קרבות לטרון היו סדרה של חמישה ניסיונות כושלים של כוחות צבא ישראליים, לכבוש את מתחם לטרון, שהוחזק על ידי כוחות צבא עבר הירדן, בין 25 במאי ל-18 ביולי 1948, במסגרת החזית הירדנית במלחמת העצמאות.
אזור לטרון היה תא השטח היחיד לאורך כביש יפו-ירושלים, הכביש הראשי שחיבר את ירושלים העברית עם שפלת החוף, שנותר בשליטה ערבית, ולא ניתן היה לעקפו באמצע מאי 1948, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. החל מ-17 במאי החלו כוחות הלגיון הערבי לתפוס את הרכס בין לטרון לשער הגיא, ששלט מצפון על הכביש לירושלים, והקימו שם מתחם הגנה מבוצר שנועד למנוע העברת אספקה לירושלים העברית, ולאלץ אותה להיכנע. ההנהגה הישראלית ייחסה חשיבות עליונה לפריצת המצור הירדני על ירושלים, ולכן הורתה לפיקוד צה"ל לתקוף שוב ושוב את מתחם לטרון. בתקופה שבין פלישת הצבאות הערביים לשטח א"י (15 במאי) לכניסת ההפוגה השנייה, ערכו הכוחות הישראלים חמש התקפות על מתחם לטרון, אך כולן נכשלו ובמחיר אבדות כבדות. פריצת דרך בורמה, שעקפה את חסימת הלגיון על הדרך לירושלים, הקטינה את החשיבות של כיבוש מתחם לטרון, ואזור לטרון נותר תחת שליטה ירדנית עד פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967.
על פי תוכנית החלוקה היה אזור לטרון בשטח המדינה הערבית. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, עד לסיום המנדט הבריטי ופינוי הצבא הבריטי מא"י (29 בנובמבר1947 – 15 במאי1948) המשיכו הבריטים להחזיק כוח בתחנת המשטרה, כדי לאבטח את התנועה בכביש האסטרטגי מהשפלה לירושלים.
קיומו של היישוב היהודי בירושלים, שמנה כמאה אלף איש ערב פרוץ מלחמת העצמאות, היה תלוי לחלוטין באספקת מים ומזון משפלת החוף. הערבים, שהבינו היטב שניתוק התחבורה היהודית מהשפלה לירושלים עשוי להכריע את המערכה על העיר, ריכזו את עיקר מאמציהם בחסימת צירי התנועה לירושלים, החל מראשית המלחמה. בשורה של מבצעים צבאיים מוצלחים, במהלך החודשים אפריל-מאי 1948, הצליחו כ־1,500 לוחמים במסגרת מבצע נחשון, להשתלט כמעט על כל אורכו של הכביש הראשי מהשפלה לירושלים, אולם קטע הדרך שבין לטרון לשער הגיא, נותר בשליטת הצבא הבריטי עד לסיום המנדט, ולכן לא ניתן היה לפעול בו. בחודש שקדם לסיום המנדט הבריטי נכנס לאזור זה גם כוח מ"צבא ההצלה" של קאוקג'י, השתלט על הנקודות השולטות בחלקו המזרחי של רכס לטרון, ומנע המשך מעבר שיירות אספקה לירושלים.
אחרי עזיבת הבריטים בליל 14 במאי1948, הוצאו גם כוחותיו של קאוקג'י מאזור לטרון, והועברו להתארגנות מחדש בסוריה. כתוצאה מכך נותר אזור לטרון ריק כמעט לחלוטין מכוחות ערביים במשך כשלושה ימים. עקב העדר מידע מודיעיני על המצב ומחסור בכוחות צבאיים זמינים, נמנע הפיקוד הצבאי הישראלי מהשתלטות של קבע על קטע הכביש מלטרון לשער הגיא, למרות דרישתו של בן-גוריון, ובכך הוחמצה הזדמנות נדירה לכבוש את האזור ללא קרב. בימים 15–18 במאי השתלטו כוחות מחטיבות "גבעתי" ו"הראל" באופן זמני על מספר נקודות מפתח השולטות על הכביש במרחב לטרון, כדי לאפשר מעבר מספר שיירות אספקה לירושלים (מבצע מכבי), אך בכל פעם נטשו הכוחות עם אור היום את הנקודות האסטרטגיות הללו. ב-18 במאי נשלח גדוד 4 של הלגיון לאזור לטרון, ותפס את כל קו הרכס שבין לטרון לשער הגיא. ב-23 בחודש תוגבר כוח זה בגדוד נוסף של הלגיון, בסיוע ארטילריה ושריוניות. מטרת פיקוד הלגיון הייתה לחסום באזור לטרון את התנועה בכביש הראשי לירושלים, כדי למנוע מעבר אספקה ותגבורות לעיר, לנתק אותה משפלת החוף הישראלית, ובכך להקל את השתלטות צבא עבה"י על ירושלים העברית.
