הקהילה היא יהודית-אשכנזית במקורה. עד לסוף המאה ה-18 חל איסור גורף על יהודים לחיות ברוסיה הצארית. יהודים בודדים בלבד קיבלו היתר ישיבה מוגבל. בשלהי המאה ה-18 חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. כתוצאה מכך התווספו לרוסיה שטחים מרוסיה הלבנה, מליטא, מאוקראינה המערבית וממחוזות פולין – שטחים שבהם חיו יהודים רבים. בעקבות התרחבות שטחה של רוסיה, מאות אלפי יהודים הוכנסו לגבולות רוסיה, והחל מסוף המאה ה-18 נוצר ברוסיה המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה.
לאחר ששטחה של רוסיה התרחב, לא יכלה הממשלה לגרש את היהודים והקציבה להם שטח מחיה שרק בו הם יוכלו לגור, שטח זה נקרא: "תחום המושב" (תחום שהוכל בשטחים החדשים שרוסיה סיפחה). כמו כן, הטילה הממשלה הרוסית על היהודים הגבלות שונות ומיסים כבדים כדי להצר את צעדי היהודים בחייהם הכלכליים.
האזור הנרחב של האימפריה הרוסית וברית המועצות לאחריה היה ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם במשך שנים ארוכות. כמותה החלה להידלדל כתוצאה מההגירה הגדולה מהאימפריה הרוסית (בעיקר לאמריקה) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; בהמשך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עברו חלקים ניכרים מאוכלוסיית תחום המושב לשליטת המדינות החדשות שהוקמו בשטחי מערב האימפריה לשעבר; במקביל, יהודים רבים מצאו את מותם במהלך המהפכה ותחת השלטון הסובייטי; שואת יהודי אירופה הכחידה כמות ניכרת מיהדות ברית המועצות; התבוללות מאסיבית והאתאיזם הרשמי במדינה הביא ל"היעלמות" כמות נכבדה מיהודי ברית המועצות; ולבסוף, הליברליזיציה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הביאה להגירה נרחבת של היהודים, בחלקה לישראל – העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (וכן לארצות הברית, גרמניה, קנדה, ואוסטרליה). כיום, הקהילות היהודיות מהוות כאחוז מהאוכלוסייה, ואף פחות, בכל אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר.
לפי נתוני מרשם האוכלוסין הרוסי ב-2010 רשומים במדינה כ-150 אלף יהודים. לפי הערכתו של סרג'ו דלה-פרגולה בשנת 2007 היו בה 207 אלף יהודים, המהווים כ-1.9% מכלל אוכלוסיית רוסיה. עם זאת, ארגונים ואישים יהודים נוקטים במספרים גבוהים יותר.[1]
בערך בתקופת ימי הביניים, החלה הגעת סוחרים יהודים לשטחים הפנימיים של רוסיה ואל שטחיה של ממלכת הכוזרים. תחת השפעת היהודים התגייר בולאן, מלך הכוזרים, ובעקבותיו כל המעמד השליט של הכוזרים החל מאמצע המאה השמינית ועד תחילת התשיעית לספירה. לאחר תבוסת הכוזרים מידי סביאטוסלאב הראשון מקייב, ברחו יהודים רבים מקרים והתיישבו צפונה יותר.
