שוק הכתנים ובסופו השער להר הבית, ינואר 2008הכוס, סמלו של תנכיז. על גבי הכניסה לח'אן בשוק הכתניםמפת הרובע המוסלמי
שוק הכתנים, "שוק מוכרי הכותנה", "שוק עושי הכותנה", או "שוק מנפצי הכותנה" (ערבית: سوق القطانين סוק אל-קטאנין), כיום "רחוב החנויות", הוא שוק מקורה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, המוביל אל אחד משערי הר הבית הקרוי על שמו, שער מוכרי הכותנה.
מבנה השוק
מבחינת מראהו כיום, השוק נשאר כמעט כמו שהוא מאז המאה ה-14. אורך השוק, התחום בשני צידיו בשערים מפוארים, הוא כמאה מטרים והוא בנוי על סוללה רחבה שנסללה מעל שרידי מבנים וקמרונות המגשרים על אפיק הגיא המרכזי, בין רחוב הגיא להר הבית.
ניכרת ההקפדה שהושקעה בבנייתו, הכוללת קמרונות מסוגננים, פתחי אוורור ותאורה, וגרם מדרגות רחב המוביל את ההולכים אל שער מוכרי הכותנה בהר הבית (באב אל-קטאנין, باب القطانين). השוק הוא דו-קומתי לכל ארכו, בקומת הקרקע יש כ-50 חנויות, ובקומה השנייה - דירות מגורים.
מלבד חנויות ממוקמים בשוק שלושה מוסדות:
בתי המרחץ
שלושת בתי המרחץ הוקמו ככל הנראה על בסיס בתי מרחץ מהתקופה הרומאית. קרבתם הרבה להר הבית, ייעדה אותם לשירות של עולי הרגל המוסלמים. בתי המרחץ היו פעילים עד שנות ה-80 של המאה ה-20. בתי המרחץ עברו שיפוץ נרחב וצפויים להפתח מחדש בקרוב.
חמאם אל-עֵין - מרחץ המעיין (או הבאר), בפינת השוק ורחוב הגיא, כיום נותר ממנו סביל הפונה אל רחוב הגיא. המים לחמאם ולסביל הובלו דרך אמת המים שהתקין תנכיז מאזור בריכות שלמה.
מוסתחם דרג' אל-עין - מרחץ זה התגלה במהלך חפירה ארכאולוגית בראשית שנות האלפיים[1]. בכל החיבורים שקדמו לכך נכתב כי בשוק היו רק שני בתי מרחצאות.
חמאם א-שִיפָא - מרחץ הבריאות, בצידו השני של השוק, סמוך להר הבית. מרחץ הבריאות נחשב במסורת המקומית למרחץ שמימיו מגיעים מבאר זמזם שבמכה. האגדה מספרת על עולה רגל ממוצא הודי, שהגיע עם ספל נחושת בידו, אל מכה. ביקש שם לשתות מבאר זמזם ליד הכעבה והספל נשמט מידיו אל הבאר. כמנהגם של עולי הרגל בימי הביניים, הגיע אל ירושלים, ובא להיטהר במרחץ הבריאות אל-שיפא. לפתע, במימי המרחץ הוא מוצא את אותו הספל צף ועולה לקראתו, ללמדנו שמי החמאם ניזונים מבאר זמזם הקדושה. ניסיון אחר להסביר את נביעת המעיין היא על ידי קישור בינו לבין מעיין הגיחון, על רקע הטענה שטעם המים בהם דומה. מקור נביעת מי חמאם א-שיפא אינו ידוע והדבר לא נחקר די צרכו כיוון שכל המתחם נמצא בשליטת הווקף. ההערכה של הארכאולוג דן בהט היא שמקור הנביעה הוא באזור הר הבית ושממנו נמשכת תעלה תת-קרקעית אל החמאם. יהוסף שוורץ, שהתגורר ברחוב הגיא, לא רחוק משם כתב:
גם סמוך לבנייני חורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא "חמם אלשפע" וכעת ביתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה - שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השלוח.
