מבצע בן נון ב' היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות. המבצע, שנערך בליל 30–31 במאי 1948, היה הניסיון הכושל השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. במהלך המבצע ניסו כוחות מחטיבה 7 ומחטיבת גבעתי לתקוף במקביל את החלק המזרחי ואת החלק המערבי של רכס לטרון. במהלך המבצע נכשלו ההתקפות על עמדות הלגיון במחיר אבדות כבדות, והדרך לירושלים נותרה חסומה. כישלון ההתקפה אילץ את צה"ל להגביר את המאמצים לפריצת דרך עוקפת לירושלים (דרך בורמה).
בעקבות הלקחים מכישלון מבצע בן נון א' הבין הפיקוד הישראלי, שיש צורך להשתלט על רכס הגבעות מדרום לכביש ירושלים, מול רכס לטרון, ועל הכפרים הערביים באזור זה, לפני חידוש המתקפה על מתחם לטרון. ביום שלישי 25 במאי נכבש הכפרבית ג'יז על ידי גדוד 72 מחטיבה 7, אך פונה בסוף היום. ביום חמישי 27 במאי נתפס בית ג'יז בשנית על ידי פלוגה מגדוד 71. הפעם התבססו הכוחות הישראליים בכפר[1] והוא הפך למשלט שחלש על האזור. ביום שישי 28 במאי יצאה פלוגה א' מגדוד 72 לכבוש את הכפר בית סוסין בסיוע אש מרגמות וכבשה את הכפר ואת המשלטים סביבו. למחרת נכבשו גם עמדות ערביות ממזרח לבית סוסין למרות התנגדות עזה. באותו יום יצאה חוליה קטנה של חיילי הנדסה למקש כבישים ליד לטרון. סיור ירדני הבחין בהם ושני פגזי תותח נורו לעברם. המוקשים התפוצצו והרגו ארבעה מהחיילים.
גדוד 32 שספג את מרבית האבדות במבצע בן נון א' (54 הרוגים) הוחזר לחטיבת אלכסנדרוני ואת מקומו היה אמור למלא גדוד 52 מחטיבת גבעתי. גדוד זה הגיע לגזרת לטרון באיחור רב, מספר שעות בלבד לפני שעת הפתיחה המתוכננת של מבצע בן-נון ב', וחייליו היו מותשים מהמסע. כתוצאה מכך נאלץ הפיקוד הישראלי לדחות ביממה את מועד פתיחת המבצע.
הערכות הלגיון
המידע המודיעיני הראה כי כוח גדול מהלגיון הירדני הקים מערך הגנה חפור ומבוצר, ולו נשק מסייע רב. כוחו העיקרי של האויב התרכז באזור מצודת המשטרה ובחורשות המנזר, אך גם הגבעות שממזרח ללטרון, עד דיר איוב (כיום במזרחו של פארק קנדה), היו מוחזקות וחפורות, ועמדות נ"ט שלטו על הכביש שעבר מדרום להן. תוכנית אש ארטילרית כיסתה את הגיאיות והשבילים שבין לטרון לאזור בית ג'יז ובית סוסין. ריכוז התותחים היה בבית נובא (כיום מבוא חורון), ושל המרגמות - באמאוס. שלמה שמיר, מפקד חטיבה 7, הודה לאחר מעשה בהערכת חסר של כוח הלגיון שהחזיק ברכס לטרון. הוא העריך את כוח הלגיון בפחות מגדוד אחד, בעוד שלמעשה, רכס לטרון הוחזק על ידי חטיבה שלמה של הלגיון (חטיבה 3), שגדוד אחד מתוכה החזיק בחלקו המזרחי של הרכס (אזור דיר איוב- רכס התותחים). שמיר גם טען שלפי המידע שקיבל מיגאל ידין, ראש אג"מ והרמטכ"ל בפועל, חלקו המזרחי של רכס לטרון מוחזק על ידי כוח לגיון קטן מאוד. כמו בניסיון הקודם לכיבוש לטרון, מידע מודיעיני מוטעה על כוחו של האויב וצורת הערכותו במתחם לטרון גרם לתכנון הלקוי של מבצע בן-נון ב', ותרם במידה ניכרת לכישלונו.
