קרב תל מוטילה (או תל אל-מוטילה) היה רצף של קרבות ואירועי אש, אשר התחוללו במשך חמישה ימים, החל מ-2 במאי עד 6 במאי1951, מצפון לכנרת (באזור בו נמצא כיום היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי ובין צה"ל. השם תל-מוטילה מתייחס לשלוש גבעות ממערב לאזור המפורז המרכזי, שנודעו בשמות תל אל-מוטילה, מוצב "השפך" ומוצב "הדמות". בסוף אפריל ותחילת מאי 1951, יחידות סוריות חצו את הגבול והשתלטו על שלוש גבעות אלו.
במהלך ימי הקרב נהרגו 41 חיילי צה"ל ונפצעו למעלה מ-70, בסופו נסוגו הכוחות הסורים מהאזור.
האזורים המפורזים
בצבע כהה המפורז המרכזי
במלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטח מדינת ישראל וכבש חלקים ממנה. שטחים שנותרו בידי הסורים בסיום המלחמה ממערב לקו הגבול הבינלאומי כפי שנקבע בהסכם ניוקומב-פולה בין הבריטים לצרפתים ב-1923 ואושרר על ידי חבר הלאומים ב-1924, ושעל פי תוכנית החלוקה (החלטה 181) נועדו להיות בתחום המדינה היהודית, הוכרזו בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה כשטחים מפורזים -
demilitarized zones בגרסה האנגלית, המחייבת, של ההסכם. בשטח יישמו הסורים את ההסכם והסיגו את צבאם מהאזורים בריבונות ישראל אותם כבשו במאי וביוני 1948. הפרשנות הסורית ל'פרוז' הייתה שהכניסה לאזורים המפורזים אסורה על ישראלים בין אם מדובר על כוחות משטרה או צבא ובין אם מדובר על אזרחים. ואילו ישראל טענה שהאיסור חל רק על אנשי צבא ולא על אזרחים.
רקע
בינואר 1951 החל ביצוע השלב הראשון של ייבוש החולה, אשר כלל גם הרחבה של אפיק הירדן מדרום לאגם[1].
ב-4 באפריל 1951 התרחשה תקרית אל-חמה, כאשר ישראל ניסתה לממש את ריבונותה באזור המפורז של מובלעת אל-חמה (חמת גדר) ושלחה לשם מחלקה של חיילים במדי שוטרים. לקראת המחלקה יצאו חיילים סורים והתפתח קרב בו נהרגו 7 חיילי צה"ל, שלושה נפצעו ושניים נשבו. בעקבות התקרית הפעיל צה"ל בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות את חיל האוויר. מטוסי חיל האוויר הפציצו כמה יעדים באזור, אולם ללא גרימת כל נזק ממשי.
כמו כן, טענו הסורים, שבהסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) הורשו כפריים משני צדי הגבול להשתמש באדמות בשני צדי הגבול, ולכן שטחי המרעה שבין נהר הירדן ליד כניסתו לכנרת לבין רכס תל מוטילה מותר לשימוש על ידי הכפריים הסורים שעשו כן לפני מלחמת העצמאות. ישראל טענה שהגבול הרשמי הוא הגבול הבינלאומי ולכן אסור לסורים להיכנס לשטחים הללו. על רקע זה, לעיתים קרובות התרחשו תקריות כאשר הסורים ירו לעבר אזרחים ישראלים שנכנסו לשטחים המפורזים והישראלים ירו לעבר אזרחים סורים שחצו את הגבול לתוך השטחים המפורזים בצד הישראלי.
הסורים החלו בניסיונות להשתלט על האזור המפורז ברמת כורזים, המשולש הקטן הדרומי מבין שניים במפורז המרכזי, החולשת על ערוץ הירדן ובקעת הבטיחה. בקצה הרכס נמצא תל מוטילה ממערב לשטח המפורז (כיום גבעת קלע עליה מצויה הצרכנייה של מושב אלמגור). בחלק הדרומי של רמת כורזים, מחוץ לשטח המפורז, היו שני יישובים קטנים בלבד - קיבוץ עמיעד ומושב העולים אליפלט, אשר הוקם על חורבות הכפר הערבי זנגריה (שתושביו הועברו לכפר טובא ואוחדו לכפר טובא-זנגרייה). את הריבונות הישראלית בשטח המפורז מימשו סיורי צה"ל. באזור המפורז שכנו שני כפרים ערביים: חירבת דיכה וערב-שמאלנה. בחודשים מרץ-אפריל 1951 חימש הצבא הסורי את תושביו הבדואים של ערב-שמאלנה ברובים ומקלעים ועודד אותם לחדור מערבה אל שטח ישראל.