בעיני דוד בן-גוריון חשיבותה של לטרון הייתה מכרעת בלחימה על ירושלים. הוא טען כי "המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד" וכי "קיומה של ירושלים (העברית) תלוי בביטחון התחבורה"[2] ניתן לתמצת את השקפתו של בן-גוריון במילים הבאות: "אין לטרון - אין כביש (לירושלים), אין כביש - אין ירושלים, אין ירושלים - אין מדינה". ומכאן החשיבות המכרעת, שייחס בן-גוריון לכיבוש לטרון.
במבחן התוצאה, החזיקה ירושלים העברית מעמד למרות שהצבא הירדני המשיך להחזיק בלטרון עד למלחמת ששת הימים.
בין 9 ל-11 במאי גדוד מחטיבת הראל התמקם בגבעות שמצפון ומדרום לכביש. הגדוד ספג אש תופת מהארטילריה של צבא השחרור אולם הצליח להחזיק בעמדותיו ולהתחפר[5][6].
ב-12 במאי תפסה חטיבת גבעתי את מחנה המעצר הבריטי שעל הכביש המוביל ללטרון אך נטשה אותו ביום הבא[7]. בין 14 ל-15 במאי, תפס גדוד 52 של החטיבה את הכפרים אבו שושה, אל-נעני ואל קובאב צפונית ללטרון ובכך ניתק את הגישה מהעיר רמלה אל האזור[4].
ממזרח, חיילי חטיבת הראל תפסו את דיר איוב ב-15 במאי אך נטשו את הכפר ביום הבא[7].
בימי לחימה אלה הבינו המפקדים בשטח את חשיבותה האסטרטגית של לטרון. דוח שנשלח מחטיבת הראל מסכם שלצומת לטרון חשיבות מכרעת בקרב על ירושלים אולם הדוח מציין גם שהתובנה הזו לא חלחלה בפיקוד בשבוע שקדם לקרבות[8].
בזמן הקרבות באזור לטרון קיבלה חטיבת גבעתי הוראה להתפרש מחדש בחזית הדרומית בשל התקדמות הצבא המצרי. חטיבת הראל קיבלה הוראה להישאר באזור ירושלים. בדיעבד תהיה ההחלטה לעזוב את האזור מבלי להבין את חשיבותו האסטרטגית, נקודת מחלוקת מרכזית בין מפקד המבצעים של ההגנה יגאל ידין לבין מפקד חטיבת הראל יצחק רבין.
השתלטות הלגיון הערבי
חביס אל מג'אלי מפקד הרגימנט הרביעי של הלגיון הערבי
במהלך הבלבול שליווה את קץ המנדט הבריטי וההירתמות של צבאות ערב למלחמה, החליפה לטרון ידיים ללא קרב. ראשית, ב-14 במאי ניתנה לפאוזי קאוקג'י הוראה להסיג את צבא השחרור מלטרון ולהעביר את האזור ללגיון הערבי. לפי יואב גלבר, העזיבה הזו התרחשה לפני הגעת הכוחות הירדנים ללטרון[9][10].