תוכנית המבצע
לפי התוכנית נועדו כוחות חטיבה 7 המתוגברת בגדוד 52 של חטיבת "גבעתי" לתקוף ולכבוש את מתחם לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים, באמצעות התקפת לילה בשני מאמצים מקבילים. גדוד 73 (הגדוד "המשוריין" של חטיבה 7) נועד לתקוף את חלקו המערבי של מתחם לטרון. הגדוד התחלק לשלושה צוותי-קרב מעורבים של זחל"מים בסיוע חי"ר, שהיו אמורים לתקוף בו-זמנית את מצודת המשטרה של לטרון, את המנזר ואת הכפר לטרון. במקביל נועד גדוד 52 בסיוע פלוגה מגדוד 72 של חטיבה 7 לנוע מאזור הכפר בית סוסין, לתקוף את חלקו המזרחי של רכס לטרון, לכבוש את הנקודות השולטות ברכס, ולאחר מכן לתקוף מהעורף את מערך הלגיון בחלק המערבי של הרכס, כל זה במהלך לילה אחד של לחימה. פיקוד חטיבה 7 הניח שכיבוש היעדים בחלק המזרחי של רכס לטרון, או בחלקו המערבי, יאלץ את הלגיון לסגת ממתחם לטרון כולו.
כוחות ומשימות
כוח א' של גדוד 73, בפיקודו של יעקב ואג, נועד לתקוף את מצודת המשטרה ולכבשה. הכוח כלל 5 זחל"מים, 3 מהם עם להביורים, כיתת חבלנים עם 250 ק"ג חומר נפץ מרסק לפריצת מבנה המשטרה שהיה עשוי משכבת בטון עבה, ומחלקת חי"ר, שהייתה אמורה לטהר את מצודת המשטרה, להאחז בה ולהתכונן להדיפת התקפת נגד אפשרית של הלגיון. החימוש שעל הזחל"מים כלל שני מק"בים וחמישה מקלעים. כוח ב' של הגדוד, שכלל שלושה משוריינים ארבעה זחל"מים ושתי מחלקות חי"ר, הוקצה להשתלטות על המנזר והשטח סביבו. כוח ג', שהרכבו היה זהה לכוח ב', נועד לכבוש את הכפר לטרון.
לקראת הפעולה אומן גדוד 73 בתנועה בלילה ללא אורות ובשעות היום נערכו אימונים וחזרות על תוכנית ההתקפה. הייתה זו הפעם הראשונה ששיטה זו של הכנה לתקיפת-לילה נוסתה בצה"ל.
שתי פלוגות מגדוד 52 ופלוגה מגדוד 72 היו אמורות לכבוש את הכפר דיר איוב ואת הרכס ששלט עליו, ופלוגה נוספת מגדוד 52 הייתה אמורה לכבוש את רכס התותחים.
הירדנים
הלגיון הירדני היה ערוך לקראת ההתקפה בעיקר במנזר ובמשלטים אחרים. מפקד המשטרה העריך שהמשטרה לא תעמוד בהתקפה ישראלית נוספת. בליל 31 במאי הוא שמע את הזחל"מים הישראלים והזמין באופן דחוף את התגבורת של המשוריינים שהובטחה לו. במפקדת חטיבה 7 ישב חייל דובר ערבית שהאזין לקשר הירדני והבטיח שהתגבורת תגיע בקרוב. הירדנים במשטרה האמינו לכך ונרגעו.
המבצע
ההתקפה על הכפר לטרון
כוח המשימה שנועד לכבוש את הכפר (שנמצא ממזרח למנזר לטרון ושלט עליו) החל בתנועה באחת אחר חצות. הזחל"ם המוביל נפל לתוך תעלה נגד טנקים, התהפך, וחלק מהחיילים שבתוכו נפצעו. כאשר ניסה הכוח לחלץ את הפצועים מהזחל"ם, נפתחה לכיוונו אש כבדה מכיוון החורשות של מנזר השתקנים, שלפי התוכנית כבר היה אמור להיות תחת שליטה ישראלית. הכוח הישראלי ניסה להחזיר אש אבל רבים מהמקלעים שברשותו נתקעו. השמים הוארו בפצצות תאורה, והחיילים שהיו חשופים נפגעו. חלק מהזחל"מים החלו לפנות פצועים וכשהם הסתובבו על הכביש הם נתקעו זה בזה. עוצמת האש של הירדנים הלכה וגברה והכוח נאלץ לחזור על עקבותיו.