על אף המתיחות בגבול הסורי יצא ראש הממשלהדוד בן-גוריון ב-2 במאי 1951 לביקור ראשון בארצות הברית. את מקומו מילא שר החוץמשה שרת. להיעדרו של בן-גוריון מהארץ במהלך ימי הקרב בתל מוטילה הייתה כנראה השפעה משמעותית על אופן ההתנהלות ועל התוצאות[2].
חטיבת גולני הייתה הכוח היחידי שהוקצה למשימות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון. מפקד פיקוד הצפון, יוסף אבידר, שהה בתחילת מאי בקורס מפקדים בכירים בצריפין. את מקומו מילא ראש המטה שלו, שמואל אדמון, ממייסדי חיל התותחנים ומפקדו הראשון אך ללא כל ניסיון פיקודי קרבי.
מח"ט החטיבה, אברהם יפה, נעדר אף הוא מתפקידו ושהה בצריפין בקורס מח"טים. את מקומו מילא סגנו, מאיר עמית, אשר בסוף מלחמת העצמאות מונה למפקד גדוד 19 של גולני, וגם הוא לא פיקד כמג"ד עד אותה עת על שום קרב[3].
תיאור הקרבות
ב-29 באפריל 1951 התקבלו דיווחים על כניסת רועים סורים עם בקר לשטח המפורז שממזרח לתל מוטילה. ב-30 באפריל הוציא מג"ד 13 של גולני, סא"לרחבעם זאבי כוח סיור על מנת לגרש את הסורים ולהפגין ריבונות. עמדות חפורות על התל ושיירי מזון, העידו על כך שאמנם שהו הסורים על התל אך נטשוהו טרם הגעת כוח צה"ל. ב-1 במאי התקבל דיווח על עדר פרות אשר חדר לשטח ישראל ורועה על תל מוטילה. כמו כן, התקבלו דיווחים על סורים חמושים שהשתלטו על מספר גבעות וביניהן תל מוטילה ומוצב "הדמות".
יום רביעי 2 במאי 1951
לצורך ביצוע המשימה של הנסת הכוח הסורי הקצה מפקד גדוד 13 כוח של מחלקת חי"ר בפיקוד עמוס גל וסיוע של כיתת מק"ב (מקלע בינוני) "באזה" אשר יועדו להיות רתק בפיקודו של אריה עמית (טפר). על פי עדויותיהם של טפר ועמוס גל, הכוונה הייתה "לא רק למנוע מהסורים לרעות בשטחנו, אלא גם לארגן לגדוד כמה פרות, לצורכי קומזיצים". חיילי המחלקה של גל הניסו את הרועים דרומה, אולם בשלב מסוים הצליחו לחמוק בערוצים מזרחה. הרתק בפיקודו של טפר, זיהה בטעות את המחלקה של גל ככוח חלוץ סורי ופתח עליו באש מקלעים אשר כתוצאה מכך נהרגו ארבעה חיילים. הכוח נסוג כאשר הוא משאיר בשטח את ההרוגים. פלוגה סורית עלתה על התל ותפסה בו עמדות. מחלקה נוספת של הגדוד יצאה לשטח כתגבורת, ושתי המחלקות ניהלו קרב אש עם הסורים עד שעות הערב ומנעו את גישת הסורים אל החללים.
עוד באותו יום הוחלט בפיקוד הצפון לכבוש את התל כדי לא לאפשר לסורים להתבסס בו. המשימה הוטלה על חטיבה 3 (חטיבת אלכסנדרוני) בפיקודו של סא"ל דב ירמיה, אשר הקצה למשימה פלוגה מגדוד חי"ר 34 בפיקודו של המ"פ גרבובסקי והסמ"פ משה פרילוצקי. כוח המילואים היה מורכב מעולים חדשים שרמת האימון שלהם וכשירותם הייתה נמוכה. סמג"ד 13, חיים עינב צירף לפלוגה שתי כיתות חי"ר מהגדוד וכיתת מרגמות 81 מ"מ כסיוע.
