ניסיונות "להמציא", יש מאין, אדריכלות ישראלית אותנטית, ולעיתים אף ניסיונות להמציא/לשחזר אדריכלות מקראית קדומה.
מאמץ לייצר סינתזה בין האדריכלות הערבית המקומית לבין האדריכלות המערבית.
אף שייבוא הסגנונות הזרים התקבע בקרב האדריכלים הישראליים בעשורים האחרונים, לא ניתן לזלזל במאמצים ליצור אדריכלות מקומית אותנטית, ולא להמעיט בחשיבות ההשפעה של האדריכלות הערבית המקומית.
יחסם של האדריכלים היהודים/ציונים/ישראלים לאדריכלות הערבית המקומית ידע עליות ומורדות, והושפע לא מעט מיחסי הכוחות הפוליטיים ומהמצב הביטחוני. כך, לדוגמה, האדריכלות היהודית של סוף המאה התשע-עשרה מבטא בוז והתנשאות כלפי האדר' המקומית, בדומה ליחסם של הארכיטקטים האירופאיים שפעלו כאן בארץ. בתחילת המאה העשרים היחס השתנה, ואדריכלים כמו ברוואלד, ברסקי, חייקין ואפילו מנדלסון מנסים דווקא ללמוד מהאדריכלות המקומית, ולאמץ אלמנטים מתוכה אל הבניינים שתכננו. יחס זה השתנה שוב לקראת סוף שנות העשרים (תרפ"ט) ובמיוחד בשנות השלושים (המאורעות). האדריכלים היהודים התעלמו במופגן ובכוונה מכל סממן של מזרחיות, והיחידים שעשו כך (מנדלסון, קרקואר, אברם) זכו לביקורת לא מעטה.
רק לאחר הניצחון ב-1967 חל שינוי ביחסה של האדריכלות הישראלית לזו הערבית, ובשנות השבעים הופיעו ציטוטים רבים של האדריכלות הערבית המקומית בשכונות היהודיות החדשות בירושלים, ובמקומות אחרים. בשנות האינתיפאדה הראשונה הציטוטים הללו נעלמו כמעט לחלוטין, ושבו והופיעו רק לאחר הסכמי אוסלו - על מנת לשוב ולהיעלם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.
בכל אותן תקופות בהן ניכרה התרחקות מהסגנון הערבי המקומי, נטו האדריכלים הישראלים לאמץ את הסגנונות שרווחו באותה עת בארצות המערב: כך היה בתקופה הראשונה של האדריכלות הציונית - מקוה ישראל, השכונות היהודיות בירושלים (לרבות משכנות שאננים), ומושבות הברון -
שאז ניכרו השפעות חזקות של בנייה צרפתית כפרית, בנייה צרפתית קולוניאליסטית ואף בנייה כפרית גרמנית. זה המשיך בשנות השלושים, עת התנועה הציונית אימצה אל ליבה את הסגנון המודרניסטי (בינלאומי, באוהאוס, העיר הלבנה, הפונקציונלי) שהחל לפסוע את צעדיו הראשונים באירופה ובארצות הברית.
אחרי קום המדינה נטו האדריכלים הישראלים לאמץ, שוב בחום, את הברוטאליזם שצמח בעולם המערבי (לרבות דרום אמריקה ויפן), ובמקביל גם בעולם הקומוניסטי, שהתכתב ערכית עם השלטון הסוציאליסטי באותה התקופה, שיזם את מרבית הבנייה, ואחר כך שוב, בשנות השמונים, אנו מוצאים שוב, וביתר עצמה, את ההשפעה האירופית/אמריקאית על האדריכלות המקומית.