עיקר הידיעות על קיום יישוב יהודי במזרחה של אירופה לפני ההגירה המונית מאשכנז באות משטחים שסופחו לליטא במהלך המאות השלוש עשרה והארבע-עשרה, דהיינו מן הנסיכויות הדרום מערביות של רוסיה, שנהיו מאז לחלק אינטגרלי מדוכסות ליטא ומאוחר יותר מהאיחוד הפולני-ליטאי. עם הכיבוש המונגולי במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה מצטמצמות הידיעות על הגעתם של יהודי רוסיה לשטחה של דוכסות גליציה-וולין שסבלה פחות מהפלישה המונגולית. מסוף הכיבוש הליטאי ברוסיה וחלוקת גליציה-וולין בין פולין לליטא באמצע המאה הארבע-עשרה לא נמצא כל אזכור לאוכלוסייה יהודית מקומית ברוסיה הצפון מזרחית "המוסקבאית" לעתיד. מקורות מרוסיה באותה התקופה מזכירים רק יהודים הבאים אליה מן החוץ, לעומת ידיעות רבות יחסית מליטא ומפולין מאותה תקופה. אזכורים של "רוסיא", "רושייא", ו-"רושיאה" במקורות יהודים מאשכנז מן התקופה ההיא מורים כנראה גם הם על רוסיה הליטאית שעדיין הוגדרה 'רוסיה' גם במקורות לועזיים רבים. נוכחות היהודים ברוסיה מתבטאת בעדויות על תפוצה רחבה ומאוזנת, עיסוקים מגוונים וטיפוסיים לתקופה, אזכורים של מבנה קהילתי ותפקידים קהילתיים, פעילות תרבותית ומגעים עם הסביבה הנוכרית המקומית. עדויות היסטוריות לנוכחות יהודים ברוסיה לפני 'העידן הליטאי' אינן רבות אך הן שייכות למקורות מגוונים, למסורות שאינן תלויות זו בזו ואף לתרבויות שונות: מקורות פנימיים (כולם בעברית) על תולדות יהודי רוסיה מהמאות העשירית עד הארבע-עשרה מכילים התכתבות דיפלומטית ועסקית מכזריה וביזנטיון וספרות הלכתית מאשכנז. המקורות הרוסיים עשירים אף הם, וגם הם שייכים לסוגות שונות, ובהן היסטוריוגרפיה (כרוניקות), חקיקה אזרחית וכנסייתית, הגיוגרפיה, קטעי פולמוס אנטי-יהודי המופיעים בסוגים שונים של ספרות כנסייתית, ותרגומים מעברית לסלאבית. על פי הכרוניקות הרוסיות יהודים כוזרים הגיעו לוולדימיר הנסיך של קייב והציעו לרוס' את הדת היהודית. הנסיך שאלם היכן ארצם והם ענו לו בירושלים. הנסיך שפקפק בכך ושאלם "האמנם שם?" נענה כי האל הפיץ את היהודים ברחבי תבל בגלל עוונותיהם. הנסיך לא אהב זאת ואמר "אם כך, כיצד אתם מלמדים אחרים, כאשר האל דחה אתכם והפיצכם? לו אהב אלוהים אותכם ואת תורתכם לא הייתם מפוזרים בארצות הזרים. האם גם לנו אתם מאחלים כדבר הזה?" על פי המחקר, הרשימה על בוא היהודים נכתבה רק אחרי כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון. אחריהם, על פי הכרוניקה בא פילוסוף יווני, קיריליוס הקדוש ובישר לוולדימיר את הבשורה הנוצרית.[2]
אחרי מותו של סוויאטופולק פרץ מרד בקייב בשנת 1113. המורדים בזזו את בתיהם של היהודים, שהיו בחסות סוויאטופולק. היהודים התבצרו בבית הכנסת ושלחו שליחים לוולדימיר. ההמון ביקש לבזוז גם את בתיהם של עשירי העיר, את ארמון הנסיכה הלאמנה והמנזרים. הנסיך החדש, וולדימיר-וסילי מונומך (1113–1125) השתלט על העיר ועל פי מקורות אחדים גירש את כל היהודים. נטען כי סיבת המרד הייתה הנשך והריבית של היהודים. הנסיך החדש ערך רפורמה בדיני ההלוואות והקטין את אחוזי הריבית והריבית דריבית. ההתקוממות הייתה נגד המעמד העליון אך הושפעה מאווירת מסע הצלב, כיבוש ארץ ישראל בידי הנוצרים והפרעות שנעשו ביהודים בהונגריה הסמוכה. בסיפור חייו של מייסד מנזר המערות של קייב (המרכז התרבותי החשוב ביותר של רוסיה באותה תקופה) תאודוסיוס נזכרות מחלוקותיו עם יהודים מקומיים. תלמיד חכם המכונה 'משה מקייב' הוזכר כתלמידו של רבנו תם בספר הישר, בשו"ת לרבי מהר"ם מרוטנבורג וכנראה גם בספר השהם בציונו בשם 'משה מרוסיה'.[3] גם 'רבי יצחק מצ'רניגוב', כנראה מתלמידי רבי יהודה החסיד, הוזכר בספר השהם. לעיתים מזהים אותו עם 'יצחק מרוסיה' (Ysaak de Russia) המופיע במקורות אנגליים מאותה תקופה (המתוארכים לשנים 1180–1182). האחרון לא רק מוצאו מרוסיה אלא הוא גם גילה ידע בלשון רוסית מדוברת.[4]
הכנסייה הרוסית והיהדות בתקופת רוס של קייב
החיבורים הנפוצים ברוסיה במאה ה-11 היו הגרסה הנוקשה "הנזירית" של התרבות הביזנטית. במיוחד היו נפוצים חיבוריהם של אבות הכנסייה ובראשם של יוחנן כריסוסטומוס ושל גרגוריוס תאולוג, שתורותיהם האנטי-יהודית והאנטי-פגנית חוברו בתנאים היסטוריים שונים בתכלית. במקורות לא נאמר דבר על גורל הקהילה היהודית הכוזרית לאחר ההתנצרות, ואזכורם הראשון של היהודים נקשר בפעילותו של אחד מהמייסדים של חיי הנזירות הרוסית הקדומה- ראש מנזר המערות בקייב תאודוסיוס (סוף המאה ה-11). על פי הספר "חיי הקדושים", תאודוסיוס לא נבחר מחכמי הפילוסופים ולא היה נואם, אלא ניהל עם היהודים פולמוס מסוג אחר: לעיתים קרובות בלילות הוא הלך בסתר ליהודים והתווכח עמהם בקשר לישו, הוכיח אותם והאשימם שהם בוגדים מפרי חוק וציפה להירג על קידוש שמו של המשיח.