פרילוצקי השתלט עם אנשיו על התל בסיוע אש מרגמות. הסורים נטשו אותו ללא קרב והתמקמו במוצב "הדמות", במרחק 900 מטר מדרום לתל מוטילה ובמוצב "השפך". אחרי ההשתלטות, גל ופקודיו חילצו את ארבע גוויות ההרוגים לזנגריה, ואנשי המילואים נותרו במקום.
יום חמישי 3 במאי 1951
עם שחר התגלתה ההיערכות הסורית החדשה. מג"ד 13, רחבעם זאבי, העריך כי ההיתקלות הפכה לקרב על השליטה ברמת כורזים כולה. המג"ד גייס כתגבורת פלוגה מקורס מכי"ם של גולני בפיקוד איתן שמשוני אשר הועברה לפיקוד גדוד 13. פלוגה זו תקפה את מוצב "השפך" תחת אש שנורתה עליהם ממוצב "הדמות". המוצב נמצא נטוש. התברר כי הסורים מתרכזים במוצב "הדמות" וביססו שם מערך הגנה פלוגתי שכלל כוח גדול, נשק רב, מקלעי "שאטו" ומרגמות 60 מ"מ.
כוח המילואים (מגדוד 34) ששהה בתל מוטילה הוטרד על ידי אש מרגמות וצלפים. שלושה מאנשיו נהרגו ואחד נפצע (על פי אריה יצחקי[4] נפצעו עשרה חיילים). הקשר של הפלוגה עם מוצב הפיקוד בזנגריה נותק, היה מחסור באספקה וההרוגים והפצוע לא חולצו. לאחר שבשעה 15:00 תקפו הסורים את התל ונהדפו, ביקש המ"פ רשות לסגת אך קיבל הוראה להישאר במקום. אספקה חלקית הגיעה באמצעות הסמ"פ אשר יצא עם חוליית חיילים לזנגריה עם פריטי ציוד ואספקה.
מחלקת תגבורת מקורס מכי"ם של גולני הגיעה בפיקודו של אריה טפר, מ"פ בגדוד 13 אשר החליף את מפקד המוצב מכוח המילואים. סוללת תותחי 75 מ"מ התפרסה מדרום למחנה פילון והחלה להנחית אש על מוצב "הדמות". אריה טפר ניסה להתקדם לכיוון המוצב אך הניסיון נבלם באש סורית חזקה. לפני החשיכה ניסו הסורים לתקוף שוב את התל אך נהדפו. בחסות החשיכה, קידמו הסורים תגבורת לאזור המפורז.
בלילה חלו חילופים בפיקוד על הקרב. מח"ט גולני, אל"ם מאיר עמית, קיבל את הפיקוד במקום מח"ט 3. עמית תגבר את הכוחות בגזרה. מפקדת החטיבה התמקמה ב"וִילָה מֶלְצֶ'ט" למרגלות היישוב מגדל לחוף הכנרת. גדוד 21 של גולני בפיקודו של סא"ל אהרון אבנון קודם מבסיסו בטירת הכרמל לעבר טבח'ה וסוללת 120 מ"מ מגדוד 334 נפרשה באזור חוות כרי דשא.
יום שישי 4 במאי 1951
בבוקר יום שישי החליפה פלוגה ב' מגדוד 21 בפיקודו של גבי ברשי את פלוגת המילואים. ההחלפה בוצעה תחת אש. פעמיים תקפו הסורים את כוחות צה"ל במוטילה ובמוצב "השפך" בסיוע אש מרגמות 60 מ"מ. שתי ההתקפות נהדפו וצה"ל הפגיז את מוצב "הדמות" אולם האש הסורית לא שותקה.
בשעה 16:30 הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש בחסות האו"ם. הסורים לא כיבדו את הפסקת האש, המשיכו בירי ממוצב "הדמות" והמשיכו להזרים תגבורת. מח"ט גולני אישר פשיטה לילית על מוצב "הדמות" אך בשל תקלות לוגיסטיות בוצע רק סיור אלים שנהדף באש סורית. במהלך הסיור נהרג המ"מ של הכוח ונפצעו כמה חיילים.