לעומת זאת, במרבית התקופות בהן ניכרה נוכחות של האדריכלות הערבית/מקומית ביצירותיהם של האדריכלים הישראלים - ניתן למצוא במקביל גם מאמץ לייצר שפה ארכיטקטונית מקומית וייחודית: בשנות העלייה השנייה, עם מבנים כמו הטכניון וגימנסיה הרצליה; בשנות החמישים והשישים (במקביל לאימוץ הברוטאליזם), עם מבנים ייחודיים כמו עירית בת ים, בית דובינר, בניית השטיח בבאר שבע, ועוד; ובשנות השבעים עם המבננים בגילה, בי"ס שדה בחצבה, ועוד. אפילו בשנות השלושים, במהלך אחת מתקופות השפל הבולטות ביחסי יהודים-ערבים, עת מרבית האדריכלים אימצו לגמרי את האדריכלות המודרניסטית והתעלמו לחלוטין מהאדריכלות הערבית, נמצאו כמה אדריכלים שניסו עדיין לייצר סינתזה בין המזרח למערב (וזה אפילו תאם את השקפותיהם הפוליטיות), ובכך לייצר אדריכלות ישראלית מקומית וייחודית. הבולט מבין אלה היה אריך מנדלסון.
מאז מיגור הממלכה הצלבנית ועד מסעו של נפוליאון בארץ ישראל, אירופה כמעט שלא הראתה כל עניין במחוז נידח זה של המזרח התיכון. לאחר המסע הנפוליאוני, ובמיוחד לאחר כיבוש הארץ בידי מוחמד עלי המצרי וגירושו ממנה על ידי המעצמות האירופאיות, שבה ארץ הקודש לעניין את אומות אירופה, והן החלו להיות מעורבות בנעשה בה. חששותיה של כל אחת מהאומות כי אומה אחרת תכבוש את ארץ הקודש מידי שליטיה הטורקים, החלשים, הביא לשמירה קפדנית על המצב הקיים, והן בלמו זו את זו כאשר חשו שאחת מהן מנסה להשתלט על הארץ. על רקע זה פרצה מלחמת קרים.
אלא שבעוד הן מונעות את השתלטותה של אחת מהן על הארץ, הן התחרו זו בזו על מידת ההשפעה שלהן על תושבי הארץ, והמאבק התמקד עד מהרה ברכישת קרקעות ובניית מבנים גדולים ומפוארים, בסגנונות הלאומיים שלהן. בתקופה זו נבנו או שופצו עשרות מבנים, שיועדו כמעט כולם למוסדות ציבור: כנסיות, מנזרים, מסיונים, בתי יתומים, בתי חולים, אכסניות וקונסוליות. משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים, שייכת גם היא לסגנון זה, ולמעשה היא אחת הסנוניות הראשונות שבשרו על בואו. המבנה, שנבנה במימון, בתכנון ובסגנון בנייה בריטי (סיר משה מונטיפיורי יזם. סמית' ארכיטקט), ייצג את העוצמה הבריטית על אף היותו מבנן מגורים המיועד לאוכלוסייה יהודית.
בשנים שלאחר בניית משכנות שאננים החלה תחרות עזה כאשר הרוסים, הצרפתים והגרמנים מובילים במירוץ. באותה תקופה נבנו המבנים השונים במגרש הרוסים בירושלים, שיועדו בראש ובראשונה לשירותם של עולי רגל מרוסיה; כנסיות ובתי יתומים גרמניים בירושלים, בנצרת, בשפון (היום - נצר סרני) ועוד; בתי חולים, מנזרים וכנסיות צרפתיים בכל רחבי הארץ; וכן מבנים שייצגו את עוצמתן ואת התרבות האדריכלית של אנגליה, של יוון, אוסטריה, רומניה, איטליה ועוד.
בנייה מסיבית זו, שנעשתה מתוך תחושת עליונות מובהקת של העולם המערבי, התעלמה לחלוטין מהבניה המקומית, וחשפה את תושבי הארץ לטכנולוגיות בנייה חדשות וסגנונות אירופאיים מפוארים. לא פלא, אם כך, שהשפעתה של הבניה הקולוניאליסטית הייתה רבה ובתקופה זו כמעט כל הבניה בא"י לבשה אופי אירופאי מובהק: כך המושבות של הטמפלרים, המושבות של חלוצי העלייה הראשונה, בתי העשירים הערבים (ובמיוחד הנוצרים בנצרת, יפו ובית לחם) ואפילו מרבית המבנים החדשים שנבנו על ידי השלטון הטורקי (בית הסראיה ביפו; מגדלי השעון בחיפה, יפו, נצרת, עכו, שכם, ירושלים וצפת; בית המושל בבאר שבע; ועוד). רק התושבים העניים והכפריים המשיכו בבניה הערבית המסורתית.
