מרכז המושבה, רח' המייסדים פינת רח' השמורהיסוד המעלה בגלויה מראשית המאה ה-20רחוב המייסדים, אפריל 2008בול דואר ישראל לכבוד יובל יסוד המעלהחורבות בית הכנסת העתיק של יסוד המעלהשרידי המזח ביסוד המעלה
על פי המסורות, יש המשערים כי מי מרום קרוי על שם אגם החולה, שנקרא בימי קדם בשם "ים סובכי" או "סומכי", כנאמר בספר "נחשוני החולה" על התרשמות ראשוני המתיישבים במקום: "אל תוך היכל ההרים הרמים הנישאים בגליל העליון מעל גדות מי מרום".
יסוד המעלה נוסדה בידי "חברת נחלת שדה וכרם" שנוצרה על ידי 24 יהודים ממזריטש ובריסק, חברי תנועת חובבי ציון שקמה במזרח אירופה אחרי פרעות "הסופות בנגב".[10] שליחי התנועה קנו מידי משפחת עבו מצפת כ-2,000 דונם. בעת חתימת העסקה בין משפחת עבו לעולי מזריטש, בעוד הקונים החדשים סובבים בנחלה, התגלתה לפתע - תוך כדי חפירה במקום - אבן ועליה כתובת בארמית: "זכיר לטב מאן דמיתבתי", שפירושה: "ייזכר לטוב כל המתיישב כאן". אבן זו, שבסופו של דבר התגלגלה כנראה למוזיאון בפריז, שכנעה, יותר מכול, את נציגי עולי מזריטש לרכוש את הנחלה.[11]
לאחר רכישת האדמות עלו שבעה מהקונים עם משפחותיהם לצפת. ביחד עם שני בני צפת שעבדו במקום כשהיה שייך עדיין למשפחת עבו, ועם חלוץ נוסף מאמריקה, עלו המייסדים הראשונים על הקרקע, והחלו לעבד את אדמת המושבה. בסוף 1884 התגוררו במקום בבית אחד 12 משפחות שכללו 36 נפשות, כשהן מופרדות על ידי מחיצות.[12] המייסדים סבלו מרעב וממלריה ששררה במקום רווי הביצות. באין רישיונות בנייה בידיהם, הקימו המתיישבים אוהלים וסוכות למגורים. במהלך השנים דעך גם הסיוע הכספי מקופת החברה באירופה, וכשלו ניסיונותיהם של המתיישבים להשיג תמיכה כספית אחרת ורישיונות בנייה. הרב יעקב עבו סייע להם ככל יכולתו להחזיק מעמד. יתר על כן, כדי להביע את תמיכתו הבלתי מסויגת ואמונתו בעתיד המושבה, הוא קשר עצמו בקשרי משפחה עם אחד מחלוצי המתיישבים, בהשיאו את בתו היחידה, מסעודה, לישראל מרדכי לובובסקי.
ב-1887 חל מפנה, כשבעת ביקורו בארץ נענה הברון רוטשילד לבקשת אנשי המושבה לקחתם תחת חסותו. בסיוע פקידות הברון הושגו רישיונות בנייה, ועל פי המלצת האגרונום מטעם הברון, נסים בכור אלחדיף, החל גידול ורדים לתעשיית בשמים, ונטעו עצי תות לענף גידול טוואי המשי. בסקירה על התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל שהתפרסם בהמגיד בפברואר 1889 נאמר[13]:
"אדמת "יסוד המעלה" נקנתה בערכאות בקנין גמור ועתה אין שום ערעור עליה והמושב חדל להיות פורח באויר. בני המושבה נטעו וזרעו ועושי דבר הנדיב עזרו על ידם וכלכלו מחסוריהם."
במאי 1890 נערך טקס הנחת אבן פינה לבתי היישוב הקבועים.[14] במקום הצריפים הקטנים שהיו בתחילה, נבנו בתים גדולים עם גגות רעפים. והברון אף סידר להם עבודה באחוזתו בזמנים בהם לא עבדו בשדותיהם.
בתרנ"ג (1893) ראו המתיישבים הצלחה ראשונה בהפקת בושם מוורדים, אותו כינו בשם "מור", כך על פי זאב וילנאי:
"ניסיון מעשי המור החל ומאלף קילוגרם שושנים הוציאו שני קילוגרם מור, שלוש פעמים יותר ממה שמוציאים משושני ארצות המערב, אך לעומת זה רפה בה ריחו של מור יסוד המעלה". כן עשו בשנה החולפת משתלה לשושנים, והניסיון הראשון עלה יפה"
— זאב וילנאי, "אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל" (תוספות), עם עובד תרבות וחינוך, 1982, עמ' 335[15][16]
ההיבט הדתי של המתיישבים תואר ב-1896 בעיתון הצפירה:
"הם נושאים עליהם עול מלכות שמים, כי רובם בני תורה, ואינם עוזבים את כל חיי עולם מפני חיי שעה. בשנת השמיטה תרנ"ו הם השביתו את הגינות מאחורי הבתים, אך עיבדו את השדות בהתאם להיתר המכירה"
בתקופה זו גדלה המושבה, ונוספו לה גם מתיישבים וגם שטחי אדמה נוספים.
עם מעבר מושבות הברון לחסות יק"א ב-1900, נוספה לענפים החקלאיים שהיו במושבה גם רפת גדולה שאמורה הייתה לשווק חלב לכל הגליל, אך פגעים חקלאיים בצירוף כישלון בשיווק מוצרי התעשייה הביאו את המושבה לשפל חריף. המצב היה ירוד עד כדי שפקידי יק"א המליצו לסגור את המושבה, ואולם נוכח נחרצות המתיישבים בראשותו של המייסד פישל סלומון, החליטה יק"א להשאיר את המושבה על כנה, תוך מימון השירותים הנצרכים במקום מקופת החברה.
