אבן רחיים המציינת את מיקום טחנת הקמת והמאפייה בשכונת ג'ורת אל ענב (חוצות היוצר) סמל העוגן המוטבע על כלל אריזות הלחמים של מאפיית ברמן ומשמש כלוגו החברה החל מ-1917הלוגו של מאפיית לחם הארץ בבעלות ברמן מ-2001הלוגו של מאפיית ליבו בבעלות ברמן מ-2008לוגו מאפיית ודש בבעלות ברמן מ-2001
מאפיית ברמן (נקראת רשמית י. את א. ברמן בע"מ) היא מאפייהישראלית גדולה, השנייה בגודלה בישראל לאחר מאפיות אנג'ל.[1] מאפיית ברמן היא המאפייה היהודית הגדולה הראשונה בירושלים והיחידה שקיימת עד היום, מאז 1875. בנוסף היא מהחברות הוותיקות בישראל.
היסטוריה
בשנת 1875 טודרוס הלוי ברמן, ואשתו קרישא (שכונתה לימים "בובע קרישא", כלומר סבתא קרישא ביידיש) ושני בניו, יהושע (1861–1938) ואליהו עלו מליטא שהייתה תחת שלטון האימפריה הרוסית - לארץ ישראל. הם התגוררו סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד ברובע היהודי בירושלים ולא נעזרו בכספי "החלוקה" מתוך אידאולוגיה. קרישא הבחינה שעולי הרגל הנוצרים הרבים מרוסיה אינם אוכלים את הפיתות המקומיות ושאר מיני המאפה הערביים והחליטה לפתוח חנות לממכר כיכרות לחם רוסי ברחוב היהודים, מה שהיה סוף הדרך ויה דולורוזה, לשם היו מגיעים ההולכים תשושים, עייפים ורעבים.
היא זכתה להצלחה בעסקים הן מקרב עולי הרגל הרוסים והן מקרב היהודים. עד מהרה בנה, יהושע, שהיה רק בן 15, הצטרף לעסק והחל לנהל אותו ביחד עם אחיו אליהו, ועל כן שם החברה כיום "י. את א. ברמן". עם זאת, מציין החוקר משה חננאל כי "בובע ליוותה במשך כל חייה את המאפייה, בדקה אם נגבה הכסף כראוי וספרה כמה כיכרות לחם נאפו, לעומת מספר שקי הקמח שנצרכו".[2] בתחילת פעילותם העבירו השניים את המאפייה למקום ליד מוזיאון חצר היישוב הישן, שם נמצאת כיום פינה המנציחה את פעילותה של המאפייה.
בשנת 1890 הקים יהושע ברמן (שנקרא בפי כל "ר' שיעה") את מבנה המאפייה הגדול שלו דרום-מערבית לשכונת מאה שערים, שפעלה באתר זה עד שנות השישים. את בתי המשפחה הקים לא רחוק משם ברחוב הנביאים 19-23 ביניהם בית אחד למשפחתו הענפה (עשרה ילדים) ובתים לאחיו בהם המשיכו להתגורר גם נכדיהם. בתקופה זו הכניס יהושע את אחיו אליהו כשותף (בתמורה לשליש מן הרווחים וללא נשיאה בהפסדים) ושמה הרשמי של המאפייה שונה ל"האחים ברמן" ואחר כך "י. את א. ברמן". על פי אתר החברה, הייתה זו המאפייה הגדולה ביותר בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, "מאפייה שהיישוב היהודי בירושלים טרם ראה כמוה". המאפייה הציגה טכנולוגיה חדשנית - גנרטורים שסיפקו חשמל למאפייה ולבית המשפחה. בסביבות 1900 העביר את טחנת הקמח אל ג'ורת אל ענב (חוצות היוצר),[3] למרגלות מגדל דוד, שם פעלה עד מלחמת העצמאות ב-1948, אז הפך השטח שעליו ישבה המאפייה לשטח הפקר. במלחמת העולם הראשונה הטורקים הלאימו את המאפייה והפעילו אותה לצורכיהם, ובסיומה החזירו אותה למשפחת ברמן כשהמקום שרוף.
בשנת 1917, עם תום מלחמת העולם הראשונה, המשפחה פעלה לשיקום המאפייה ההרוסה ויהושע ברמן נסע לאוסטריה ורכש שם כרכרות, מעודפי הצבא האוסטרי על מנת שישמשו לחלוקת הלחם. על דלתות הכרכרות היה מוטבע סמל עוגן, סמלה של החברה שייצרה אותן[4] או סמלה של אחת מיחידות הצבא האוסטרי,[5] כך הפך סמל העוגן לסמלה של מאפיית ברמן. לצד המאפייה הוקמה אורווה לסוסים ולול לתרנגולות שביציהן שימשו לאפיית חלות לשבת. ב-1933 בנו בני משפחת ברמן שני בתים ברחוב שטראוס (אז צ'נסלור) ועל אף שלא היו מנקרי עיניים, הם הסתירו מגרש טניס פרטי, היחיד בירושלים באותה עת. בתקופת המנדט קיבלה המאפייה זיכיון לאספקת לחם לצבא הבריטי.[6] בעת פטירתו של יהושע ברמן בדצמבר 1938, עבדו במאפייה 60 עובדים קבועים והיא הייתה מהמאפיות הגדולות בארץ ישראל.[7]
המאפייה סיפקה לחם ליישוב היהודי בתקופת המצור על ירושלים כך הפכה למפעל חיוני וזכתה לשמירה מטעם כוחות ההגנה בירושלים.