דווקא התחזקות הציונות, ועמה השאיפה של המהגרים החדשים להתנתק מהתרבות האירופאית וליצור תרבות עצמאית-לאומית-יהודית, הביאה להחייאה של האדריכלות הערבית מסורתית. העולים החדשים, ובמיוחד בני העלייה השנייה, ניסו למזג את תרבותם המערבית עם התרבות המקומית אותה פגשו בארץ וליצור באמצעות מיזוג זה, כך קיוו, את התרבות העברית. מאמצים אלה ניכרו כמעט בכל התחומים - במוזיקה (מאמץ שלא פסק עד היום); במחולות; באופנה; בהיגוי הלשוני; באופי וההליכות; וכמובן גם באדריכלות. שתי היצירות הארכיטקטוניות הבולטות ביותר בתקופה זו היו הגימנסיה העברית בתל אביב (ברסקי) והטכניון בחיפה (ברוואלד). חלק גדול מבתי תל אביב הקטנה נשאו אופי דומה, וכך גם חלק מהמושבות והחצרות שנבנו ברחבי הארץ.
מאפייניו של הסגנון הארץ ישראלי הם, כאמור, המאמץ למזג אלמנטים של האדריכלות המזרחית בבנייה שהיא בעיקרה מערבית: הבניה הייתה ברובה סימטרית, בממדים גדולים למדי, ועל פי עקרונות של ארגון החדרים שהיו מקובלים אז באירופה (מסדרונות ארוכים, אולם כניסה מרשים, בנייה בקומות, מדרגות בכניסה לבניין, ועוד) - אך נעשה גם מאמץ ניכר להעניק לכל אלה "טעם מזרחי": שימוש רב בקשתות מחודדות או קשתות פרסה מוריות, עיטורים מזרחיים, גגות שטוחים וכיפות, ריבוי מרפסות, ואפילו אלמנטים תנ"כיים כגון קרנות מזבח.
בולטת במיוחד על רקע זה הייתה בניית "הבתים הערבים" במטולה, כאשר הברון רוטשילד ניסה לשנות את תפיסת העולם הקולוניאליסטית שרווחה עד אז בבנייה במושבות, ולעבור לבניה בסגנון מקומי. אדריכליו תכננו עבור מתיישבי מטולה (עולים חדשים מרומניה) בתי אבן עם קשתות מחודדות, תקרות גבוהות וגגות עם כיפות, אך המתיישבים עצמם סירבו להתגורר בבתים הללו, בין אם בשל חזותם המזרחית או בגלל חששותיהם מפני רטיבות.
המאמץ לייצר סינתיזה בין המערב למזרח, באדריכלות, בתרבות ובפוליטיקה הציונית לא חדל עד היום, אם כי מאז שנות העשרים של המאה העשרים הוא הפך להיות נחלתם של מיעוט בלבד. משום כך ניתן למצוא מבנים העונים על ההגדרות של "אדריכלות ארץ ישראלית" גם בתקופה האקלקטית, המודרנית, הברוטליסטית ואפילו האדריכלות העכשווית.
הסגנון האקלקטי, לקטני, מאופיין בכך שהוא מקושט מאוד, אך יונק את הקישוטים - במודע ובמכוון - משלל גדול של תרבויות. הוא היה נפוץ מאוד בעולם המערבי והמתפתח מאז סוף המאה ה-19. הסגנון האקלקטי איחר קצת להיקלט בארץ, כיוון שעד שנות העשרים במאה העשרים שכמעט שלא הוקמו ערים חדשות, והמעטות שהוקמו (יפו שמחוץ לחומות, עכו, באר שבע, ירושלים המתחדשת[דרוש מקור] ועוד) אכן התנאו בסגנון האקלקטי. החל מתקופת העלייה השנייה, ובמיוחד בשנות העשרים, החלו להיבנות בארץ ערים חדשות רבות וגדולות שבתיהן נבנו ברובם המכריע בסגנון זה.