ההתקפה על המנזר
הכוח שהיה אמור להתקיף את מנזר השתקנים יצא לדרכו באיחור של שעה וחצי עקב איחור בהגעת חלק מהזחלמי"ם. הזחל"ם הראשון שהיה אמור לפרוץ את שער המנזר נתקל בגשרון שפוצץ. מפקד הזחל"ם העריך שהזחל"ם לא יוכל לעבור, אך בפקודת מפקד הגדוד המשיך לנסוע והזחל"ם אכן נפל לבור ויצא מכלל שימוש יחד עם מכשיר הקשר שעליו. החיילים יצאו מהזחל"ם ולפתע נפתחה עליהם אש מקלעים מהמנזר ומהחורשות סביבו.
הסיוע הארטילרי עליו הסתמך הכוח, התגלה כטפטוף לא יעיל של פגזים, שלא הצליח לדכא את אש האויב. המשוריינים השיבו אש ממקלעי הבזה שהיו עליהם, אך רוב המקלעים נתקעו לאחר מספר יריות. תותחי שתי ליטראות שהוצבו מאחורי גדר האבנים של המנזר פגעו בחלק מהמשוריינים והזחלמי"ם והוציאו אותם מכלל פעולה. חלק מהזחלמי"ם התחילו לסגת עם פצועים לעבר חולדה, וגם ההתקפה על המנזר נכשלה.
ההתקפה על המשטרה
משטרת לטרוןהכניסה למשטרת לטרון עם סמני הקרבות על הקירות ממלחמת העצמאות
לפי ההערכות המוקדמות, הכוח הירדני העיקרי בגזרה היה אמור להיות במבצר המשטרה. לכן עיקר אש הארטילריה הישראלית התמקדה במבנה המשטרה, שספג הפגזת ריכוך מתותחים בקוטר 65 מ"מ (נפוליונצ'יקים) ומרגמות 155 מ"מ במשך למעלה משעתיים.
רק לאחר השעה שלוש וחצי הגיעה פקודת התזוזה. כשראה מפקד המשטרה הירדנית את הכוחות הישראלים חשב שהם התגבורת לה ציפה, אולם כשהזחל"ם הראשון פרץ את השער הבין שהוא תחת מתקפה. זחל"ם עם להביורים, מחלקת החבלה ועוד שלושה זחלמי"ם עם חיילי חי"ר פרצו לחצר המשטרה והרגו את חיילי הלגיון שלא הספיקו לסגת. הזחלמי"ם התמקמו בחצר והמטירו אש אל בניין המשטרה. הזחל"ם עם הלהביורים שרף שלושה צריפים שהיו ליד המשטרה. לאחר מכן ירקו הלהביורים אש על בניין המשטרה. בשלב זה היה נראה שההתקפה מצליחה ושבניין המשטרה עומד להיכבש.
לאכזבת הכוח התוקף, האש לא חדרה למשטרה דרך חרכי הירי הצרים וגם לא הגיעה אל הגג, שם התמקמו רוב החיילים הירדנים. בנוסף לכך, האש שעלתה מהצריפים בחצר המשטרה האירה את הכוח התוקף וחשפה אותו לאש הירדנית. כשהירדנים התאוששו ממהלם הראשוני של ההתקפה הישראלית הם התחילו להמטיר אש יעילה ממקלעים ורובים על הכוח ולזרוק רימונים לכיוון הזחלמ"ים, שהיו חשופים לאש מלמעלה. רימון אחד חדר לתוך זחל"ם והעלה אותו באש. זחל"ם נוסף עלה על מוקש ונעצר. תותחי נ"ט של הלגיון, שהוצבו על רכס שיח' מאעז אבן ג'בל, הצטרפו אף הם לאש על הכוח הישראלי החשוף בחצר המשטרה.
למרות האש הירדנית העזה הצליחה מחלקת החבלה להגיע עד לבנין המשטרה ולהצמיד אליו את חומר הנפץ. כיוון שהבניין נבנה על ידי "סולל בונה" והיה בנוי משכבת בטון עבה, היה צורך בכמות גדולה של חומר נפץ. לבניין הוצמדו 250 ק"ג חומר נפץ שהיו אמורים לפעור בו חור ענק, אך חומר הנפץ לא התפוצץ. כתוצאה מכך הכוח התוקף לא יכול היה לחדור לבנין המשטרה, ומצא עצמו במלכודת אש. מפקד גדוד 73, חיים לסקוב, פקד על הכוח הקרוב ביותר למשטרה, הכוח שתקף את המנזר, לחוש לעזרת הכוחות התוקפים את המשטרה, אך כוח זה היה גם הוא במצב קשה, עם פצועים והרוגים, ולא יכל לעזור. כוח עתודה מגדוד 72 הוזעק מחולדה, אך מפקדי המחלקה המובילה נפגעו כשעלו בטעות על מוקשים שהוצבו בצד הדרך, מיד לאחר שהכוח ירד מהאוטובוסים שהובילו אותו, ועד שהכוח התארגן מחדש לתנועה כבר היה מאוחר מדי.
