בירושלים קיימים מאות רבות של מבנים בעלי חשיבות אדריכלית אשר נבנו בתקופות שונות, תחת שלטונות שונים ומתוך תפיסות דתיות, פוליטיות וסגנוניות שונות ומגוונות.
מתקופת בית ראשון נותרו שרידים מועטים ביותר של בניינים בעלי חשיבות ארכיטקטונית. שטח העיר היה בתקופה זו קטן ביותר (שטחה של עיר דוד מהווה למעשה את הכפר סילואן של ימינו) - אזור זה נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס. בתקופת חזקיהו הורחבה העיר עד להר ציון ושכנה למעשה על חלק מהאזור המהווה היום את הרובע היהודי. מספר שרידים מתקופה זו נשמרו.
תקופת הבית השני (516 לפני הספירה - 70 לספירה) מאופיינת במספר רב של תקופות משנה - תקופת שיבת ציון, התקופה ההלניסטית-(תקופת החשמונאים), ותקופת הרומאים-(תקופת הורדוס).השפעות ארכיטקטוניות רבות השפיעו על הבנייה בירושלים כתוצאה ממפגשי התרבויות השונות עם העיר. הבנייה בירושלים הושפעה בעיקר מהבנייה ההלניסטית, על אף התנגדות מצד חוגים שמרנים יהודים. ההשפעה הרומית על הבנייה בעיר החלה עוד בתקופת שלטונו של הורדוס, לאחר חורבן בית המקדש התגברה השפעה זו עם בניית איליה קפיטולינה .
בתקופת הורדוס עברה העיר תנופת בנייה ניכרת והפכה לאחת הערים המפורסמות בעולם העתיק, והיפה בערי המזרח הקדום (לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן).
המבנה העיקרי בירושלים בתקופה זו היה בית המקדש השני ממנו נותר הכותל המערבי, הכותל הדרומי ומספר שרידים נוספים כגון קשת רובינסון, קשת וילסון ושרידי מצודת אנטוניה.
מתקופת הבית השני נותרו בעיקר שרידי קברים וכן מספר שרידי בניינים באזור הרובע היהודי.
לאחר חורבן בית המקדש השני והריסתה של העיר ירושלים, נבנתה העיר מחדש בסגנון רומאי.
הפיכת האימפריה הרומית למדינה נוצרית בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הובילה לתנופה של בניית כנסיות בעיר בסגנון הביזנטי.
לאחר כיבוש העיר בשנת 638 על ידי החליף עומר אבן אל חטב שוקמה העיר העתיקה מהריסות מלחמת הכיבוש. מבנים רבים נבנו במתחם הר הבית, ובאזור העופל נבנו ארמונות של שושלת השלטון.
בעקבות מסעי הצלב כבשו הצלבנים את ירושלים והפכו אותה לבירת ממלכתם - ממלכת ירושלים הצלבנית. לאחר שנגרם נזק רב לעיר בתקופת הכיבוש הצלבני (מרבית העיר נשרפה וכל אוכלוסיית העיר היהודית והמוסלמית הוצאה להורג) החלו השליטים הצלבנים בשיקום העיר. כנסיות רבות נבנו בסגנון אירופי של ימי הביניים, שהגדולה בהן הייתה כנסיית הקבר, ומסגדים רבים הפכו לכנסיות.
בתקופה זו נאסרה על היהודים הכניסה לעיר.
קמרון הכניסה למדרסת תנכזיה ("המחכמה")דוכן הקיץ על הר הבית
לאחר כיבוש ממלכת ירושלים הצלבנית על ידי סלאח א-דין שוקמו המסגדים שהפכו לכנסיות על הר הבית.
הממלוכים התירו ליהודים לשוב לעיר ולבנות בה בתי כנסת, וכן החלו בעבודות בנייה נרחבות באזור הר הבית - ובהם מדרסות, שווקים ואכסניות לעולי רגל. מבנים בסגנון בנייה ממלוכי נותרו עד ימינו בעיר העתיקה.