בלילה שבין 24 במאי1948 ל-25 במאי נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון במסגרת מבצע בן נון א'. הכוח התוקף, בפיקודו של שלמה שמיר, קצין לשעבר בצבא הבריטי, כלל את חטיבה שבע (1450 לוחמים), שאך זה הוקמה, מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" (450 לוחמים). הכוח הורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות, חלקם אנשי פלמ"ח, חלקם אנשי חי"ש ורובם אנשי גח"ל שעלו לארץ זמן קצר לפני כן[11]. בשל האיחור בשעת היציאה נתגלה הכוח בשעות לאור היום
עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא היה ידוע לפיקוד הישראלי, שכוח סדיר של הלגיון העבר ירדני תפס את מתחם לטרון, ושהכוח המגן נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח שהיה אמור להשתתף בהתקפה. הכוח נכשל בניסיונו לכבוש את הנקודות השולטות ברכס לטרון ונסוג לאחר שספג אבדות קשות. במהלך נסיגתו ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח[דרוש מקור], הוראה ששונתה כלקח מקרב זה להוראה שאין משאירים פצועים בשטח. אבדות החטיבה במבצע בן נון א' הסתכמו ב-74 הרוגים, שישה שבויים ופצועים רבים.
לוחמים ערביים מקומיים, מרביתם מהכפרים בית ג'יז ובית סוסין, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הישראלית, על ידי ירי מהאגף על הכוח התוקף[11]. מפקדת חטיבה 7 הבינה שהיא חייבת להשתלט על הכפרים הללו (שישבו על רכס הגבעות שמדרום לכביש לירושלים, מול רכס לטרון), לפני חידוש ההתקפה על מתחם לטרון, כדי לאבטח את אגפה הדרומי, ולחבור עם חטיבת "הראל" בפרוזדור ירושלים. בימים 25–28 במאי נכבשו שני הכפרים כמעט ללא התנגדות בשתי התקפות לילה, ותושביהם ברחו מהם[12]. כיבוש הכפרים יצר מסדרון קרקעי בשליטת צה"ל, שעקף את חסימת הלגיון בלטרון, ואיפשר מאוחר יותר את סלילת דרך עוקפת לירושלים ("דרך בורמה").
בליל 30/31 במאי 1948 נערך ניסיון שני לכבוש את מתחם לטרון, על ידי כוחות מחטיבה 7 בסיוע גדוד 52 מחטיבת "גבעתי". במהלך מבצע זה נעשה לראשונה שימוש נרחב בשריוניות ובזחל"מים, ולכן נהוג לראות בו את הפעולה הראשונה של חיל השריון הישראלי. הכוחות הישראליים ערכו התקפת לילה בשני מאמצים עיקריים על עמדות הלגיון בחלקו המערבי של רכס לטרון ובחלקו המזרחי של הרכס[11]. שתי ההתקפות נכשלו, מבלי שהצליחו ליצור איום רציני על מערך ההגנה של הלגיון, וכוחות צה"ל נסוגו לנקודות היציאה שלהם לאחר שספגו אבדות כבדות (49 הרוגים ועשרות פצועים).
במהלך המבצע הצליח צוות קרב משולב מגדוד 73 של חטיבה 7 לפרוץ את טבעת ההגנה החיצונית של תחנת משטרת לטרון ופרץ לחצר, אך ניסיונו לפרוץ אל תוך מבנה המשטרה נכשל לאחר שפגז פגע ישירות בכוח, ושרידי הכוח התוקף נסוג לאחר שספג אבדות כבדות[11]. בחצר המשטרה נותרו 31 הרוגים ישראלים וארבעה זחל"מים.
המחסור המחריף במזון בירושלים העברית, כתוצאה מכשלונות צה"ל לפרוץ את המצור שהטיל צבא עבר הירדן על העיר, ביחד עם החשש ש"ההפוגה הראשונה" במלחמה בא"י תיכנס לתוקף כאשר ירושלים עדיין מנותקת משאר חלקי המדינה היהודית, גרמו לבן-גוריון לדרוש מהמטכ"ל הישראלי לעשות ניסיון נוסף לכבוש את מתחם לטרון לפני מועד כניסת ההפוגה לתוקף (11 ביוני).