כאשר הכוח שהיה בחצר המשטרה קיבל לבסוף פקודת נסיגה השחר כבר עלה. בשלב זה רק זחל"ם אחד היה כשיר לתנועה, כל שאר הכלים נפגעו, ומרבית חיילי הכוח נהרגו או נפצעו. שרידי הכוח הועמסו על הזחל"ם האחרון, והוא הצליח להחלץ מחצר המשטרה ולסגת לנקודת היציאה. לאחר הנסיגה, פגז ישראלי נחת בחצר והרג את המפקד וכמה מהחיילים של הלגיון.
ההתקפה על דיר איוב
הכוח שתקף את דיר איוב, פלוגה מגדוד 72, השתלט על הכפר ללא התנגדות, אך ברכס השולט על הכפר התבצר כוח לגיון, שהחל לפתע להמטיר אש על הכוח. הפלוגה התוקפת הורכבה ברובה מעולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי. הם הופתעו ממכת האש הראשונה של האויב, ספגו אבדות כבדות, ופתחו בנסיגה בלתי מסודרת. רק אומץ לבם של מפקדי הפלוגה, שנשארו כדי לחפות על נסיגת החיילים, אפשר למרבית הכוח להיחלץ ולסגת חזרה לאזור שער הגיא, לאחר שספג 11 הרוגים. לרוע המזל, מכשיר הקשר של הפלוגה אבד במהלך הנסיגה, ולכן לא ניתן היה לדווח ליעקב פרולוב, מפקד גדוד 52 של גבעתי (ששימש כמפקד הזרוע המזרחית של המבצע), על מצבה. לאחר שהאחרון קיבל מידע ראשוני על כישלון ההתקפה על דיר איוב, ולא הצליח ליצור קשר עם הפלוגה, הוא הניח שהיא הושמדה, או לפחות חדלה להתקיים ככוח לוחם.
ההתקפה על רכס התותחים
רעשי הקרב מאזור דיר איוב גרמו לכך, שפלוגה ב' מגדוד 52, שהייתה אמורה לכבוש את גבעה 395 (רכס התותחים) איבדה את גורם ההפתעה, ונתגלתה על ידי כוח הלגיון, שהיה מבוצר על הגבעה. לאור זיקוקי התאורה שירה הלגיון, התגלה ואדי עמוק, שהפריד בין הכוח התוקף למוצב הלגיון. מפקד הפלוגה החליט לנסות לאגף את כוח האויב ולתקוף אותו מצפון. הוא השאיר מחלקה ברתק, ושאר הכוח ביצע איגוף ימני עמוק. כוח האיגוף הצליח כנראה להפתיע בדרכו יחידה אחרת של הלגיון ולגרום לה אבדות, אך כאשר השלים לבסוף את תנועתו, בסביבות 4 בבוקר, ונערך בעמדות הסתערות, קיבל מפקדו פקודה מהמג"ד, פרולוב, להפסיק את ההתקפה, ולסגת חזרה לנקודת היציאה. פרולוב העריך, שגם אם הפלוגה תצליח לכבוש את יעדה, היא תישאר מבודדת ומנותקת בלב מערך הלגיון (לאחר כישלון ההתקפה על רכס נבי איוב) ותיקלע לסכנת השמדה לאחר עלות השחר. מפקד הכוח ניסה להתווכח, אך ללא הועיל. פלורוב הורה לכל כוחו לסגת לכיוון שער הגיא ולחבור לחטיבת הראל, בטענה שהכפר בית סוסין (בסיס היציאה להתקפה) אינו ערוך להגנה מפני התקפת נגד של הלגיון. הוא קיבל את ההחלטה על דעת עצמו, מבלי להתייעץ עם פיקוד חטיבה 7 או פיקוד "חזית ירושלים".
שלמה שמיר, מפקד חטיבה 7, טען לאחר מעשה, שכוחו של פרולוב יכול היה להשתלט על יעדיו, והאשים את האחרון בחוסר נחישות (אם לא בפחדנות) ובחוסר משמעת.
סיום הקרב ותוצאותיו
כאשר הבין חיים לסקוב (מפקד גדוד 73) שניהל את המערכה מגבעה 200, כי ההתקפה על חלקו המערבי של מתחם לטרון נכשלה, הוא ביקש וקיבל מדוד מרכוס (שנכח במפקדתו) רשות לסגת.