במחצית השנייה של המאה ה-19, התרחבה העיר אל מחוץ לחומות העתיקה - בעיקר לאורך הדרך המובילה משער יפו לעיר יפו (היא רחוב יפו של ימינו). לאורך הדרך - שהפכה לדרך הגישה העיקרית לעיר ירושלים - נבנו חנויות ושכונות מגורים. בתקופה זו חל גם שינוי באופן ההתיישבות היהודי בעיר. בעקבות ההגנה שנתנו המעצמות האירופאיות ליהודים שבאו מארצות אלה החלה להגיע אוכלוסייה חילונית ומשכילה לעיר - ואוכלוסייה זו העדיפה להתגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונות שנבנו בסגנון אירופאי.
בסוף המאה ה-19 עברה ירושלים תנופת בנייה ופיתוח אשר התרחשה ברובה בין חומות העיר העתיקה ומיעוטה מחוץ לחומות. סגנון הבנייה, שמומנה על ידי קהילות אירופיות, שיקף את סגנונות הבנייה בארצות מוצאם של המממנים - אף שהבנייה הייתה תמיד בנייה באבן.
חדירת המעצמות האירופאיות לארץ ישראל מתוך כוונה להגביר את השפעתן בעיר הקודש, הביאה לתנופת בנייה אף מחוץ לחומות, בעיקר באזור רחוב הנביאים, מגרש הרוסים והאזור המהווה כיום את מזרח העיר החדשה והר הזיתים. בתי חולים וקונסוליות רבות נבנו לאורך רחוב הנביאים על ידי המעצמות האירופיות. הצרפתים בנו את המתחם הצרפתי בין העיר העתיקה לבין מגרש הרוסים.
מסילת הברזל בין יפו לירושלים שנחנכה בתקופה זו (בשנת 1892) הגבירה את ההשפעה המערבית ואת הבנייה האירופית. בתקופה זו נבנתה המושבה הגרמנית בירושלים על הבתים הרבים שבה שנבנו בסגנון הטמפלרים.
עם תחילת השלטון הבריטי, בדצמבר 1917, החלה תנופת בנייה גדולה בעיר - בעיקר בשל השינוי בסטטוס שלה. בתקופה העות'מאנית הייתה ירושלים עיר מחוז קטנה. עם תחילת המנדט הפכה, לראשונה מאז קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לבירת ארץ ישראל. מושל העיר בשנים 1918 - 1926 החל בתוכניות בנייה נרחבות שכללו החלפת התשתית ומערכת הדרכים. בתקופתו נחקק חוק העזר העירוני, הקיים עד ימינו, הכופה על בנייה באבן ירושלמית בעיר, ומעניק לעיר את צביונה גם בימים אלה. בתקופת המנדט החלו להיבנות שכונות גנים - שכונות וילות בהן כל משפחה גרה בבית צמוד קרקע ומוקף גינה. שכונות אלה היוו שינוי משמעותי מסגנון הבנייה הקודם שהיה בעיר.
מספר שכונות יהודיות נבנו בדרומה של העיר על מנת להגביר את ההתיישבות היהודית באזור זה (מקור חיים, תלפיות, רמת רחל).
במלחמת העצמאות השקיעה המדינה היהודית את עיקר משאביה וכוחה בהגנה על העיר ירושלים - כעשרה אחוזים מהנופלים במלחמת העצמאות נפלו בהגנה על העיר, בניסיונות הנפל להגן על הרובע היהודי ובניסיונות הנפל הרבים לכבוש את לטרון.
במהלך המלחמה היה המאבק על השליטה בעיר מאבק מבית לבית, ושטחים רבים נהרסו במהלך הקרבות או אחריהם (לדוגמה: שריפתו של הרובע היהודי על ידי הלגיון הירדני ב- 28 במאי1948).
