הסגנון הארץ-ישראלי הוא סגנון ארכיטקטוני שנוצר בארץ ישראל על ידי ראשוני האדריכלים הציוניים שפעלו בה – אלכסנדר ברוואלד, יוסף ברסקי, עקיבא אריה ויס, ברוך פפירמייסטר ואחרים. סגנונם הארכיטקטוני, שהתפתח בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, מתאפיין במאמץ לייצר סינתזה בין האדריכלות המערבית-אירופית לבין האדריכלות הערבית-מקומית. מאמץ זה ביטא את אמונתם של אנשי העלייה השנייה ביכולתם להתערות בארץ ישראל ולהפוך לחלק אורגני מהתרבות המקומית – אמונה שבאה לביטוי גם בלבושם הכמו-ערבי; באימוץ מקצועות "מקומיים" כמו שמירה, רעייה וחקלאות מקומית; בשאיפתם ללמוד את השפה ואת המנהגים; וכדומה.
לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והפרעות ב-1921 חלה התרחקות מודעת מהסגנון הערבי המקומי, ונוצר "הסגנון האקלקטי", המלקט משלל מקורות השראה. מעטים בלבד מבין אדריכלי הסגנון האקלקטי המשיכו לשאוב השראה דווקא מהסגנון המקומי, והבולטים מבין אלה היו יוסף מינור (מתכנן בית ביאליק, שאיננו סימטרי) ויהודה מגידוביץ' בחלק מעבודותיו.
_-_Facade.jpg)