— יהוסף שוורץ, תבואת הארץ, הוצאת לונץ תר"ס עמוד שנ"ג
ח'אן תנכיז
בצדו הדרומי של הרחוב, כשליש מהקצה המערבי של השוק נמצא הפתח לח'אן תנכיז. הפתח הוא מבנה איוון, ובתוכו פתחים לארבע חנויות, המהוות מעין "שוק בתוך שוק". הח'אן עצמו הוא חצר פתוחה ומסביבה חדרים.
ח'אן, אכסניה, עבור סוחרים ועולי רגל, הראשון שהוקם בתוך העיר. בשטחו נמצא כיום המכון ללימודי ירושלים של אוניברסיטת אל-קודס ומשרדי האגודה האיסלמית המארגנת את מסעות החג' עבור תושבי ירושלים.
היסטוריה
שוק הכתנים, לאחר השיקום של 1919הכניסה לשוק מרחוב הגיא
השוק נבנה על הריסותיו של שוק צלבני חרב. בצדו המערבי, השוק החל ברחוב הגיא, והמשיך כמחצית הדרך להר הבית, כשנבנה השוק החדש, הכניסה המערבית נשארה באותו מקום, ואילו בצד המזרחי, השוק הוארך עד לכותל המערבי עצמו. השוק עצמו נותר בגובהו של רחוב הגיא, ומשני צדיו של שער הכותנה - מפנים ומחוץ, נבנו גרמי מדרגות בגובה כולל של 4 מטר.
השוק נבנה כחלק מתפיסה מודרנית ונועזת יחסית לזמן - הובלת העולים להר דרך מרכז מסחרי חילוני, מקורה ומזמין, כעין קניון. חלק מהכנסות השוק, הח'אן ובתי המרחץ הוקדשו למימון הפעילות הדתית במדרסת תנכזיה, המוסד הדתי המפואר שהקים תנכיז.
השוק נקרא על שום שירושלים הייתה מרכז מקומי של תעשיית הכותנה שגידלו בנחל איילון, תעשייה שפרנסה נשים טוות, מנפצים וסוחרים. עיריית ירושלים החליטה לקרוא לו "רחוב החנויות" כזכר לחנויות שהקיפו את בית המקדש והמוזכרות במקורות, ולפי מסורת יהודית לכנות בשם זה את הרחוב.
לאחר תקופת פריחה במאה ה-14, שקע השוק בהזנחה. הסיבה לכך היא ריחוקו היחסי של שוק הכתנים ממרכז השווקים והעדפתם של עולי הרגל להשתמש בעיקר בשער השלשלת ובציר רחוב דוד ורחוב השלשלת כציר המועדף לעליה להר הבית. עם זאת נראה כי בשנים 1521-1523 עדיין היה השוק נאה ומרשים, בשנים אלה ביקר בירושלים ר' משה באסולה. הוא חיבר ספר מסע המתעד את ביקורו בירושלים ובו כתב:
ויש שוק אחר, נאה מכולם, כולו חנויות של צמר גפן, ובראש זה השוק שער אחד לבית המקדש... נקרא באב אל קוטון.
— אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב תש"ו, עמוד 148
במהלך השלטון העות'מאני, נעשה ניסיון לשפץ את השוק, לקראת ביקורו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, בשנת 1898. המורה העברי הנודע דוד ילין דיווח על ניסיון שיפוץ זה:
בימים האלה בא הקץ לשממת סוק אלקטאנין, הוא הרחוב המקורה הארוך אשר הוא אחד המבואות למקום מקדשנו ומשני עבריו טורי חדרים קטנים פרוצים ומלאי עפר ואבנים, אשר להם יקראו אחינו בשם ה"חנויות". כי על-פי מצוות פחת עירנו ניטוח כל הרחוב בטיח לבן חדש למן התקרה ועד הקרקע והקרקע סוללה למסילה ישרה וחדשה, וכל גלי העפר והאבנים אשר ב"חנויות" למאז מאות בשנים, הוסרו, ודלתות חדשות קבעו על כולן, ויהי לרחוב חדש ונהדר אשר דרכו תוכל עתה לעבור העגלה הבאה אל תוך העיר דרך שער שכם, והגיעה עד שער מקום המקדש.
