העת החדשה המוקדמת (באנגלית: Early modern period) הוא השם שניתן בהיסטוריוגרפיה המערבית לחלקו הראשון של העידן המודרני, מתחילת המאה ה-16 עד סוף המאה ה-18 (1500–1800 בקירוב). התקופה הקודמת לה בתולדות התרבות המערבית היא ימי הביניים המאוחרים, וזו שלאחריה היא העת החדשה המאוחרת. היסטוריונים נוהגים להשתמש במאורעות היסטוריים חשובים כתאריכים סמליים לציון סופה של תקופה אחת ותחילתה של תקופה חדשה, אף שהחלוקה מלאכותית בלבד. את ראשית העת החדשה המוקדמת מקובל לציין בגילוי אמריקה ב-1492 ואת סיומה בפרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789, אך ישנם היסטוריונים החולקים על כך. נפילת קונסטנטינופול ב-1453, נפילת סין המוסלמית ב-1492 (אותה שנה כמו גילוי העולם החדש), והרפורציה הפרוטסטנטית שמתחילה עם לותר ב-1517 – הוצעו כולם כתאריכי התחלה אפשריים אחרים לעת החדשה המוקדמת. כל התיארוכים הללו יוצאים מנקודת מבט אירופית, והגבולות של התקופה משתנים הן בתוך אירופה בין המדינות והטריטוריות והן על פי הטריטוריות והמדינות שמחוץ לאירופה. תאריכי סיום אלטרנטיביים לעת החדשה המוקדמת יש גם כן למכביר, כשבנוסף למהפכה הצרפתית, למהפכה האמריקנית, למהפכה התעשייתית ולפירוק האימפריה הרומית הקדושה ניתן למנות גם את התחזקות הקולוניאליזם הבריטי והרוסי על חשבון הקולוניאליזם הספרדי והפורטוגלי, לקראת סופה של התקופה. כל התהליכים הללו התרחשו, או לפחות הגיעו לשיאם, בין סוף המאה השמונה עשרה לתחילת התשע עשרה.
היסטוריונים בעשורים האחרונים טענו כי מנקודת מבט כלל עולמית, המאפיין החשוב ביותר של התקופה המודרנית המוקדמת באירופה היה אופייה העולמי המתפשט. כלכלות ומוסדות חדשים הופיעו, והפכו מתוחכמים יותר והתבטאו באופן עולמי במהלך התקופה. התקופה המודרנית המוקדמת כללה גם את עליית הדומיננטיות של המרקנטיליזם כתיאוריה כלכלית. מגמות בולטות אחרות של התקופה כוללות התפתחות של מדע מבוסס ביצוע ניסויים, התקדמות טכנולוגית מהירה יותר ויותר, פוליטיקה אזרחית חילונית, נסיעות מתרבות עקב שיפורים בספנות, מה שאפשר את עידן הגילויים, והופעת מדינות לאום. תהליכים חשובים נוספים שהתרחשו בתוך אירופה עצמה כוללים את הגילוי מחדש של כתבי העולם העתיק הפוליטיים וההיסטוריים, את המהפכה הקופרניקאית במדע, את מהפכת הדפוס, וכן את האתגר להגמוניה הקתולית שמהווה הרפורמציה הפרוטסטנטית, אתגר שהוביל לרפורמציה נגדית, קתולית, בקרב הכנסייה עצמה וכן למאה וחמישים שנים של מלחמות דת. גם לגילוי העולם החדש בידי ספרדים ופורטוגלים, כמו גם לגילוי דרכים ימיות מאירופה למזרח אסיה דרך שיט לחופי אפריקה ודרום אסיה, היה תפקיד רב בעיצוב התקופה ובעיצוב מה שבא אחריה.
באירופה
כלכלה ופוליטיקה בתחילת ימי המודרנה המוקדמת
משלהי ימי הביניים, אירופה תפסה עצמה – על אף ההבדלים הרבים בין הממלכות מבחינות אקלימיות, לשוניות, פוליטיות ואתניות – כחלק משלם נוצרי אחד. זאת בעיקר בשל האיום העות'מאני על מערב אירופה. הראשון להשתמש בשם "אירופה" היה פיקולומיני שילימים יהפוך לאפיפיור של "הרפובליקה הנוצרית" פיוס השני. הנצרות הפכה, מנקודה זו, לסמן מרכזי של הגדרת האירופיים את עצמם. בתוך הרפובליקה הנוצרית, עם זאת, היו חיכוכים והם הלכו והאמירו לאורך העת החדשה המוקדמת. החברה עצמה, בתוך גבולות הרפובליקה הנוצרית, הייתה היררכית, ויצאה מתוך חלוקה של החברה לשלוש שדרות: "המתפללים" (כמורה ונזורה), "הלוחמים" (אצולה) וה"עמלים" (שאר החברה). בעוד שחלוקה זו תעבור שינויים לאורך תקופת המודרנה המוקדמת, בבסיסה היא תישאר על כנה לפחות עד המהפכות (אמריקנית, צרפתית ותעשייתית-בריטית). החברה הנוצרית באירופה גם התאפיינה בחלוקה ברורה לכפריים (רוב האוכלוסייה) ועירוניים, כשלמעט במקומות כמו איטליה העתידית הערים כללו אחוזים נמוכים מאוד מהאוכלוסיות דוברות ניבי השפה השונים (כלומר שרוב דוברי הגרמנית חיו בכפרים ולא בערים דוגמת פרנקפורט). יוצאת מהכלל בהקשר זה הייתה איטליה, שנותרה בתחילת ימי העת החדשה כאוסף ערי מדינה עצמיות עם כסף וכישורי בנקאות רבים[1].
