלום הלאומי ע״ש מלאלה (2011); פרס סימון דה בובואר (2013); פרס סחרוב לחופש המחשבה (2013); פרס אינדקס (2013); פרס אנה פוליטקובסקיה (2013); פרס זכויות האדם האירופי (2013); פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם (2013); מדליית החירות של פילדלפיה (2014); עיטור ארבע החירויות - החירות מפחד; Fred and Anne Jarvis Award ;
	www.malala.org

מלאלה יוספזאי (בפשטו: ملاله یوسفزۍ, תעתיק מדויק: מלאלה יוספזי; נולדה ב-12 ביולי 1997^[1]) היא פעילה למען זכויות נערות מהעיר מינגורה ממחוז סוואט, ח'ייבר פח'טונח'ווה, פקיסטן. היא ידועה בזכות פעילותה למען זכויות נשים בעמק סוואט, בו אסרו לעיתים אנשי ארגון הטליבאן על נשים ללמוד בבתי ספר^[2]. ב-2013 הוענק ליוספזאי פרס סחרוב לחופש המחשבה ופרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם, ובשנת 2014 הוכרזה ככלת פרס נובל לשלום, הצעירה ביותר מאז ומעולם שזכתה בפרס נובל^[3].

ביוגרפיה

מלאלה יוספזאי נולדה ב-12 ביולי 1997. היא נקראה "מלאלה", שם שמשמעותו "מוכת יגון", על שמה של מלאלה ממייוואנד, משוררת פשטונית ולוחמת^[4]. שם משפחתה, יוספזאי, הוא שמו של שבט פשטוני גדול שדומיננטי בעמק סוואט בפקיסטן, יחול שם נולדה וחיה יוספזאי. מלאלה מתגוררת במינגורה עם הוריה, ויש לה שני אחים.

יוספזאי רכשה את השכלתה במידה רבה על ידי אביה, זיודין יוספזאי, משורר, בעל בית ספר ופעיל חינוכי בעצמו, המפעיל רשת של בתי ספר. כילדה הצהירה כי היא רוצה להיות רופאה, אך מאוחר יותר עודד אותה אביה להפוך לפוליטיקאית.

בתחילת 2009, בגיל 11, התפרסמה יוספזאי בזכות בלוג שכתבה עבור רשת השידור BBC בו היא מתארת את חייה תחת שלטון הטליבאן, נסיונותיהם להשתלט על העמק ודעותיה אודות חינוך לנערות^[5]. בקיץ שלאחר מכן ערך הניו יורק טיימס^[6] סרטון תיעודי על חייה עת השתלט הטליבאן על האזור, השתלטות שהגיעה לשיאה בקרב השני של סוואט^[7]. יוספזאי החלה להיות מוכרת ונתנה ראיונות בטלוויזיה וכתבי עת. היא הייתה מועמדת לפרס השלום הבין-לאומי לילדים וזכתה בפרס השלום הלאומי לנוער, שנקרא מאוחר יותר על שמה^[2].

ב-9 באוקטובר 2012 נורתה יוספזאי על ידי איש טליבאן חמוש עת חזרה לביתה באוטובוס מבית הספר^[8] כדור אחד פגע בראשה, בצווארה ובכתפה. במהלך הימים הראשונים לאחר הפגיעה היא הייתה מחוסרת הכרה ובמצב קשה. ב-15 באוקטובר הוטסה לבריטניה להמשך הטיפול. היא החלימה במהירות ושבה לפעילות. קבוצה של 50 אנשי דת מוסלמים פרסמה פתווה נגד המתנקשים בחייה של יוספזאי^[9].

ב-2013 זכתה באזרחות כבוד של קנדה^[10].

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, פתח עצומה באו"ם^[11] על שמה של יוספזאי, תחת הסלוגן "אני מלאלה", הקוראת לכך שכל ילדי העולם ילמדו בבתי ספר עד שנת 2015. בראון אמר כי ימסור את העצומה בנובמבר לנשיא פקיסטן, אסיף עלי זרדארי.

ב-2014 זכתה בפרס נובל לשלום בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י. יוספזאי היא האדם הצעיר ביותר שזכה בפרס מעולם^[12].

בשנת 2015 גינתה את רצח סבין מהמוד^[13].

בשנת 2021 התארחה בפרק האיחוד של חברים ובו רואיינה עם חברתה הטובה על רשמיה מהסדרה.

קבלה בפקיסטן

הדעות בקשר למלאלה יוספזאי בפקיסטן שיקפו את חילוקי הדעות במדינה. היו שראו בה גיבורה לאומית והיו כאלה שהתנגדו לפעילותה. חומה יוסוף, בעל טור בעיתון הפקיסטני "Dawn", מנה שלוש טענות עיקריות מצד מבקריה בפקיסטן: פרסומה מדגיש את ההיבט השלילי ביותר בפקיסטן, אלימות הקיצונים. הקמפיין החינוכי שלה מושפע מעקרונות מערביים. ואחרון, הערצת המערב אליה היא צבועה שכן היא מתעלמת ממצב קורבנות אחרים לאלימות שגם הם חפים מפשע, כמו נפגעי הפצצות כלי הטיס הבלתי מאוישים האמריקאים. העיתונאי אסד באיג תיאר אותה כמי שמצדיקה את תאוריית "משא האדם הלבן" של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערבי. גורמים קיצוניים יותר בתקשורת הפקיסטנית אף תארו את יוספזאי כ"סוכנת של ה-CIA".