גירוש היהודים ממדינות מערב אירופה ורדיפתם בגרמניה במאה ה-14, הביאה רבים מהם להתיישב בפולין ומזרחה לה בעקבות הזמנתו של קזימיר הגדול (1330-1370).
רוסיה הצארית
במאה ה-15 עם התחזקות כוחה של נסיכות מוסקבה והיותה המרכז של רוסיה הצארית, הגיעו לנסיכות מוסקבה סוחרים יהודים, אך אלו סבלו מרדיפות ופגיעות, בעיקר אחרי שהתגלתה בשנות ה-70 של המאה ה-15 "כת המתייהדים" במוסקבה ובנובגורוד. היהודים סבלו מגירושים רבים וצווים קשים הוטלו עליהם. אלו אשר ישבו בשטחי חצי האי קרים וחופי הים השחור, אשר נכבשו מידי טורקיה, לא נפגעו מצווים או גירושים אלו. גם אחרי פרשת המתייהדים, יהודים ובעיקר סוחרים יהודים המשיכו להיכנס לרוסיה לצורכי מסחר. ההסכם משנת 1503 בין מדינת מוסקבה לבין ממלכת פולין-ליטא שעל פיו היו הסוחרים היהודים רשאים להיכנס לרוסיה לצורכי מסחר כאוות נפשם והשלטונות התחייבו להבטיח את שהותם ועזיבתם הבטוחה כובד וחודש עד לימיו של איוון הרביעי (האיום). אפילו וסילי השלישי, שעלה לשלטון בעזרת ארגון "האנטי-מתייהדים" ברוסיה, ארגון שפעל כנגד העברת הירושה להלנה ולבנה דמיטרי, אשר בהם תמכו תומכי ה"מתייהדים", אף הוא לא פעל כנגד כניסת היהודים לרוסיה. ההרעה שחלה בימיו של וסילי השלישי ביחס ליהודים והלחץ הכבד שלא להתיר עוד את כניסתם של יהודים למדינת מוסקבה באו בעיקר מצידה של הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, שראתה עצמה כמעוז האמונה האורתודוקסית המוקף בכופרים מוסלמים וקתולים, הביאה ליחס קשה ליהודים, הגיעה לשיא בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-16.[5]
בתקופת איוון הרביעי (האיום) (1533-1584), השתנתה המדיניות לרעת היהודים באופן מעשי וניכר. לא רק שיהודים לא הורשו להתגורר דרך קבע ברוסיה בתקופתו, אלא הם גם לא הורשו להיכנס אליה אף לשהייה זמנית לצורכי מסחר. בשנת 1545 נשרפו סחורותיהם של סוחרים יהודים מליטא, בעיקר מברסט, שהגיעו למוסקבה. המלך הפולני זיגמונט אוגוסט השני כתב לצאר הרוסי בעניין זה וטען שקודם לכן סוחרים יהודים ונוצרים כאחד נהגו להיכנס לתחומי רוסיה והוא ביקש לכבד את ההסכמים הישנים; ואולם איוון האיום ענה לו שהיהודים שנכנסו לרוסיה הטו את העם הרוסי מהאמונה הנוצרית, הביאו סמים מרעילים לרוסיה ועל כן הוא ביקש שהמלך הפולני לא יכתוב לו עוד בעניין הסוחרים היהודים. איוואן האיום כבש את פולוצק ב-1563 והטביע 300 יהודים מקומיים שסירבו להיטבל לנצרות בנהר הדווינה. נסיכות מוסקבה הייתה אנטישמית במוצהר והייתה אזור עוין ביותר ליהודים. בין הגורמים הפנימיים ברוסיה לתפנית ביחס ליהודים היו התחזקות הקסנופוביה בכלל, הפניית הגב לאירופה והניסיון לבנות קיסרות אורתודוקסית (לאחר שהאימפריה הביזנטית נפלה). בנוסף, בתקופה זו הייתה מקובלת המדיניות של סגירת גבולות, שהגבילה כניסתם של סוחרים זרים. נוסף על הסיבות הפנימיות, חשובה העובדה במאה