סביב תחילת המאה השש עשרה, צורת השלטון הנפוצה ביותר באירופה הייתה שלטון מונרכי, צורת שלטון שניתן היה לראות יותר ויותר ערים וממלכות שנעות לכיוונה, ושניתן היה לחלקה לשתי קבוצות משנה: שלטון מונרכי בירושה (למשל בצרפת), ושלטון מונרכי לפי בחירה בידי ועדה (למשל המקרה של האפיפיורות, וכן המקרה של האימפריה הרומית הקדושה). ערי שווייץ והערים האימפריאליות החופשיות היו, ככל הנראה, מהערים הבודדות שנשלטו אחרת. האפיפיור, כראש הרשות הדתית ברפובליקה הנוצרית, היה מסוגל גם להתערב בענייני השלטון החילוני של הממלכות השונות, כולל אף פיטורי מלכים-שליטים לפחות במספר הזדמנויות[2].
תחילת התקופה הנידונה היא גם תקופה של שינויים כלכליים שכללו לקיחת הלוואות מאזרחים ומבנקים, גביית מיסים ואפילו כללו את היכולת להעמיד ולתחזק צבא מקצועי. זו גם תקופה של מעבר לשלטון ריכוזי, כשהמלכים והמלכות לקחו עוד ועוד סמכויות לידיהם. זו תקופה שכוללת מרידות רבות מצד שדרת העמלים, כשחלק משמעותי מהמרידות התרחשו כבר בתחילת העת החדשה המוקדמת. מרידות אלו היו לא פעם אלימות, וקשה למדוד את מידת הצלחתן. מעבר לכל ספק, עם זאת, ישנה כתיבה רבה על השפעתן ועל החרדות מהן[1].
אחת מנקודות הפתיחה של העת המודרנית, לפחות לפי חלק מהחיבורים ההיסטוריים, היא מהפכת הדפוס, שהגיעה לשיאה סביב 1450 (כלומר אמצע המאה החמש עשרה). מהפכה זו התחילה, למעשה, עם הייבוא למערב אירופה של שתי המצאות סיניות גדולות: הדפסה מגלופות עץ ונייר. ההמצאה הראשונה נחשבה ללא יעילה שכן עבודת ההדפסה באמצעותה הייתה איטית ויקרה, ובשל כך באירופה החל בתחילת המאה החמש עשרה מרוץ למצוא תחליף יעיל יותר. הנייר, בינתיים, סיפק תחליף זול ונגיש לקלפים ששימשו את אירופה עד אז. הנייר הועבר לאירופה דרך הערבים ולספרד, ומשם נדד מזרחה. ההדפסה מגלופות עץ הועברה מהסינים ישירות, וחשפה בדרכה מערבה את השוק הגדול להדפסות יעילות. הדפוס הומצא במקומות רבים באופן עצמאי, משילוב שתי הטכנולוגיות הללו, אולם היו אלה גוטנברג, פוסט ושפר ששיכללו את התהליך מחדש ומיתגו אותו. הם גם אחראים להדפסות המוקדמות ביותר שברשותנו. עם זאת, אותיות הדפוס המקוריות כיוונו בתחילת הדרך לדמות לאותיות כתב היד. מכך ניתן ללמוד שבתחילת הדרך ראו בדפוס כתבי יד יקרים פחות ומיועדים להמונים, בשונה ממוצרים מסוג חדש לחלוטין. בשל המרחק של מיינץ (העיר הגרמנית בה פעלו) ממוקד התרבות של אז, איטליה של הרנסאנס, עד סוף המאה החמש עשרה עיקר ההדפסות היו של כתבי קודש ושל סיפורי אבירים שכן כתבים אחרים פחות הגיעו לשם עד שלב מאוחר יותר. תחרות מצד הלבלרים המקומיים בכל טריטוריה הובילה למירוץ בין הלבלרים לבין המדפיסים על היקפי הפצה של טקסטים, תחרות בה הפסידו הלבלרים, ועד 1500 הודפסו כבר כשישה מיליון כרכי ספרים בכארבעים אלף מהדורות, יותר מכל הספרים שיצאו באירופה של אחרי נפילת רומא ועד המצאת הדפוס באירופה.