יום שבת 5 במאי 1951
בבוקר יום שבת, 5 במאי 1951, כוחות צה"ל שלטו במוטילה ובמוצב "השפך". הסורים הטרידו בירי את הכוח שישב בתל מוטילה. נערכו מספר ניסיונות להסתנן למוצב "הדמות" אך אלה נהדפו באש הסורית. מבחינת צה"ל המצב בשטח היה קשה, לאחר ארבעה ימי קרבות הכוח סורי עדיין החזיק במוצב "הדמות" והיה חשש שתיכנס הפסקת אש אשר תנציח את הישגם של הסורים. בפיקוד צפון, באישור הרמטכ"ל, רא"ליגאל ידין, הוחלט להפעיל את כל חטיבת גולני לכיבוש את מוצב "הדמות" ולהדיפת הסורים משטח מדינת ישראל.
הקרב על משלט "הדמות"
משימת כיבוש משלט "הדמות" הוטלה על פלוגה א' בגדוד 21[5] של גולני בפיקודו של סא"לאהרון אבנון. מפקד הפלוגה היה זאב סלעי. פלוגתו של סלעי מנתה 98 חיילים בשתי מחלקות. הנשק בפלוגה הורכב מרובים צ'כים, מקלע מ.ג. 34, מרגמה 52 מ"מ ותחמושת כולל רימוני-יד. גדוד 21 היה תחת פיקודו של סא"ל אהרן אבנון, אך לצורך ביצוע המשימה הפלוגה הוכפפה לרחבעם זאבי (גנדי) מג"ד 13. על פי עדותו של סלעי, כשליש מאנשי הפלוגה היו יוצאי עדות המזרח, 55 אחוזים מהם היו ילידי מזרח אירופה ומרכזה, עשירית "ארץ-ישראלים", בליל שפות שימש את אנשי הפלוגה. מפקדי המחלקות היו סג"ם מוטקה עציוני וסג"ם נתן לוין. לצורך הקרב חולקה הפלוגה לשלוש מחלקות כאשר על המחלקה השלישית פקד קצין הספורט הגדודי רס"ל בנדיקט. אל חולית הפיקוד הצטרף גם יהודה גולן (אשנפלד) הקמ"ן הגדודי. סיוע ארטילרי כלל סוללת תותחי 75 מ"מ, סוללת מרגמות כבדות 120 מ"מ, כיתת מרגמות 81 מ"מ ומק"בים. לכוח המסתער לא צורף קת"ק (קצין תצפית קדמי) לצורך שליטה בסיוע הארטילרי. שעת ה"ש" ליציאה מתל מוטילה נקבעה ל-01:00. לאחר תדריך של המג"ד זאבי, יצא סיור לשטח בהשתתפות השתתפו הסמג"דעקיבא סער, המ"פ זאב סלעי, הקמ"ן יהודה גולן ואחד המ"מים, מוטקה עציוני. כוח הסיור נסע בקומנדקר עד זנגרייה (במקום בו נמצא היום מושב אליפלט) ומשם ניסה להגיע רגלית לנקודת תצפית. הכוח לא הצליח להתקרב לתל מוטילה בגלל אש צלפים שנפתחה לעברו והסתפק בתצפית רחוקה מ"גבעת התצפית". על הכנת הכוחות ליציאה לקרב היה מופקד רס"ר הגדוד יעקב (יענקלה) בן-צבי קינד. מילות הקוד לפתיחה באש ולחדל-אש היו "יונה" ו"מלי" על שם אשתו ובתו של זאב סלעי.
הפלוגה החלה בתנועה רגלית מאזור זנגרייה כשהחוד כלל את יהודה גולן, חוליית לוחמים, המ"פ והקשר. לאחר הליכה קצרה ניפגש הכוח עם המג"ד זאבי שאיחל לכוח הצלחה. התנועה הרגלית הייתה קשה ואיטית מאוד. הלוחמים סחבו עמם ציוד רב, שכלל גם פצצות 81 מ"מ עבור הסיוע הארטילרי.
התקלה הראשונה התגלתה כבר לפני היציאה כאשר הסתבר כי חלק גדול מהלוחמים לקו בקלקולי קיבה לאחר אכילת צ'ולנט בארוחת הצהריים של שבת. במהלך הצעידה לעבר היעד נאלץ הכוח לעצור כמה וכמה פעמים. יהודה גולן ניווט את הכוח לתל-מוטילה שם נמסרו פצצות המרגמה לכוח הסיוע ומשם לנקודת ההיערכות מתחת למוצב "הדמות".