בשנת השמיטה תר"ע (1910) קיבלו על עצמן 25 משפחות המושבה לשמור שמיטה ללא הסתמכות על היתר המכירה.[18] כתוצאה מכך הן סבלו ממחסור בכל התחומים, ויק"א אף איימה עליהם שתחדול מלתמוך בהם.[19]
בתרע"ב (1912) ביקר תייר ביסוד המעלה ותיאר את סבל תושביה מהקדחת, שהביאה אף למוות:
בכפר קטן זה בערך יש שתים עשרה אלמנות שכמעט כל בעליהן מתו בקדחת. אין בית אשר אין שם מת -- כמה גבורה נצרכת להשרידים היחידים היושבים במושבה, שלא יעזבו ולא יטשוה למרות כל! אולם די היה לי להעיף עין על המושבה כולה כדי להבין גבורה זו מהיכן היא באה -- יסוד טובע באילנות ממש. ברחוב הישר והנאה יש שתי שורות של עצי תות -- וכך הולך ונמשך הרחוב עד לחופה של החולה -- ועם כל קטנותה היא הנחמדה שבמושבות הגליל העליון.
— יוסף קלוזנר, "עם וארץ קמים לתחייה, רשמי מסע בארץ-ישראל 1912", הוצאת יבנה, כרך ב' תש"ד, עמ' 78
במלחמת העולם הראשונה סבלה המושבה, ככל המושבות, מהיעדר ביקוש לתוצרתה, מהתנכלויות השלטון הטורקי, וממכת הארבה שפקד את הארץ ב-1915. בתום המלחמה פינה הצבא הבריטי את אזור אצבע הגליל לפי הסכם סייקס–פיקו, ועקב חולשת השלטון הצרפתי שהחליפו, הפך המקום למעין "שטח הפקר". מעשי שוד הבהמות הכבידו על המושבה, והאיכרים עבדו בימים ושמרו על רכושם בלילות.[20] ביולי 1920 קם חשש לקיום המושבה בשל הקרבות שבין הצבא הצרפתי לשבטי הבדואים,[21] המצב השתפר רק לאחר חזרת האנגלים לאצבע הגליל בסוף אותה שנה.
השקט הופר שוב במאורעות תרפ"ט, רוב התושבים, כ-400 במספר, ברחו מהמושבה, ומצאו מקלט בצפת ובקיבוץאיילת השחר הסמוך. נותרו במקום רק זקנים מעטים שסירבו לעזוב את המקום לאחר שגרו בו 40 שנה.[22] הבדואים פשטו על המושבה הריקה ובזזו אותה. האנגלים גירשו את השודדים, והתושבים שבו ושיקמו את משקיהם. יוזמות חקלאיות חדשות יושמו, המושבה התפתחה ובתחילת שנות ה-30 היו בה 35 משפחות.[23]
במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית וב-1951, כשהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה ניטעו מטעי פרי, התווספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית.[24]
בין 1977–1998, במשך 21 שנים, כיהן יוסי מזרחי (נינו של החכם שלמה מזרחי) כראש המועצה המקומית. בתקופתו הואץ פיתוח המושבה, הושלמה בניית מתנ"ס, נבנה אולם ספורט, הוקם מעון ילדים והורחב בית הספר. בנוסף הוקם אזור ספורט ביד לבנים, הוקם אזור מלאכה ותעשייה ונעשו הרחבות לבני דור ההמשך ולתושבים נוספים.
ב-1982 הוקמה עמותה לשחזור אחוזת דוברובין, שנפתחה לקהל ב-1986. מפעל שחזור האחוזה זכה להד נרחב וכונה "ספינת הדגל של השחזור בארץ". על מפעל השחזור קיבל ראש המועצה תעודת הוקרה מיוחדת מהמועצה לשימור אתרים בטקס במשכן הנשיא בירושלים.
בנוסף, נעשה שימור של רחוב המייסדים, נסלל הרחוב ושוקמו בתי הראשונים בו. כמו כן נבנו בית המועצה, מועדון נוער והוקם בית הקשיש. ליד הבתים ההיסטוריים הוצבו שלטי הסבר על האישים שהתגוררו בהם. ברחוב המייסדים גרות עדיין משפחות רבות שהן דור רביעי וחמישי למייסדים, והוא אתר מורשת התיישבות. פעולות השימור והשחזור זכו להוקרה מיוחדת של המועצה לשימור אתרים.
במלאת 50 שנה ליסוד המעלה הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 25 בנובמבר1959, הנפיק דאר ישראל בול יובל זה שעליו ציור של מבנה במושבה. האמנים מקסים וגבריאל שמיר עיצבו את הבול. דאר ישראל מכר 1,200,000 בולים מבול זה במשך כ- 1 וחצי חודשים עד להפסקת מכירתו.[25]
ב-1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. בעזרת ידע רב בחקלאות הקימה המשפחה אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה, בגלל המלריה ששררה בביצות הסמוכות לאחוזה, עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה, ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים.
^בפסוק נכתבה המילה "יסוד" בכתיב חסר" ואילו שם המושבה נכתב בכתיב מלא. בהקשר לזה מסופר כי כשהגיע הרב קוק במסע המושבות ליסוד המעלה שאל את מייסדי המושבה לסיבת שינוי זה, ואפרים פישל סלומון השיבו שהוספת האות ו' שהיא חלק משם ה' נועדה לשמור על היישוב מפני חבלי משיח (הסיפור מובא על ידי חריזמן ב"נחשוני החולה").
^אריאל: כתב עת לידיעת ארץ-ישראל - בתי כנסת בגליל ובגולן, גיליון 52, מאי 1987, 122-121.
_-_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8_2016.jpg)