מאפייני הסגנון האקלקטי הם היותו מערבי בבסיסו, וכאמור - על הבסיס המערבי/קלסי (סימטריה, היררכיה של הקומות, הדגשת האנכיות, משולש הזהב, גגות רעפים, דגש על החזיתות הקדמיות בלבד, וכו') הודבקו קישוטים משלל נרחב של תרבויות. בארצות הברית, לדוגמה, יש לא מעט מבנים המקושטים בסגנון "אינקה" או "מאיה", ואפילו התרבות הילידית של צפון אמריקה. בארץ היו מקובלים מאוד קישוטים "קלסיים", מזרחיים, כמו-תנ"כיים, ואפילו יוונים. היות שבאותן שנים ממש התפתחו בעולם גם הסגנונות המוכרים כ"אר נובו" ו"אר דקו", גם הם אומצו אל תוך בנק התרבויות, וצוטטו אף הם.
מאפיין נוסף של הבניה האקלקטית בארץ נבע מהאילוצים הכלכליים: העלייה הרביעית, הפולנית, שהייתה הכוח הכלכלי העיקרי בשנות העשרים, מצאה לנכון להשקיע בנדל"ן מניב, ויצרה בכך את טיפוסי הבתים האופייניים לתקופה: קומה מסחרית להשכרה בקומת הקרקע, קומת מגורים לבעלי הבית, וקומה נוספת להשכרה. מאפיין אחר נובע מסגנונו האישי של אחד הבולטים באדריכלי התקופה, יהודה מגידוביץ', אשר נהג, במגרשים פינתיים, להדגיש מאוד את הפינה על ידי תוספת מגדלון מודגש. עוד מאפיין הוא השימוש הנפוץ למדי באריחי קרמיקה, ובשכונות היהודיות - בעיקר קרמיקה שצוירה על ידי סטודנטים של בצלאל. ציורים אלה, על אריחי הקרמיקה, הציגו תמונות תנ"כיות, נופים ארץ ישראלים, דיוקנאות של גיבורי המקרא, וציטוטים מהמקורות. לגמרי במקביל פרחה אז בארץ גם אמנות הקרמיקה הארמנית, שמצאה את ביטויה הארכיטקטוני בבתים ארמנים וערבים, ואף בבנייה הבריטית הממלכתית.
הסגנון האקלקטי היה מקובל גם על האוכלוסיות האחרות בארץ - הערבים, הבריטים, היוונים, הארמנים ואחרים. הקהילה היחידה כמעט שנמנעה מלאמץ את הסגנון האקלקטי היו הטמפלרים, שעברו ישירות מהפשטות הקולוניאליסטית לפשטות המודרניסטית, ורק מעט מאוד מהמבנים שהותירו נושאים עליהם קישוטים מודבקים.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב-1933, נסגר בגרמניה בית הספר באוהאוס על ידי המשטר. שנתיים לאחר מכן, הגיעה לארץ קבוצת ציירים ואדריכלים מיוצאי אסכולה זו, אשר החלה להפיץ את משנתו של הסגנון הבינלאומי ברוח היסודות החדשים של המודרניזם. ההשפעה הייתה מיידית: שכונות שלמות תוכננו ונבנו על בסיס עקרונות האדריכלות המודרנית החפה מקישוטים, הפשוטה והתכליתית. האידאולוגיה התרבותית שעמדה מאחורי סגנון זה חפפה את התפישות החברתיות של התנועה הסוציאליסטית שנתנה את הטון בפוליטיקה הארץ ישראלית באותה תקופה. בעקבות הבנייה הרבה בסגנון הבינלאומי זכתה "העיר הלבנה" של תל אביב להכרה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003 על ידי אונסק"ו.
מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ואחר כך נטל הקמת המדינה, גרמו למיתון עמוק בבנייה, כמו בכל תחומי החיים. הכורח לשכן את גלי העלייה הגדולים, הוביל לחיפוש אחר פתרונות מודרניים, מתועשים וזולים לבנייה. תרמה למגמה זו גם האוריינטציה הפסיכולוגית, להדחקתם של סממנים עיצוביים המזוהים עם המנטליות המזרחית לטובת נטייה אל עבר התרבות המערבית אשר נתפסה כמתקדמת ו"נכונה" יותר.