לאחר ההתארגנות להסתערות הפעיל סלעי את אש הסיוע ובסיומה נתן את פקודת ההסתערות. מפאת תנאי השטח לא ניתן היה לרוץ וההתקדמות הייתה בהליכה מהירה. מהמוצב נפתחה אש כבדה ומרוכזת בעיקר ממקלעונים. במכת האש הראשונה נפצע הקמ"ן יהודה גולן, מוטקה עציוני מ"מ 1 ולוחמים נוספים. הסתבר לסלעי כי מוצב ה"דמות" הוא לא מוצב מחלקתי אלא מוצב פלוגתי מבוצר היטב. ההסתערות נבלמה והכוח היה תחת אש חזקה.
סלעי גילה שמקור האש העיקרי של הסורים הוא עמדה באחד האגפים של המוצב. סלעי ארגן כוח של שתי חוליות בפיקודו של אריה לרר אשר התקדמו לעבר העמדה ונתקלו באש חזקה אולם הצליחו לגבור עליה ולחסל את העמדה. לאחר חיסול העמדה ודיווח למג"ד גנדי, אשר ישב בוילה מלצ'ט, התחיל סלעי לארגן את הכוח להסתערות השנייה.
לאחר הפעלת סיוע ארטילרי, קמו הכוחות והסתערו שנית על המוצב. בהתקפה זו נהרג המ"מ נתן לוין וסלעי נפצע אולם המשיך בלחימה. בהסתערות זו הצליחו חלק מהחיילים לעבור את גדר המוצב ולהאחז בשטחו הקדמי. מספר הנפגעים בהסתערות זו היה קטן מאשר בהסתערות הראשונה, אולם הכוח היה בעמדת נחיתות וחשש מהתקפת נגד של הסורים. המרחק בין הכוחות היה קצר מאוד, התחמושת הדלדלה וכן היה מחסור במים. החיילים הרחיבו את הפרצות בגדרות ואפשרו לכל הפלוגה להיכנס כולל הפצועים. סלעי סידר את הכוח בקו עמדות בצד הצפוני והצפון-מזרחי של המוצב מול קו עמדות הסורים.
במשך כל מהלך הקרב הקפיד סלעי לדווח לגנדי, מג"ד 13, על המצב. בקשר הובטח לסלעי כי מתארגנת תגבורת של חיילים מקורס מ"כים עם חיילים נוספים מגדוד 12 בפיקודו של אריה טפר[6] במקביל גם מג"ד 21, אהרון אבנון, שלח את הסמג"ד עקיבא סער ולוחמים נוספים כתגבורת.
לאחר הפוגה קצרה באש, פתחו הסורים באש חזקה ויעילה. סלעי הבין שאין לו כל דרך לעצור את הסורים וביקש מגנדי להפעיל "אש על מוצבינו". לאחר קבלת אישור מגנדי, פקד סלעי על הלוחמים להיצמד למחסות והפעיל את קוד הסיוע להנחתה ארטילרית. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות צה"ל בה הופעלה אש ארטילרית על כוחותינו אשר היו במרחק הקצר מטווח הביטחון המינימלי המתחייב בעת הנחתה ארטילרית. על פי סלעי כתוצאה מהארטילריה על כוחותינו היו רק מספר קטן של פצועים[7]. על פי אריה יצחקי[8] התוצאה הייתה עשרה הרוגים ופצועים. בספירת הלוחמים הסתבר כי נותרו 32 לוחמים ובתוכם כמה פצועים כולל סלעי המ"פ והרץ הפלוגתי. סיוע חלקי הגיע מחיילי פלוגה ב' בפיקודו של גבי ברשי אשר ישבו בתל-מוטילה. חלק מהחיילים הצליח להגיע לפרצה בגדר והביאו איתם תחמושת רימוני יד ומימיות מים אשר חולקו בעיקר לפצועים.
באור ראשון של בוקר יום א' (6 במאי), לאחר שהסורים נכשלו במאמציהם לדחוק את הלוחמים מעמדותיהם במוצב "הדמות" התחילה להגיע התגבורת. ראשון הגיע סגן ידידיה ארגמן ואיתו לוחם נוסף מגדוד 12. אחריו הגיע גם אריה טפר ואיתו חיילים מקורס מ"כים ולבסוף גם מחלקה מגדוד 12 בפיקוד יצחק זייד ומחלקה מקורס מ"כים. סלעי ואריה טפר ארגנו את הכוחות להמשך אחיזה במוצב ולהשתלטות עליו.