ה-16 הציבור היהודי באיחוד הפולני-ליטאי הפך לא רק ליישוב היהודי הגדול בעולם, אלא גם הקולוניזציה של שטחיה המזרחיים של הנסיכות הגיע לשיאה. בקולוניזציה לקחו חלק מכריע היהודים, בני בריתם של המגנטים, ובעקבותיה התחיל בתקופה זו התהליך של תזוזה מסיבית של היהודים מהאזורים המערביים של פולין-ליטא והתרכזותם באזורים המזרחיים. מגמות אלו החלו ליצור לחץ עצום על גבולה המערבי של רוסיה, והכנסתם של היהודים נתפסה כסיוע לקולוניזציה פולנית ולהשתלטותם של הפולנים על אזורי המריבה בין רוסיה לפולין.[6]
לאחר מות איוון האיום ב-1584 התרופפה האכיפה על האיסור על כניסת יהודים לרוסיה במסגרת השינוי הכללי ביחס לזרים ובמיוחד במדיניות כלפי סוחרים זרים שחלה בתקופה זו. בעיקר נכנסו יהודים רבים לרוסיה בתקופת הצרות. את הדרישה לחידוש האיסור על כניסת סוחרים יהודים לרוסיה שמופיעה בחוזה בין ההטמן ז'ולקייבסקי לבין הבויארים הרוסים בשנת 1610 בעניין בחירתו של ולדיסלב הרביעי לשליט על רוסיה, יש להבין על רקע הכניסה המסיבית של יהודים לרוסיה בתקופת הצרות.[7]
במאה ה-16 הונח הבסיס להתיישבות היהודית באוקראינה, בפודוליה ובבלארוס, שנגרם כתוצאה מעידוד ההגירה היהודית על ידי השלטון הפולני. פרעות ת"ח ות"ט פגעו קשות בקהילות היהודיות באוקראינה וסביבותיה ורובן הושמדו.
עם עליית בית רומנוב לשלטון בשנת 1613 חודש הצו האוסר על כניסת יהודים וזרים אחרים לרוסיה. בעקבות המלחמה בין פולין לרוסיה בשנים 1632–1634 הגיעו לרוסיה שבויים רבים, ובכללם יהודים וכתוצאה מכך חתם הצאר מיכאיל פיודורוביץ' רומנוב על צו שהתיר מגורים קבועים ליהודים במדינת מוסקבה בשנת 1634. צו זה צורף להסכם שלום פולנא שנחתם בין רוסיה פולין ונאמר בו בין היתר כי ישוחררו השבויים, ובכללם גם יהודים. בעקבות התקוממות הקוזאקים בשנת 1648 התעצם זרם היהודים שהגיעו לרוסיה בדרכים וסיבות שונות: דרך שטחי הקוזאקים הגיעו לרוסיה סוחרים יהודים-טורקים מחצי האי קרים והיהודים הפולנים והליטאים שניסו להימלט מפרעות הקוזאקים. במלחמות רוסיה ופולין בשנים 1654–1667 נפגעו מאוד היישובים היהודים באזורי המריבה מהצבאות של הצאר אלכסיי הראשון ואלפי יהודים נהרגו בקרבות אלו. הרב משה ריבקש שהיה עד ראייה תיאר בחיבורו "באר הגולה" את המראות: "גדודי רוססיא והקאזיאקים מיהרו ויפשטו על כל מדינת ליטא, ויכבשו את פאלאצק וויטעבסק, מינסק ויחריבום, והקאזיאקים הרגו ביהודים הרג רב בכל מדרך כף רגלם ואת הפליטה שבו ויבוזו בשנת תי"ד תט"ו".
עם זאת, בעקבות התקוממות הקוזאקים בשנת 1648 ובמיוחד בעקבות מלחמת רוסיה-פולין בשנים 1654–1667, מצאו עצמם יהודים רבים בתחומי רוסיה. רובם יושבו באזור נהר הוולגה, באורל ובסיביר. בחוזה שלום אנדרוסוב בשנת 1667 נקבע בסעיף 11 כי כל השבויים- גם יהודים שלא נטבלו לנצרות הפרבוסלבית וגם משפחותיהם, נשיהם וילדיהם רשאים לחזור לפולין או להישאר ברוסיה כרצונם.