לאחר הקמת המדינה הוצפה המדינה בעולים חדשים, רבים מהם חסרי כל, ונוצר צורך דחוף לשכן אותם. כך, החל מתחילת שנות ה-50 האדריכלות המתועשת יצרה, בין השאר, את השיכונים - סדרות מבני בטון מלבניים משוכפלים, שאפשרו תכנון פשוט ובניה טרומית. רוב הבניה החדשה בשנים הראשונות להקמת המדינה הייתה ציבורית, כך שהשיכונים היו טיפוס הבניה העיקרי בשנים אלה. הם אוכלסו ברובם על ידי עולים חדשים, ביניהם רבים מיוצאי עדות המזרח אשר התקשו להתאקלם בסביבה הזרה. הצורך בבניה מהירה השתלב אז במגמה העולמית של האדריכלות המודרנית, שהמשיכה בנסיונותיה ליצור אדריכלות פשוטה, יעילה ושימושית, והשתמשה יותר ויותר בבטון חשוף.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נחשפה הארץ לסגנון "הברוטליזם החדש" - זרם אשר הופץ על ידי האדריכל השווייצרי לה קורבוזיה והאדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. זרם זה נקלט היטב באנגליה ובברזיל. הזרם יובא לארץ על ידי אדריכלים אשר למדו באותן שנים באנגליה ונמנים עם דור "הבטון החשוף" (המונח "ברוטליזם" נגזר מן הביטוי הצרפתי brut beton שמשמעו בטון חשוף) וכן על ידי אדריכלים שסיירו בברזיל ובצרפת. הסגנון התאים במהותו לבנייה המתועשת אשר הייתה נהוגה אז, ובנייני ציבור רבים, שהיה צורך בהקמתם, עוצבו בהשראתו.
נהוג לסמן את 1967 כשנת מפנה באדריכלות הישראלית. הניצחון במלחמת ששת הימים, והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, הביאו לאופוריה כלכלית וחברתית, אשר לוותה בשינויים בעיצוב ובאדריכלות. הקו האדריכלי המודרני המינימליסטי, שמקורו באדריכלות האירופאית, נעזב לטובת צורות אחרות. אדריכלים רבים שבו להתייחס למבנים ערביים ו״מזרחיים״ בתכנון, מגמה שהתבטאה בין היתר בתכנון השכונות החדשות בירושלים. כבתרבות בכללות, גם באדריכלות החלו השפעות אמריקאיות לתת את אותותיהן בתכנון ובבניה. התוצאה הובילה לבנייה פרטית נרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שלפני כן. ברוח הפוסט - מודרנית שהחלה לנשוב חזרה האקלקטיות, יש שיגידו מוגזמת, להכתיב את אופי העיצוב - גגות רעפים שווייצרים מעל עמודים קורינתיים, חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים - כיד הדמיון הטובה על היזם. בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך".
שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ההפרטה, חל פיחות במעמדה של המדינה כמתכננת וכבעלת השפעה על המרחב הבנוי. התוצאה הייתה פיתוח פרברי מואץ והתפתחות שוק נדל״ן משמעותי.
אדריכלות ישראלית כיום
השנים האחרונות מאופיינות בניסיון לקבוע סדר עדיפויות לאומי, חברתי וסביבתי חדש בפיתוח האורבני. תוכניות ארציות לטווח ארוך החלו מיושמות, תוך חשיבה על הדורות הבאים. לקחי העבר נלמדים, מתוך מטרה להתאים את הבנייה לצרכים עתידיים. תפיסת הרחוב המודרניסטית כציר תנועה מתחלפת, אט אט, בתפיסתו כעורק חיים, וערכי עירוניות מתחדשת מחלחלים לשיח ולתכנון. דוגמה טובה לכך היא כיכר דיזנגוף, שהוחלט להרוס בה את ההפרדה המפלסית שנבנתה בשנות השבעים ולהחזיר אותה למצבה הישן.