בסביבות השעה תשע הודיע פנחס, קצין הסיוע, לסלעי כי מתוכנן סיוע אווירי. יואש צידון (צ'אטו) היה קצין הסיוע האווירי אשר שהה בשטח. התוכנית הייתה להסתער על העמדות הסוריות מיד עם תום התקיפה האווירית. מכיוון שלא היו ברשות הכוח יריעות לסימון מיקום קו העמדות הקדמי, פשטו החיילים את גופיותיהם הלבנות ובאמצעותם סומן הקו.
הכוח האווירי שהופעל היה של ארבעה מטוסי ספיטפייר אשר היו באזור בקורס אימון מתקדם. מי שבחן את הטייסים היה מפקד בסיס רמת-דוד סא"ל רודי אוגרטן. כמה חודשים קודם ביצעה ישראל פעולת-תגמול באמצעות מטוסי-קרב על מוצבים סורים וזכתה לגינויים חריפים באו"ם, והממשלה הורתה כי אין להשתמש במטוסי-קרב בלחימה השוטפת. לכן, ניתנה למטוסים הוראה שלא לפתוח באש אלא לבצע יעפי-דמה בלבד, בתקווה שהסורים יבהלו וכוח הקרקע הישראלי יוכל להסתער עליהם בעודם עסוקים בהתגוננות מפני המטוסים. על יד יואש צידון עמד קצין או"ם, ומכיוון שאוגרטן לא הבין עברית, יואש היה צריך להסביר לו את המשימה באנגלית עם רמזים ומילים בעברית. בערך בשעה עשר התחיל יעף של ארבעה מטוסי ספיטפייר כאשר המוביל הוא רודי אוגרטן. יואל קוסטה' מספר שלוש במבנה פתח בירי, אשר בדיעבד התברר שהיה מדויק ביותר ופגזי תותח 20 מ"מ פגעו ישירות במפקדה הסורית. התקיפה יצרה פאניקה אצל הסורים אשר התפתחה למנוסה כללית. עם סיום יעפי התקיפה, הסתערו הכוחות של סלעי עם כוח התגבורת בפיקודו של טפר. בהסתערות זו, השלישית, הוכרע הקרב והושלמה ההשתלטות על מוצב "הדמות". בצהרים החליפה פלוגה רעננה מגדוד 12 את הכוח במוצב "הדמות".
מרשם קרב מוצב "הדמות"
הדיון על הקרב
בקרב על מוצב "הדמות" נהרגו 30 מלוחמי "גולני", בנוסף ל-10 לוחמים אשר נהרגו בארבעת הימים הקודמים. בקרב נפצעו 72 חיילים. לאחר קרבות תל מוטילה, שהיוו את שיאו של העימות הצבאי במאבק על השליטה באזור המפורז, השתררה רגיעה יחסית בגבול עם סוריה למשך כארבע שנים.