בעת החדשה המוקדמת, לגבי נוכחות יהודים ברוסיה, נהוג להבדיל בין יהודים לבין מומרים. היהודים שהתגוררו ברוסיה דרך קבע היו ככל הנראה בודדים, ואילו המומרים לנצרות מכל הסוגים מתוך היהודים שהתגוררו ברוסיה היו רבים למדי. הפטריארך ניקון התלונן במכתב שכתב לצאר אלכסיי בשנת 1671 על שני נזירים יהודים מומרים שחזרו לפי דבריו ליהדות וגם גררו אחריהם נזירים צעירים. בנוסף, אין לראות את היהודים ברוסיה כמקשה אחת, לאור התרחבותה של רוסיה לכיוון מערבה תוך סיפוח אזורים שאוכלסו בקהילות יהודיות גדולות: בשנת 1654 כבשה רוסיה את אזור סמולנסק, אוקראינה החופשית ואת אוקראינה של הגדה השמאלית של נהר הדנייפר. בשנת 1667 סיפוחים אלו קיבלו הכרה בינלאומית בהסכם השלום אנדרוסוב. יש להבדיל בין רוסיה גופא, לבין שטחים אלו, שתקופות ארוכות היו חלק בלתי נפרד באיחוד הפולני-ליטאי, ולא רק אכלסו יהודים רבים, הרבה יותר ממספר היהודים ברוסיה עצמה, אלא גם תנאי הקיום והכלכלה בהם נותרו, גם בתקופת השלטון הרוסי, בדגם הפולני.
עלילת דם הראשונה פרצה ברוסיה בשנת 1702 בעיירה הורודנה באזור צ'רניגוב. שני יהודים הואשמו ברצח סטודנט באקדמיה בקייב, אשר בטרם נרצח תקף בחומרה את היהודים. לאחר עינויים הודו היהודים דוד ויעקב במעשה ונרצחו בידי ההמון המשתולל, והפונדקאי שמואל מהכפר ז'וקו בייצה נשרף חי עם משפחתו יחד. בשנת 1708 בעיירה סטרודוב במהלך התפרעויות נרצחו 50 יהודים. עלילות דם והתפרעויות אלו הן עדות עקיפה לריבוי היהודים ולשגשוג הכלכלי שלהם באזורים אלו.
החל משנת 1773 וכלה בשנים 1793 ו-1795, סיפחה לידיה רוסיה שטחים נרחבים מפולין ותוך כך סיפחה אליה כמיליון יהודים. בכך היא הפכה למדינה עם ריכוז היהודים הגדול בעולם באותה התקופה. הרוסים, שרצו בהתנצרותם של היהודים, הגבלתם והגירתם מרוסיה, הטילו עליהם צווים קשים ומגבלות.
בימי מלוכתה של יקטרינה הגדולה חלו מספר תהליכים הקשורים ליהודי רוסיה, ב-1778 חילקה יקטרינה את רוסיה לחמישים מחוזות, כאשר לכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להרשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם, לראשונה במזרח אירופה, לבחור נציגות לעירייה ואף להיבחר. בו בזמן צומצמה האוטונומיה הפנימית של מוסדות הקהילה היהודית, שההצדקה לקיומה הנפרד נעלמה. ב-1782 בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם כן עסקו בחקלאות. ב-1791 בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות נקבע ליהודים "תחום המושב" שבו הם הורשו לשבת. מגמה זו המשיכה גם בגזרת הקנטוניסטים של ניקולאי הראשון בשנת 1827, שקבעה גיוס יהודים לצבא הרוסי. המגייסים הורשו גם לחטוף ילדים יהודיים ולהעבירם לתוכניות חינוכיות מיוחדות, שנועדו להרחיקם מהדת היהודים ולקרבם לנצרות.
היו גם שליטים אשר ניסו להתקרב אל לב היהודים: הצאראלכסנדר השני התיר ליהודים שנחשבו לדעתו ל"מועילים" להתגורר מחוץ לתחום המושב שנקבע וכן הורד מהם חלק מעול המיסים.
עם עלייתו לשלטון נדרש הצאר אלכסנדר הראשון לשאלת מעמדם של היהודים בממלכתו והקים ב-9 בנובמבר1802 את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים". על בסיס מסקנות הוועדה פרסם הצאר בחודש דצמבר של אותה השנה את תקנת 1804 (תקנת היהודים) המשקפת את ההנחות האלה: היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה ועל כן יש לתקן את מצבם, תיקון ברוח האבסולוטיזם הנאור. התקנות יועדו להגן על החברה מפני היהודים, על פי תפיסות משכיליות-יצרניות לפיהן עובד האדמה הוא אדם מועיל ויצרני, ולעומתו הסוחר הזעיר והמתווך הם גורם מזיק לכלכלה ויש לרסנו.