אדריכליות נשים בישראל
האדריכלית המדופלמת הראשונה בישראל ואחת הראשונות בגרמניה הייתה לוטה כהן, שלמדה אדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה בשרלוטנבורג (כיום בברלין). היא התחילה את הקריירה המקצועית שלה בגרמניה, ובשנת 1921 הוזמנה על ידי הכשרת היישוב לעלות לישראל ולעבוד במשרדו של האדריכל ריכרד קאופמן[1]. רק על פרויקטים מעטים מאותה התקופה היא חתומה בשמה, אך יש לשער שהייתה מעורבת בפרויקטים רבים נוספים, שכן אז היה נהוג (וכך גם היום) שמנהל המשרד חותם על התוכניות. היא הייתה אחת ממייסדי אגודת הארכיטקטים בפלסטינה ב-1923. אחד הבולטים שבבנייניה היה מבנה פנסיון "קֶטֶה דן" שברחוב הירקון 97, על חוף תל אביב.[2] בניין זה, שהקימה קטה דן (דניאלביץ), היה סמל ליזמות נשית ולאדריכלות נשית בישראל, תחומים שעד אז נחשבו "גבריים".[3] בהמשך דרכה המקצועית בשנות העשרים עבדה בין השאר בתכנון יחידות דיור ובתי ילדים בקיבוצים, ובתכנון דיור לעולים. בשנות השלושים, הארבעים והחמישים תכננה גם בתי מגורים פרטיים ובנייני ציבור, ובתים שתכננה זכו לפרסום בכתבי עת לאדריכלות.
כשפתח את שעריו בשנת הלימודים 1924–1925, היה הטכניון המוסד הראשון שאפשר לימודי אדריכלות בישראל. במחזור הראשון של לימודי האדריכלות היו שבעה בוגרים, ובהם אישה אחת, ציפורה נויפלד-צ'רניאק. לאחר לימודיה היא עבדה במחלקת העבודות הציבוריות של עיריית ירושלים, שם טיפלה בפרויקטים כגון בניין הדואר המרכזי וארמון הנציב, והייתה אשתו ושותפתו למקצוע של האדריכל אברהם צ'רניאק, ותכננה יחד איתו את מעונות עובדים א' ברחוב אבן שפרוט ברחביה[1].
החל משנות השלושים, ניכרת פעילותן של כמה אדריכליות בישראל. הלגיטימיות של נשים כאדריכליות הייתה עדיין מוגבלת אז. אחדות מהן עבדו עם בעליהן, ובעליהן היו לפעמים היחידים שחתמו על התוכניות. ג'ניה אוורבוך למדה אדריכלות בבלגיה והחלה את פעילותה המקצועית בתל אביב ב-1930. את מרבית עבודותיה הראשונות תכננה בשותפות עם בעלה שלמה גינצבורג (בן מחזור של ציפורה נויפלד-צ'רניאק בטכניון) במהלך נישואיהם הקצרים ואחריהם, על פי עקרונות התכנון של הסגנון הבינלאומי. ב-1934 זכתה בתחרות לתכנון כיכר צינה דיזנגוף, שהפכה מיד עם הקמתה לאחד מסמלי העיר תל אביב, וב-1935 פתחה משרד פרטי יחד עם המהנדס י. גרינץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבדה במחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב והייתה אדריכלית העיר[1]. בשנות החמישים תכננה שני בתי כנסת.