מבצע בן נון ב' הסתיים בכישלון צורב. הכוחות שהופעלו ספגו אבדות כבדות (49 הרוגים [דרוש מקור]ועשרות פצועים) מבלי שהצליחו להשיג אף אחד מיעדיהם. בחצר המשטרה נשארו 31 הרוגים וארבעה זחלמי"ם.
האלוף מרכוס סיכם את הקרב במברק לבן-גוריון, בו כתב: "נכחתי בשדה הקרב ... התוכנית, התיאום עם הארטילריה-בסדר. התפקוד של השריון מצוין. חיל הרגלים מחפיר. שתי פלגות קרביות ייקחו את לטרון".
נוסח המברק, שהושפע מדיווחים בלתי מדויקים על מהלך הקרב, שקיבל מרכוס מלסקוב ומשמיר, מעיד על כך שהראשון עדיין המעיט בהערכת כוחו של הלגיון במתחם לטרון, ולא קרא נכון את תמונת הקרב. לא ניתן היה לצפות מכוח החי"ר הקטן והבלתי מאומן, ששותף בהתקפה על חלקו המערבי של מתחם לטרון, לכבוש יעדים מבוצרים, שהוחזקו על ידי כוחות אויב עדיפים.
נוכח העדיפות המספרית והאיכותית של כוח הלגיון במתחם לטרון ביחס לכוחות הישראליים התוקפים, סיכויי ההצלחה של המבצע היו קלושים ביותר בכל מקרה. אולם השגיאות בתכנון המבצע ובדרך ביצועו הקטינו עוד יותר את הסיכויים להשגת יעדיו. הכוחות החלשים שהופעלו במסגרתו פוצלו בין שני מאמצים עיקריים, שלא יכלו לסייע זה לזה, בשל המרחק ביניהם והעדר אמצעי שליטה ובקרה מתאימים. הכוח שהופעל בגזרה המערבית פוצל שלא לצורך בין שלושה יעדים שונים, במקום להתרכז בכיבוש הכפר לטרון (השולט על תחנת המשטרה והמנזר). יש לציין, שגם אם כל היעדים של הכוח שפעל בגזרה זו היו נכבשים, עדיין לא ניתן היה לפרוץ את חסימת הלגיון על הכביש לירושלים, משום שאזור זה נמצא בגובה נמוך יחסית, ונשלט על ידי עמדות הלגיון בחלק המזרחי של רכס לטרון.
לאחר הקרב
לאחר כישלון מבצע בן נון ב' זעמו חיילי הפלמ"ח בגדוד המשוריין על שיטות הפעולה של חטיבה 7 שהיו שונות מדרכי הפלמ"ח. הם שלחו מכתב למטכ"ל שעליו חתומים 52 חיילים:
על יסוד נסיוננו בשבוע זה הוברר לנו שהגדוד במסגרתו הקיימת אינו מסוגל לפעולה צבאית יעילה. עקב חומרת המצב בשעה זו ברורה חשיבותו של הגדוד וההכרח להמשך קיומו. לכן דרישותינו הן:
1. חקירת ההתקפה של הגדוד המשוריין על לטרון.
2. ארגון גדוד תחת פיקודו של מטה הפלמ"ח בצירוף אנשי פלמ"ח.
3. חיל רגלים העובד בשיתוף עם הגדוד הנ"ל חייב להיות משורות הפלמ"ח. התוצאות העלולות לנבוע מאי-קיום בקשות אלו תחולנה על אחריות המטה.
לאחר שמכתב התגובה שקיבלו החיילים לא הכיר בתביעותיהם ערקו שבעים חיילים אל הגדוד השישי של הפלמ"ח אך הוחלט שלא להעמידם לדין.
אחרית דבר
בליל ה-9/8 ביוני נערך ניסיון נוסף לכיבוש לטרון (מבצע יורם), הפעם של חטיבת 'הראל' וחטיבת יפתח של הפלמ"ח, ואף הוא נכשל. בינתיים נמצאה דרך העוקפת את לטרון, דרך בורמה, וזו סייעה להתגבר על המצור על ירושלים, גם ללא כיבוש לטרון. במסגרת מבצע דני נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון: בליל 15/16 ביולי 1948 תקפה פלוגה מחטיבת 'הראל' את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הלגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד, וכוחות 'הראל' נסוגו.
ב-18 ביולי 1948, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק של חטיבה 8. בשל תקלה בטנק, הכוח כולו נסוג לאחר שירה מספר פגזים.