חלק ממסקנות הוועדה הייתה הוצאת היהודים מהכפרים לעיירות והגבלתם לתחום המושב, והקמת מושבות יהודיות חקלאיות בחבלים שונים באימפריה הרוסית. כ־6000 משפחות יהודיות של סוחרים זעירים הועברו להתיישבות חקלאית באוקראינה שנכבשה מידי הטורקים. לחלק מהמושבות ניתנו גם שמות עבריים, כגון שדה מנוחה ונהר טוב.
החל משנת 1848 החלו גזירות המלבושים. בעידודם של המשכילים היהודים חתם ניקולאי על צו מלכותי המורה ליהודים להחליף את לבושם המסורתי ללבוש מודרני, בפועל הגזירות נכנסו לתוקפם רק בשנת ה'תרי"א (1850) בתקופת הביניים הטילו השלטונות מיסים על הלובשים לבוש מסורתי (מס הקרובקה). החוק איפשר לרבנים הוותיקים להישאר בלבושם המסורתי, בין היתר נאסר על יהודים לגדל פיאות, ונאסר על נשים נשואות הנוהג החסידי גילוח שיער ראשם.
לאחר מותו של הצארניקולאי הראשון ועלייתו של אלכסנדר השני חל שיפור במצבם של היהודים. כבר בהמלכתו של הצאר החדש בשנת 1855 בוטלו תקנות הגיוס ליהודים, אשר קיבלו הסדרי שירות בצבא כמו יתר האזרחים. לסוחרים בעלי רכוש, אקדמאים, בעלי מלאכה מאומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים וחיילים משוחררים ניתנה הרשות להתיישב בכל מקום ברחבי רוסיה, ויהודים מסוימים היו יכולים אף להיות פקידים בשירות הממשלה, עורכי דין ושופטים. שכבת בעלי ההון היהודים הגיעה עד מהרה לידי משקל ניכר בכלכלה הרוסית: בנקאים וקבלנים לבניית מסילות ברזל, סוחרי יבוא ויצוא וספקי צבא יהודיים החלו לקבל מעמד נכבד. בנוסף למפעלי המלאכה והתעשייה הזעירה שהתרבו מאוד ב"תחום המושב", התרבו התעשיינים היהודים שהקימו מפעלים חשובים וגדולים מחוץ לגבולות "תחום המושב". יהודים שהשתתפו בהקמת מפעלים חדשים ובעלי מלאכה הורשו לעזוב את "תחום המושב" ולשבת בתוך רוסיה.
במרוצת הזמן נוסדו קהילות חדשות ברחבי רוסיה, בייחוד בשתי הערים הגדולות - מוסקבה וסנקט פטרבורג. הקהילות החדשות שנוסדו היו שונות מהקהילות הוותיקות שהיו ב"תחום המושב": היהודים שחיו במוסקבה ובסנקט פטרבורג הרבו להיות בקשר עם הגויים, ואף על פי שהם רצו לשמור על יהדותם, הם לא דקדקו במנהגי היהדות. בני משפחותיהם של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג למדו באוניברסיטאות ובבתי ספר רוסיים. גם בקהילות שב"תחום המושב" היו יהודים שסטו מהדת היהודית, ורבים מהילדים נשלחו ללמוד בבתי ספר רוסיים, שם קלטו את רוח ההשכלה הרוסית.
כתובה קראית מרוסיה
בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני היו מחלוקות בין המשכילים היהודיים לבין שומרי הדת היהודית, משום שהמשכילים חשבו שכדי לקבל שוויון זכויות יש להשתלב אט אט בחיי החברה. כדי להחיש תהליך זה הם הפיצו את ההשכלה בשפה הרוסית, לעומתם, שומרי המסורת היהודיים הפיצו את ההשכלה בלשון העברית.
במשך שנות ה-70 חלה נסיגה מן הרפורמות לטובת היהודים: התפרסמו דברי הסתה נגד ספקים יהודיים החומסים את הממשלה ופוגעים בצבא, ונשמעו נימות אנטי-יהודיות בעיתונים שהדגישו את הסכנה הנובעת מגידול חלקם של היהודים בהשכלה ובחיי הכלכלה של רוסיה.