עד 1958 מאפיית ברמן הייתה המאפייה הגדולה בארץ, אך בשנה זו עברה המתחרה מאפיית אנג'ל למקום משכנה בגבעת שאול שם פתחה מאפייה גדולה וחדשנית ששינתה את יחסי הכוחות.
בשנת 1965 עברה גם מאפיית ברמן לאתר חדש באזור התעשייה בגבעת שאול, שם היא נמצאת מאז. בשנה זו נכנס למערכת גם יצחק ברמן, אחד הנכדים, בתפקיד פקיד בחברה, מי שלימים הפך לבעל השליטה בה.
לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ואיחוד ירושלים, החלה המאפייה לספק לחם מעבר לגבולות ירושלים וסביבתה ובהדרגה התפשטה לכל רחבי הארץ. ב-1981 החל לנהל את המאפייה יצחק ברמן - בן הדור הרביעי למשפחה.
משנת 1992 ועד 2006 המאפייה רכשה ציוד חדיש וממוחשב, והתהליכים הפכו לאוטומטים, כמעט ללא מגע יד אדם ע"פ הצהרות החברה.
בשנת 2001 רכשה המשפחה את רשת מאפיות ודש מרמת השרון המייצרת לצד לחמים, גם לחמניות המבורגר, פירורים ובלילות לציפוי מסוגים שונים, ותערובות להכנת עוגות ומתוקים (פנקייק, וופל בלגי, עוגות שוקולד ווניל ועוד).
באותה השנה רכשה ברמן גם את מאפיית לחם הארץ שמתמחה באפיית בגטים, לחמי פרימיום וסוגי לחם מיוחדים - והפכה למאפייה השנייה בגודלה בארץ, לאחר מאפיות אנג'ל, שגם הן מקורן בירושלים. ב-2007 רכשה ברמן את מותג מאפיות לחם חן וב-2008 את מותג לחמי ליבו, המתמחה בייצור לחמים הפונים למגזר הרוסי.
ב-2018 נכנסה המאפייה לשוק האורגני שהתחילה לייצר עבור שופרסל את הלחמים שלה למותג האורגני "GREEN".[10] באותה שנה פיתחה המאפייה לחם ראשון מסוגו בישראל, הנקרא "לחם E-FREE" - ללא תוספים מלאכותיים עם מספרי E.[11]
יריבות עם משפחת אנג'ל
מאפיית אנג'ל הייתה החל משנות העשרים יריבתה העסקית הראשית של מאפיית ברמן והיחסים בין שתי המשפחות היו מעורערים מאז ומתמיד.
הרב צבי פסח פרנק, רבה האשכנזי הראשי של ירושלים בתקופת המנדט, אישר למאפיות לעבוד עד כניסת השבת ומצאת השבת ממש כדי לספק לחם טרי בכל ימות השבוע, אך ב-1947 הודיעה הסתדרות העובדים שהדבר פוגע בפועלים והשביתה את מאפיות ברמן ואנג'ל, עקב כך נוצרה שותפות משפטית קצרת ימים בין משפחות אנג'ל וברמן על מנת להילחם בהסתדרות.
בתקופת מלחמת העצמאות בירושלים החליט מושל ירושלים ושר הקיצוב, דב יוסף, לסגור את כל המאפיות בירושלים פרט לאנג'ל וברמן שרק להן הותר להחזיק במלאי דלק מספיק להפעלת המאפייה וכך היו אנג'ל וברמן ספקיות הלחם היחידות בעיר הן בתקופת המצור והן בתקופת ראשית המדינה.
מאז שנות השישים נמצאות שתי המאפיות באותו רחוב בגבעת שאול (רחוב בית הדפוס) כאשר כל אחת מבקשת לשנות את שמו של הרחוב לשם מייסדה, אך כל אחת טוענת שיהיה מגוחך שתהיה "מאפיית ברמן ברחוב אנג'ל" או להפך.
מאבק משפטי ארוך מתנהל בין שתי המאפיות בגין "העתקת מוצרים" או אריזות ודמיון בין מוצרי שתי המאפיות[12][13][14]
המאפייה כיום
משאית של מאפיית ברמן
במאפייה המודרנית בירושלים, ובמאפיית ודש הנמצאת ברמת השרון, מועסקים כיום כ-900 עובדים. תפוקת כל קו ייצור מגיעה עד ל-3,000 ככרות לחם בשעה. המאפייה משווקת את תוצרתה ולאחרונה החלה להפיץ
מוצרים של מאפיית ביכורים במיוחד את הלחם פשתן דל פחמימה, ברחביי הארץ לכ-4,500 נקודות חלוקה תוך שימוש בצי של מעל ל-100 משאיות ייעודיות המובילות את ככרות הלחם לחנויות ולרשתות השיווק מדי לילה, על מנת שיוצגו טריים עם בוקר על המדפים. המאפייה מייצרת מגוון רחב של מוצרי מאפה וביניהם סוגי לחם שונים, עוגות, עוגיות ומוצרים ארוזים וקפואים. בין לקוחותיה שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל, צה"ל ומוסדות שונים אחרים. לצד המאפייה ישנה חנות מפעל, קונדיטוריה ובית קפה המוכרת את מוצרי המאפייה והקונדיטוריה. בנוסף מפעילה המאפייה עוד 3 חנויות: אחת בבני ברק, ו-2 בירושלים, ברחובות אגריפס ושרי ישראל.
לקריאה נוספת
משה חננאל, הירושלמים, ירושלים 2007, עמודים 96 - 99