הפעם הוחלט להטיל את המשימה על שתי חטיבות פלמ"ח - חטיבת "הראל", שהחזיקה בפרוזדור ירושלים, וחטיבת "יפתח", שהועברה במיוחד מהגליל לחזית ירושלים, כדי לתגבר את כוחות צה"ל באזור - תחת פיקוד יגאל אלון, מפקד השדה הבכיר של הפלמ"ח.
לפי תוכנית הפעולה נועד גדוד 1 מחטיבת "יפתח" לערוך פשיטות על עמדות הלגיון בחלק המערבי והצפון מערבי של מתחם לטרון, כדי להטעות את פיקוד הלגיון ולאלץ אותו לרכז את עתודותיו באזור זה, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת מכיוון דרום, על עמדות הלגיון ברכסים ממזרח לכפר לטרון (מרכז מערך ההגנה המבוצר של הלגיון). פלוגה מתוגברת מגדוד 5 של "הראל", תחת פיקודו של המ"פ זיווי צפרירי, נועדה לכבוש את משלט י"ג (נ"ג 350) עליו הגנה מחלקה אחת של הלגיון, ולאחר כיבושו נועד גדוד 3 של "יפתח" לעבור דרכו, ולהשתלט על משלט י"ד (נ"ג 315) הגדול והמבוצר במתחם, שהיה על הרכס מצפון מערב לי"ג.
המבצע נערך בלילה שבין 8 ביוני ל-9 ביוני 1948. בגלל טעות בניווט תקפה הפלוגה המתוגברת מגדוד 5 את משלט י"ד בקרב חזיתי קשה - במקום את יעדה המקורי משלט י"ג. הפלוגה שלא עמדה על טעותה דיווחה על כיבוש משלט י"ג, וגדוד 3 הופתע כאשר נתקל במכת אש של כוח הלגיון שהחזיק במשלט. מפקד גדוד 3 החליט לסגת לנקודת היציאה אף על פי שכמעט לא היו לו נפגעים, ובכך השאיר את הפלוגה המתוגברת מגדוד 5 מבודדת בלב מערך הלגיון. למרות זאת הצליחה הפלוגה המתוגברת של הגדוד החמישי בתום קרב ממושך וקשה שנמשך שבע שעות מול כוח עדיף, וללא כל סיוע מצד כוחות צה"ל הגדולים שהיו סביב מתחם לטרון באותו לילה, להשתלט על משלט י"ד ולהדוף שורת התקפות נגד של כוחות הלגיון. דיווחים מהצד הירדני מלמדים, שפעולת 'כוח זיווי צפרירי' מחטיבת הראל, הייתה קרובה למוטט את כל מערך ההגנה של הלגיון במתחם לטרון, ואילו מפקדת המבצע הייתה מתגברת אותו הוא היה מכריע את כוחות האויב במתחם לטרון. אולם מפקדת המבצע לא הבינה את תמונת המערכה, ועם שחר הורתה ללוחמיו של צפרירי לסגת בכוחות עצמם, לאחר שספגו 16 הרוגים ופצועים רבים. מפקד הכוח, זיווי צפרירי פיקד על הנסיגה כשהוא משאיר את החללים על המשלט, כשלוחמיו המעטים תומכים במורד הגבעה בחבריהם הפצועים. זיווי צפרירי ירד אחרון מהרכס. רק בתום המלחמה החזירו הירדנים את החללים לישראל.
מבצע "יורם" הוכיח, שניתן היה לכבוש את מתחם לטרון משהוטלה המשימה על כוחות חי"ר מנוסים ומאומנים היטב: כוחות הפלמ"ח. למרות כישלון המבצע, הרי שמבין חמשת הניסיונות לכבוש את מתחם לטרון, היה זה הקרוב ביותר להשגת היעד.
לאחר שלושת הכישלונות
למחרת המבצע הורה בן-גוריון לצאת שוב עוד באותו לילה, אך נתקל בסירוב מפי יצחק רבין, סגנו של אלון. לויתור על תפיסת לטרון סייעה העובדה שבמהלך חודש יוני נפרצה דרך עוקפת לירושלים שכונתה דרך בורמה. מעבר ציוד בדרך זו לירושלים הקל על המצור והפך את "פקק לטרון" לחשוב פחות.