— דוד ילין, כתבי דוד ילין א', ירושלים של תמול עמ' 266-267
ב-1918 דיווח האדריכלצ'ארלס רוברט אשבי (Ashbee)[2], שדלתות העץ הנאות של החנויות, שהותקנו ב-1898 נופצו בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי להשתמש בעץ להסקה, החנויות התמלאו בעיי אשפה וגלי שפך עד לגובה שני מטרים והקמרונות עמדו בסכנת קריסה בכל בחורף המושלג של אותה שנה.
נתרוקנו ושממו החנויות והיה המקום בית קיבול לאשפת העיר. עד שבא סטורס, מושל ירושלים בימי הבריטים, וציווה לנקות את המקום ושוב נפתחו בו החנויות, הפעם כחנויות לקרמיקה מטעם החברה למען ירושלים.
חלק מהסדנאות נשארו עד ימינו. עם זאת, לסדנאות לא הייתה הצדקה כלכלית והן נסגרו עד מהרה. במרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 ננטש המקום ומצבו הידרדר שוב.
רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 שוקם שוב השוק ושופץ, הותקנו בו תאורה וריצוף וניתנו לסוחריו תמריצים. סטודנטים ומתנדבים באוניברסיטת אל-קודס עורכים במקום פסטיבל בכל רמדאן, הכולל גם הצגות רחוב ותצוגות אמנותיות בחללים השונים.
יהודים בשוק
יהודים ברחבה שלפני השוק
שמו של הרחוב בפי היהודים
בפי יהודי ירושלים נקרא השוק "החנויות" ("חנויעס"), תוך זיהוי מוטעה שלו עם הסטיו המלכותי שהיה בהר הבית. חוקר ארץ ישראלאברהם לונץ תיאר[3] את השוק "שבעבר היה שוק צמר הגפן וכיום כולו חנויות סתומים בעפר", והמשיך:
בנין החנויות האלה יראה בעליל כי מימי קדם מוצאם וההמון יאמין כי החנויות האלו הם החנויות אשר בהם ישבו הסנהדרין אחרי צאתם מלשכת הגזית [שבבית המקדש ראו מסכת שבת ט"ו ע"א] אך אין כל יסוד וזכר להשערה זו
— אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל ובסוריה, תרנ"א (1891) עמוד 149
כמו כן האמינו כי ארון הברית הוטמן תחת שער הר הבית שבקצה השוק, ועל כן נמנעו יהודי ירושלים להלך בו משום הקדושה[4]. הרב חיים אלפנדרי למשל, מוסר כי שמע מ"חסידים ואנשי מעשה" שהם נמנעים ללכת ב"מסילה" זאת ולשאלתו על מנהגם ענו שיש לומר שארון הקודש גנוז תחת שער קיפונוס, שאותו זיהו עם שער הכתנים.
פעילות יהודית בשוק
דומה כי היהודי הראשון שפעל בשוק היה יצחק שור, חסיד רוז'ין שפתח ב-1848יקב בחצר סמוכה לשוק מצפון. הקיר המזרחי של המרתף שבו שכן היקב היה המשכו של הכותל המערבי. בשוק פתחה כלתו, רוזה, בית ממכר ליין שבו נמכר יין ה"קונדיטון" שיוצר ביקב וכן משקאות חריפים נוספים כערק וברנדי. המקום נודע כ"חמארה רוזה", כלומר: "הפונדק של רוזה".
אליעזר בן-יהודה, עם עלייתו ארצה ב-1881, התיישב בירושלים, ושכר דירה דלה ממשפחה יהודית ספרדית מעל שוק עושי הכותנה.
בשנת תר"ס (1900) נרכשה חצר היקב על ידי הרב מנחם מנדל ראנד. בחצר גרו כ-30 משפחות יהודיות, ובהם רבנים נודעים (ר' נפתלי חיים הורוביץ, ר' שניאור זלמן פרומקין), ומשפחות נזקקות (ביניהן משפחת אליעזר בן-יהודה). ראנד, שהיה כהן, בחר בחצר הזאת בגלל קרבתה להר הבית ומתוך אמונה משיחית שכל יום הוא עשוי להיקרא לעבודה בבית המקדש. במרתף המשיך לפעול היקב של משפחת שור - היקב הראשון בירושלים. בפרעות תרפ"ט (1929), נשדדה החצר ונשרפה, והמשפחות היהודיות איבדו את בתיהם ואת כל רכושם, ועברו לבתי ראנד שבירושלים המערבית. כיום יש מספר דירות בקומה השנייה של השוק שבהן מתגוררים תלמידי ישיבת עטרת כהנים.