אף על פי שבסופו של הקרב הושגה המטרה של פינוי הסורים מהאזור המפורז, הוא נחשב אחד מכישלונות צה"ל[9]. אורי מילשטיין כתב כי היה זה "הכישלון הצבאי החמור ביותר באותם ימים, שיש טוענים שהוא גְדול הביזיונות בצה"ל מאז שהוקם"[3]. זאב דרורי כתב: "זה היה הקרב הגדול הראשון של צה"ל בזירה הסורית לאחר מלחמת העצמאות, והשמועות על הכישלון והחרפה נפוצו במהירות בכל שורות הצבא. הטענות בקרב הפיקוד הזוטר וחיילי החטיבה היו נגד הפיקוד שלא נכח בשדה הקרב ופיקד על הכוחות ממוצב פיקוד באזור הכנרת. כמו כן נטען שלא היה תיאום בין הכוחות בשטח לבין המפקדה בשעת הקרב עצמו בנושאים מרכזיים, כמו מודיעין קרבי, הכוונת הסיוע הארטילרי, תיאום בין הכוח הלוחם וכוחות העתודה. טענה מרכזית של הלוחמים היתה, שהמפקדים שלחו אותם למערכה בלי לדעת את תנאי השטח ואת מצב האויב, ואם הצליח הכוח לסלק את הסורים מהשטח המפורז הרי זה היה בזכות הפיקוד הזוטר מרמת מפקד פלוגה ומטה והלוחמים שלא התייאשו והמשיכו לתקוף את עמדות הסורים למרות ההרוגים והפצועים הרבים"[10]
הממשלה, צה"ל והעיתונות הסתירו את עובדת נפילתם של כל כך הרבה חיילים[11][12][13]. חלק מרכזי בסילוף העובדות, נזקף כיום לחובתו של הרמטכ"ל רא"ל יגאל ידין. ידין העניק לרחבעם זאבי צל"ש הרמטכ"ל ובמכתב שהעתקים ממנו הועברו לכל מפקדי צה"ל מדרגת אלוף-משנה ומעלה הוא משבח במיוחד את מג"ד 13 רחבעם זאבי ואת המח"ט מאיר עמית (שהתמנה ערב הקרב במקום אברהם יפה). וכך נכתב: "התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות הייתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות בתעודה וקור רוח סגן אלוף זאבי, מפקד היחידה שפעלה בשדה הקרב עצמו, שלא נפל ברוחו וניהל את הפעולה עד סיומה המוצלח: כיבוש היעד"[14].
החל מסוף שנות השמונים יצאו מאמרים ומחקרים עם ביקורת קשות על תפקודם של המח"ט מאיר עמית ובעיקר על גנדי אשר בכל מהלך הלחימה ישב במקום בטוח הרחק משדה הקרב[14][15][16].
לא היה ואין חולק על תפקודו של סלעי במהלך הקרב. אחרי הקרב הוצג סלעי (אז פלזנר) בפני בן-גוריון. ראש ממשלה ושר הביטחון לחץ את ידו ושאל "מדליה או דרגה?" סגן זאב ענה מיידית "דרגה!" וכך קיבל בהצדעה את דרגת סרן. פועלו של סלעי צוין על ידי לא מעט מבכירי המפקדים בצה"ל. גבי אשכנזי כתב לסלעי: "...שהכריע והביא את הניצחון באותו קרב בזכות החתירה למגע, כמעט בכל תנאי, ההסתערות מול אש ואויב, הדבקות במשימה לאור המטרה, בנחישות ובתבונה עד כדי חירוף הנפש". אורי שגיא: "כבר בדור ההוא, מפקד הפלוגה וחייליו קובעים את תוצאות המערכה. סלעי חוסך מאתנו את דעתו ומחשבותיו באשר לדרגים שמעליו". אילן בירן: "כאשר כמעט לא נותרים לוחמים כשירים, סלעי דרש מהפיקוד בחפ"ק הרחוק, תרתי משמע, אש על מוצבינו. צפות ועולות שאלות יסוד באשר למיקום המפקדים הבכירים מרמת המג"ד ומעלה, איכות העתודות והטלתן למערכה והתגלגלותה כרצף קרבות היתקלות ולא כמערכה סדורה. התגלמות הגבורה, לצד שאלות נוקבות ונוקשות"[14]. גבי ברשי כתב כי "על אף העובדה שלכל רמות הפיקוד ממג"ד ומעלה, לא היה מושג בזמן אמת מה קורה שם, הלוחמים ממ"פ ומטה לחמו באומץ, במסירות, ובדבקות מופלאה במטרה, בנחישות ובהקרבה ובסיומו של הקרב המטרה הושגה, היעד נכבש והאויב הובס[17]".
אל"ם בדימוס גבריאל ברשי, מ"פ בקרב תל מוטילה 1951 ואל"ם ברק חירם, מח"ט גולני, באזכרה לנופלים בקרב תל מוטילה, מאי 2021
אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות תל מוטילה נחנכה במושב אלמגור בשנת 1997[19]. האנדרטה ניצבת בשולי המושב, באתר המשקיף אל הכנרת. היא בנויה כבסיס עגול ומשופע שעליו ניצבים זה על גבי זה שני סלעים מוארכים וכהים. על גבי צדיו המשופעים של בסיס האנדרטה נקבעו כעין לוחות תבליט מאבנים ועליהם לוחיות מתכת הנושאות את שמות 41 החללים.
חטיבת גולני מקיימת מדי שנה אזכרה לנופלים באתר הקרב.
.JPG)