בשנת 1934 זכתה להכרה אדריכלית נוספת, אלזה גדעוני-מנדלשטאם, עקב תרומתה לבנייה של קפה גלינה (יחד עם ג'ניה אוורבוך ושלמה גינצבורג) וחמישה מהביתנים ביריד המזרח. במהלך עבודתה בישראל בנתה כמה בתי ציבור ובתים מגורים. ב-1938 עזבה את ישראל לארצות הברית, ונודעה גם שם כאדריכלית מודרניסטית. ב-1935 זכתה יהודית סגל שטולצר בתחרות לתכנון בית הכנסת הגדול בחדרה, והבחירה באישה לעיצוב מבנה דת, בחירה חריגה באותה תקופה, עוררה הן ביקורת והן עניין. בהמשך הקריירה שלה תכננה את שכונת קריית מאיר בצפון תל אביב, ובשנות החמישים את בית ההסתדרות בירושלים יחד עם בעלה ד"ר אויגן שטולצר. החל מסוף שנות השלושים ועד שנות השבעים בלטה דורה גד כאדריכלית פנים, ובין השאר עיצבה את עיצוב הפנים של כמה מהמלונות החשובים בארץ, של אוניות צים ומטוסי אל על. ב-1959 זכתה בתחרות לעיצוב הפנים של מוזיאון ישראל, וזכתה על כך בפרס ישראל לאדריכלות (יחד עם אל מנספלד, מתכנן המבנה). בשירות המדינה עיצבה את פנים משכן הכנסת ב-1963, משרדי שרים ושגרירויות[1].
בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 בלטה התמיכה של ארגוני נשים באדריכליות. ביולי 1934 זכתה אלזה גדעוני בתחרות לתכנון בית ספר לכלכלת בית של ויצו בפינת בנחלת יצחק, תל אביב. גדעוני ושותפה אליעזר צייזלר תכננו גם את בית ויצו בסמטת בית השואבה בתל אביב, שנבנה ב-1935. בית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, מוסד של ליגת נשים למען ישראל, תוכנן גם הוא בידי גדעוני וצייזלר והוקם בשנים 1935–1936. ב-1940 הופקד תכנון בית החלוצות ברחביה, ירושלים בידיה של ג'ניה אוורבוך בידי "ליגת נשים למען ארץ ישראל בארצות הברית.
על אף הפעילות החשובה וההישגים של ארכיטקטיות בשנות השלושים והארבעים, הן נותרו מיעוט חלוצי בתחום עד קום המדינה. במהלך שנות החמישים עלה בהדרגה ובאופן משמעותי מספר הנשים שסיימו את לימודי האדריכלות בטכניון. ב-1973 ערך איגוד הארכיטקטים בישראל כנס "נשים אדריכליות" שאחת ממטרותיו הייתה הקמת סניף ישראלי שיצטרף לארגון האדריכליות הבינלאומי. לקראת תערוכת הנשים האדריכליות בפריז ב-1978 נערך סקר בארץ, ובו נמצא כי בישראל פועלות כ-300 נשים אדריכליות, במשרדים פרטיים, בתפקידי הוראה ובתפקידים ציבוריים. בין האדריכליות הבולטות של אותה תקופה: אילנה אלרוד, זיוה ארמוני שתכננה את הספרייה הלאומית והספרייה האוניברסיטאית בירושלים, אורה יער שתכננה עם בעלה יעקב יער את בתי המשפט בתל אביב, והתפרסמה בזכות שיכונים שתכננה איתו בגבעת המורה ובכפר סבא, שולמית נדלר שיחד עם בעלה מיכאל נדלר תכננה את בניין תיאטרון ירושלים וכן מבני תרבות וציבור ומבני משרדים בארץ, אדריכלית הנוף פרופסור רות אניס, ורבות נוספות[1].
בניין מועצה אזורית מנשה, וינשטין-ועדיה אדריכלים, 2005. הצללת חזיתות המתייחסת לאקלים, תוך פרשנות עכשווית לסגנון הבינלאומי
התאחדות האדריכלים מעניקה את פרס אות האדריכלות הישראלית לפרויקטים מצטיינים בתכנון ובחזון האנושי. ב-2022 הוענק הפרס בשלישית, בקטגוריות: פרס מפעל חיים, מבנה ציבור, מבנה החינוך, תכנון ועיצוב עירוני, מגורים בבנייה פרטית ומבנה מגורים בבנייה רוויה, מבני מסחר, משרדים, תעסוקה ומלונאות ועוד[5]
^המלון, שמרפסותיו היו מסמלי העיר בשנות השלושים והארבעים, היה מוסד ייקי מובהק ומפורסם (הוא נהרס לפני זמן רב, ונחשב עד היום כאבן היסוד של רשת מלונות דן). וראו תצלום פנסיון קטה דן, באתר וואלה!.