בשנת 1885 רכשה אלמנה בשם מושקע בת הקדוש ר' שלמה ליב חורבה במקום והחליטה להפוך אותה לטחנת קמח. אך המעשה הסתיים באסון:
אסון איום קרה ביום הראשון לשבוע זה... אשה אחת מבנות אחינו האשכנזים שכרה פה חורבה אחת במקום ה ח נ ו י ו ת (הדגשה במקור) אשר על שער המערב להר הבית לתקנה ולעשות בה מטחנה. האשה הזאת שכרה לה אמן לבנות כפה גדולה על אחד החדרים החרבים והוא עשה מלאכתו ברמיה, ויהי ככלות המלאכה והעמודים אשר עליהם נשענה הכיפה בהבנותה הוצאו ביום הנזכר ותבוא האשה וחתנה ומשרתיה להתבונן על הבניין ולהכניס את הדרוש בו פנימה, ותפול הכיפה על הנאספים בבית... והאשה מושקע בת הקדוש ר' שלמה ליב וחתנה מנחם מן כץ בן תשע עשרה נקברו ואתם מחמדי אחד, שומר הבניין.
— עיתון החבצלת, כ"ח מרחשוון תרמ"ו (6 בנובמבר 1885), עמוד ג'
לאחר מכן, ב-1886, רכשה את המבנה והציוד משפחת ברמן, מבעלי מאפיית ברמן והתחילה להפעיל במקום טחנת קמח.
בשנים האחרונות יהודים רבים מגיעים, כקבוצות או כיחידים, להתפלל במדרגות שער הכותנה כחלק ממנהג שהתחדש לעבור ולסובב בשערי הר הבית.
מאז שנת תש"פ מתקיים במקום מניין קבוע לתפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה בכל יום שישי ובראשי חודשים, מספר המשתתפים במניין עומד על כ-60 ומעלה בימי שישי רגילים, וכ-120 בראש חודש החל ביום שישי. רובם בני ישיבות ואברכים מהמגזר החרדי, וחלקם חברי ותומכי אגודת קדושת ציון.[5] משנת תשפ"ב, המניין מתקיים גם בחול המועד סוכות ופסח ובחנוכה (כ-150 משתתפים), ולעיתים, מתקיים לאחריו סיבוב שערים סביב הר הבית עם מדריך. החל מחודש טבת תשפ"ג, המניין מתקיים גם בימי ראשון בבוקר. בין משתתפי המניין, לפרקים, ניתן למנות את הרב שלמה זעפרני,[6] הרב יצחק ברנד, הרב נתן רוטמן והרב יוסף יואל קאהן.
שער הכותנה מתייחד בהיותו השער הקרוב ביותר למקום בית קודשי הקודשים, אף יותר מרחבת הכותל המערבי (שער הכותנה ממוקם גם הוא בכותל המערבי, בנקודה צפונית לקטע הכותל שמול רחבת הכותל). לפעמים המשטרה חוסמת ליהודים דתיים את המעבר לשוק מאמצעו או מתחילתו.
שער מוכרי הכותנה
שער מוכרי הכותנה, מבט מהר הבית אל השוק
שער מוכרי הכותנה (ערבית: باب القطانين "באב אל קטאנין") הוא שער הכניסה לשוק מכיוון הר הבית. השער המפואר (למעשה, המפואר ביותר מבין שערי הר-הבית, במבט מרחבת הר הבית החוצה) נבנה בין השנים 1336–1337 על ידי תנכיז. השער נושא כתובת הקדשה המעידה על תאריך הבנייה וזהות הבנאי.
השער בנוי בסגנון ממלוכי מפואר ואופייני, וכולל אבלק (תשליב אבנים) בצבעי אדום צהוב שחור ולבן וראשו מעוטר במוקרנס ("נטיפים").
השער, הנמצא כ-240 מטרים צפונית לקצה הדרום-מערבי של הכותל המערבי, ממוקם בדיוק כמעט מרבי מול כיפת הסלע, והוא השער הקרוב ביותר אליה מבין כל שערי הר הבית.
יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה התעות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. עמודים 169-206.
.jpg)