בסיום הקרבות ולאחר החתימה על הסכם שביתת הנשק נותרה העיר חצויה, כאשר קו הפסקת אש ושטח הפקר חוצה אותה. בניינים רבים איבדו את שימושם - מבני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר הצופים נותרו במובלעת ישראלית בלא אפשרות גישה אליהם, שכונות שהיוו מרכז עסקים ראשי ומרכזי קניות במרכזה של העיר מצאו את עצמם באזור ספר - ובית העירייה של ירושלים שהיה במרכז העיר שכן על קו הגבול (שעבר למעשה בצמוד לקיר הבניין).
לאחר מלחמת העצמאות השקיעה ממשלת ישראל משאבים רבים בבניית שכונות חדשות במערבה של העיר, אולם שכונות אלה נבנו בחופזה ובלא מחשבה ארכיטקטונית רבה. החלטת הממשלה בחודש דצמבר, 1949 להעביר את כל מוסדות השלטון לירושלים הייתה נקודת מפנה בפיתוח העיר. הוחלט למקם את כל מוסדות השלטון באתר אחד - גבעת רם הצופה לעמק המצלבה - ולבנות קריית שלטון מודרנית (הכנסת, בנק ישראל ומשרדי הממשלה), קריית השכלה חדשה (קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם) וכן קריית תרבות (מוזיאון ישראל). בניית קרייה זו נמשכת עד ימינו.
גבעת רם
בניין ליידי דייוויס המשמש את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית)
האיחוד המוניציפלי של מזרח ומערב ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים הביא לתנופת בנייה ופיתוח בעיר. ירושלים הפכה לכרך מודרני - וסגנונות הבנייה הושפעו משאיפתם של מתכנני העיר וגורמים ממשלתיים להפוך את העיר למטרופולין בעל אופי מערבי.
חפירות ארכאולוגית שבוצעו בעיר הביאו לבניית גנים ארכאולוגיים רבים, והרובע היהודי ההרוס שוקם תוך ניסיון לשמור על צביונו האדריכלי.
יוסף שביד, התפתחותה האורבנית והאדריכלית של ירושלים בשנים 1967-1948, בתוך: אבי בראלי (עורך), ירושלים החצויה 1967-1948: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1994, עמ' 132-115.
אלונה ניצן-שיפטן, להלאים ולהעלים – תפיסת המקום בירושלים, אלפיים 30, 2006, עמ' 170-134.
^מירון בנבנשתי, ובליבה חומה, כותרת ראשית, 5 ביוני 1985, עמ' 35-34; זיוה שטרנהל, מחוץ לחומות: מזרח ומערב, הארץ, 28 ביוני 1985; יעקב סימן טוב, הבוגנוויליה גדלה בצד שמאל, על המשמר, 12 ביולי 1985, עמ' 16.
^ביקורת: מיכאל ששר, [ביקורת], מורשת דרך 19, 1987, עמ' 32-30.
^אבי כצמן, [ביקורת], הארץ, מוסף ספרותי, 10 במרץ 1989, עמ' 33-32; מיכאל ששר, חיים ואבנים בירושלים, מורשת דרך 27, 1989, עמ' 53-52; זיוה שטרנהל, תיעוד בטרם הרס, עתון 77 114, 1989, עמ' 12.
^רן שחורי, 'סיפור בנייתה של ירושלים, לטוב ולרע', הארץ, 1 באפריל 1991, עמ' ב7; רחל דנה פרוכטר, ביקורת בונה, דבר, 10 במאי 1991, עמ' 8-6; אלישע אפרת, ברוטליסטים, אוריינטליסטים, הארץ, 10 במאי 1991, עמ' ב9; דן יהב, מודרניזם או חקיינות?, על המשמר, 10 במאי 1991, עמ' 21; ביקורת: מיכאל ששר, אבנים מדברות בירושלים, מורשת דרך 38, 1991, עמ' 42.
^יעקב סגל, אבנים עם לב, הצופה, 21 במאי 1993, עמ' 6.
^מיכאל ששר, שפת פתחים בירושלים, מורשת דרך 19, 1987, עמ' 33-32.
.jpg)