במסגרת מבצע דני נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון:
בליל 15-16 ביולי1948 תקפה פלוגה מחטיבת הראל את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הלגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד. לוחמי הראל לא צוידו בנשק נגד שריון מאחר שחשבו בטעות שאין לרכב משוריין נגישות לרכס[13]. השחר עמד לעלות ומפקד הפלוגה החליט על נסיגה לפני שיכותר על ידי כוח הלגיון העדיף. הפלוגה השאירה במקום שלושה פצועים קשה שלא ניתן לטלטלם וחובש שהתנדב להישאר ולטפל בהם. ארבעתם נהרגו בידי הירדנים.
ב-18 ביולי1948 לקראת כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק קרומוול של חטיבה 8. עוד קודם לכן נכבשו הכפרים ברפיליה, אל בורג' ביר מעין (כיום רעות) וסלבית (כיום קיבוץ שעלבים)[14]. אחרי שהדפו התקפת נגד תקף כוח את תחנת המשטרה והצליח להשתלט על מבנה בפאתי המתחם. הכוח הצליח להחזיק במבנה במשך לילה אחד, אך נסוג לאחר שהומטרה עליו אש בלתי פוסקת[14]. הטור המשוריין יצא מאל-קובאב והתקדם לעבר תחנת המשטרה בלטרון. כאשר הגיעו לתחנת השאיבה במחצית הדרך פתח הטנק באש על המשטרה. בעת שילוח הפגז השלישי נתקע התרמיל בקנה והטנק ירד אחורה כדי לתקן את התקלה. קשר לקוי גרם לכך שמפקד שדרת הזחל"מים ראה בכך אות לנסיגה ופקד על הזחל"מים לסגת. מפקד הפעולה לא רצה לסכן את חיל הרגלים בהתקפה ללא סיוע ופקד על נסיגה כללית[דרוש מקור].
לאחר מלחמת העצמאות נשארה לטרון מובלעת בשליטת ירדן והיא נכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים[15]. בליל 5 ביוני 1967 נכנסה חטיבה 4 (קרייתי) ללטרון בפיקודו של משה יטבת. כוח של טנקים וזחל"מים הסתער על המתחם והוא נכבש תוך פחות משעתיים[16]. כמה ימים לאחר כיבוש לטרון גורשו תושבי שלושת הכפרים שהיו במובלעת, בית נובא, עמואס ויאלו ובתיהם נהרסו[17].
קבורה בהר הרצל והנצחה
קבר אחים לחללי הקרבות באזור לטרון בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים
קרב לטרון השאיר את חותמו על הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומהווה חלק ממיתוס "המייסדים" של המדינה היהודית. משמעות סמלית נוספת קיימת גם בשל השתתפותם של ניצולי השואה בקרבות. ההתקפות עלו בחייהם של 137 חיילים ישראלים[1]. באוקטובר 1949 נאספו עצמות החללים שנותרו בשדה הקרב והובאו לקבורה בהלוויה המונית בקברי אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים כחודש אחר כך יחד עם הרוגים נוספים בקרבות באזור ירושלים וסביבתה[18]. הלוויה המונית נוספת נערכה ב-28 בפברואר1950[19].
קרבות לטרון שימשו במשך השנים רקע לעשרות ספרים ומאמרי פרשנות, ודורות של מפקדים ולוחמים חונכו על לקחיהם. בשנת 1982 הוציא לאור ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי ספר מחקר מקיף על הקרבות - "לטרון - המערכה על הדרך לירושלים"[20]. בספר טען שבקרבות היו שורה של מחדלים שלהם הייתה אחראית מפקדת החטיבה בראשות שלמה שמיר. בשנת 1987 מינה קצין חינוך ראשי, תא״ל נחמיה דגן קצין ביחידת מורשת קרב, כדי שיבדוק מחדש את פרשת הקרבות בלטרון, בעקבות פניות של שמיר[21]. שמיר מצדו פרסם את גרסתו לאירועים בספרו "...בכל מחיר - לירושלים", שיצא לאור ב-1994.
.png)