במרץ 1881 נרצח אלכסנדר השני על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית. העיתונות האנטישמית רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו בממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר האיכרים. לאחר שישה שבועות מהרצח, החלו להתעורר פרעות בדרום רוסיה במשך שלוש שנים ופרעות אלה כונו "הסופות הנגב". הגופים שהסיתו לפרעות אלו, שהיו, סביר להניח, בהרשאת השלטון, לא נבלמו על ידי המשטרה או הצבא, אלא המשיכו לגרום לפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס ושוד יותר מאשר רצח. הפרעות גרמו ליהודים לדאוג שוב לעתידו של העם היהודי, והעם החל לחשוב על הגירה, אך הייתה בעיה בקשר למקום היעד. בעקבות פרעות אלה התהוותה תנועה ציונית – תנועת "חיבת ציון" והחלה העלייה הראשונה. בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הם הבינו שצריך לעלות אל ארץ ישראל.
לאחר רצח אביו, עלה לשלטון אלכסנדר השלישי, שהקים ועדה לנושא "טיפול העם היהודי ברוסיה". חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי יש לתת ליהודים אמנציפציה לאורך זמן, אולם אלכסנדר השלישי, שנשלט על ידי גורמים חיצוניים החל בתוכנית שלושת השלישים: שליש מהיהודים יש להרוג, שליש יש לגרש, ושליש יש להמיר לדת הנוצרית.
במשך כל 14 שנות מלכותו, היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים: לאחר שהפרעות ביטאו את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר": נגזרו גזירות קשות על היהודים, בצורה של הפליה והגבלה נוספים, שצמצמו יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.
במאי 1882 נחקקו ארבעה חוקים שמטרתם הייתה לשעבד את היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:
על היהודים נאסר להשתקע מחוץ לערים, עיירות, ומושבות חקלאיות.
להפסיק את קיומם של כל שטרי המכירה והמשכנתה, ואת חוזי המכירה על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ לתחומן של הערים והעיירות.
אסור ליהודים לעסוק במסחר בימי ראשון ובימי החגים הנוצריים. כמו כן, ייסגרו בתי המסחר השייכים ליהודים כמו בתי המסחר של הנוצרים.
התקנות הנ"ל תקפות רק על שטחים שב"תחום המושב" של היהודים.
חוקים אלו פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, מה שצמצם יותר את אפשרויות הפרנסה. היהודים שישבו במוסקבה היו בעלי השכלה, בעלי מלאכה ותעשייה, פקידים, סוחרים ובעלי אומנויות חופשיות.
בשנת 1891גורשו כ-30 אלף יהודים ממוסקבה בגזירת אחיו של הצאר, ניקולאי השני, אשר הטיל על היהודים הגבלות נוספות.
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להתפרסם חיבורים אנטישמיים מזויפים ברוסיה המתייחסים לקנוניה של אגודת הסתרים "זקני ציון" היהודית להשתלט על העולם. ביוזמת המשטרה החשאית הרוסית אוגדו 24 חיבורים כאלה לספר שהתפרסם לראשונה בשנת 1903 בשם הפרוטוקולים של זקני ציון שהפך למסמך האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר בעולם.
פרעות ועלילות
בשנת 1903 פרצו פרעות קישינב, בעקבות תעמולה אנטישמית והסתה שנוהלה על ידי השלטונות הרוסיים. 45 יהודים נהרגו בפרעות אלה וכ-600 יהודים נפצעו. בשנת 1904 פרצה מלחמה בין יפן לרוסיה. בעקבות תבוסתה של רוסיה במלחמה, האשימו הסתות אנטישמיות את היהודים באהדה ליפן ובהחלשת רוסיה. בעקבות הסתות אלו, התנפלו מגויסי חיל מילואים של הצבא הרוסי על יישובים יהודיים ב"תחום המושב". השלטון הרוסי לא מנע את ההתפרעות כדי שלא לפגוע בגיוסם למלחמה.
בעקבות מהפכת 1905 שבה נאלץ הצאר להיכנע לדרישת התנועה הליברלית ולהעניק זכויות אזרחיות ופוליטיות לעם, התנקמו אנשי הריאקציה ביהודים על המפלה שנחלו מידי אנשי המהפכה. הכוחות הראקציונרים, כמו הכנסייה, שלא רצו לוותר על כוח שלטונם ארגנו קבוצות המכונות המאות השחורות (כל קבוצה הכילה כ-100 אנשים) ואלו ערכו בשנת 1905 פוגרומים ביהודים. כחמישים עיירות נפגעו ומאות יהודים נהרגו.
ב-1907, על פי זכרונותיו של יוסף קרוק, העריך שמעון אשכנזי, היסטוריון פולני ממוצא יהודי (שלימים ייצג את פולין ב'חבר הלאומים'), כי
"היהודים לא יכולים להתבולל ברוסיה. היה משוכנע שהכמרים הפראבוסלאביים בראשותו של פוביידאנוסצב, ה"תובע העליון־האינקביזיטור", לא יחדלו מליבוי קנאותם של ההמונים חסרי־הדעת, ושהשינאה ליהודים תגדל עוד בייתר שאת. רוסיה (חוץ ממיספר מועט של אינטליגנציה) נמנית עם החלק המסוכן ביותר של אסיה. לעומת זאת שונה המצב בפולין. בפולין חיים היהודים מזה מאות שנים, הם מילאו וממלאים תפקידים חיוניים ומועילים; פולין — זהו המערב, ומערב משמעו — תרבות וחופש. היהודים יתבוללו כאן במרוצת הזמן, אבל אין זה אומר, שתיעלם לגמרי ייחודיותם. משהו יהודי מקורי יישאר בהם תמיד. אבל כל זה יקרה לאחר שפולין תינתק מרוסיה ותשחרר בה סובלנות דמוקראטית אמיתית".[8]
ברית המועצות
כתוצאה ממצבם, בין השנים 1880–1914 היגרו מרוסיה קרוב לשני מיליון יהודים.[9] בין השנים 1903–1908 בלבד, הגיעו לארצות הברית קרוב לחצי מיליון יהודים מרוסיה.[10] ההגירה הגדולה מרוסיה למערב, להוציא את שנות מלחמת העולם הראשונה, המשיכה בעוצמה גדולה עד לסגירת השערים בארצות הברית בשנים 1924-1921 ('חוקי ג'ונסון' - חוקי המכסות).
ב-1911 התרחשה עלילת הדם הידועה בשם משפט בייליס. יהודי בשם בייליס, שמש בבית הכנסת, הואשם ברצח נער נוצרי בחג הפסח בשל שימוש בדמו להכנת מצות. בסוף 1912 הועמד בייליס למשפט אלא שבאותה עת פעלו ברוסיה רוחות ליברלים רבים שהבינו כי הממשל העליל על בייליס עלילות לשווא. טובי עורכי הדין ברוסיה התגייסו לעזרתו ואכן לאחר כשלוש שנים זוכה בייליס מחוסר הוכחות.
"האל העתיק ביותר". קריקטורה המקשרת בין הדת היהודית לבין קפיטליזם, עם כיתוב אנטישמי, 1923
במהלך המהפכה הרוסית נהרגו ככל הנראה בין 70,000 ל-250,000 יהודים בפוגרומים שנלוו למהפכה (לפחות 50 אלף מהם, ועל פי הערכות אחרות 200 אלף, באוקראינה לבדה, בפרעות פטליורה, בשנים 1920-1917). היהודים נחשדו בקרבתם לשלטון הבולשביזם ולכן נהרגו רבים מהם על ידי הצבא הלבן.
היהודים בעלי ההשכלה במערב רוסיה ובסיביר, קיבלו תחילה יחס הוגן וחיובי. ליהודים חסרי ההשכלה שמצבם הכלכלי רע הוצע על ידי השלטון בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה לעבור למקומות אחרים ברחבי ברית המועצות ולהקים שם אזורים יהודיים-חקלאיים. עם זאת, סטלין ראה ביהדות איום על האתאיזם ובציונות איום על החזון הבינלאומי הסובייטי והחל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. אלו היו גם חלק מהסיבות בגינן ניסה להעביר יהודים אל המחוז היהודי האוטונומי שהוקם במזרח הרחוק של רוסיה בשנת 1934, מיזם שנעצר במלחמת העולם השנייה.
לפי נתוני מרשם האוכלוסין הרוסי (2010) רשומים במדינה כ-150 אלף יהודים, כך גם לפי הערכתו של סרג'ו דלה-פרגולה בשנת 2021.[11] עם זאת, ארגונים ואישים יהודים נוקטים במספרים גבוהים יותר.[1]
במרשם האוכלוסין שנערך ברוסיה בשנת 2020, כ-85 אלף איש הזדהו כיהודים. חלק מהמקורות טוענים כי מספר היהודים ברוסיה גדול יותר. לטענתם חלק מהיהודים ציינו בטפסי המרשם קבוצה אתנית אחרת או סירבו לענות על שאלת ההשתייכות האתנית מחשש לגילוי אנטישמיות. (לפי נתוני המרשם כ-11% מהנשאלים סירבו לציין את השתייכותם האתנית)[12]
_1.jpg)