הדפוס החדש אפשר לדייק מהדורות של חיבורים שצברו טעויות העתקה לאורך דורות, וכך התאפשר הפרויקט של תיקון ושחזור מהדורות לגרסאות המקור של הכתבים. הנוסחים הזהים החדשים אפשרו גם למלומדים ולמלומדות מכל רחבי אירופה לעבוד על אותם נוסחים (מה שאפשר דיון עליהם, וראו "רפובליקת המכתבים"). גם בחינה של טקסטים חדשים, מבחינת ערכם האקדמי, התאפשרה באופן אובייקטיבי יותר. כך גם לגבי היכולת להפיץ מחקרים ולבנות על מחקרים שכבר הופצו. בזכות היכולת להדפיס כמויות, הוזלו מאוד מחירי הספרים ובהתאם הוקל מאוד מבחינה כלכלית ללמוד באופן עצמאי (וזו הייתה אחת מצורות הלימוד העיקריות של התקופה). יותר מזה, התאפשר מודל חדש של לימוד באוניברסיטאות: קריאה של חומרי הקריאה לשיעור, במקום הגבלה למודל מיושן יותר ("המרצה מקריא מהספר, והכיתה כותבת את שהיא שומעת"). כך התאפשר מעבר משינון של דברים שקרא המרצה מהספר למודל של עבודה עם רעיונות, שכן סטודנטים יכולים היו לעבוד על הטקסטים בין שיעורים ולהתעמק בכתוב. לא רק מילים הודפסו, אלא גם תחריטים, ואלה אפשרו הפצה של יצירות תרבות ויזואליות בכל רחבי אירופה. בהתאם, גם צנזורה הומצאה בתקופה זו, פיתוח שעד תחילת המאה השש עשרה כבר היה מלחמה של ממש (מלחמה בהברחות ובהפצות של יצירות אסורות, למשל).
הרנסאנס באיטליה
כאחד משני המהלכים המרכזיים שמקושרים לתחילתה של העת החדשה המוקדמת, הרנסאנס נמצא במוקדה של מחלוקת פרשנית כבר מספר עשורים. האם התחש רנסאנס, מה היה אופיו ועד כמה היקפו גדול היה מבחינת השפעתו על כלל האוכלוסייה – כל אלו שאלות שעוד לא הגיעו לגביהן לכדי החלטה[4]. הנרטיב המרכזי שרואה ברנסאנס תופעה שהקיפה את כלל החברה האיטלקית, ושמהווה שבירה מוחלטת ביחס לימי הביניים הוא הנרטיב שניסח באופן המשפיע ביותר יעקב בורקהארדט[5][4]. בשנים שמאז כניסת ההיסטוריוגרפיה התרבותית החדשה, ישנו ויכוח עם עמדתו של בורקהארדט, תוך ניסיון להדגיש (על פי רוב) כי הרנסאנס היה תופעה מוגבלת בהיקפה, שעיקרה בערי מדינה מאוד מסוימות, שנקשרה בלימודים ההומניסטיים אך לא בערכי ההומניזם, ושעיקרה בפוליטיקה ולא באמנות ובמדע[6]. על כן, נבקש תחילה להציג את הנרטיב של בורקהארדט ולאחר מכן כמה מהביקורות העיקריות שהועלו כנגדו.
לפי בורקהארדט, הרנסאנס הוא תקופה של תחייה אחרי ימי הביניים החשוכים. לדבריו, הרנסאנס האיטלקי, שמוקדיו בפירנצה ובוונציה אך שהתפרש בכל רחבי איטליה, הוא המקור לתרבות המערב כולה. לדבריו, אנשי הרנסאנס נבדלו מקודמיהם לא רק בתרבותם העשירה יותר, שמבוססת על תחייה מלאה של תרבויות העולם העתיק (יוון ורומא הקלאסיות, של לפני הקיסרות הרומית ועליית הנצרות) אלא גם ביכולת ובמוכנות לבצע החלטות על בסיס שיקולים רציונליים. כל זאת תוך הצבה במרכז של מודל האדם האוניברסלי, שמאופיין בידע ובכישורים לעסוק במנעד רחב מאוד של תחומים (כשלאונרדו דה וינצ'י הוא הסמל הגדול מכולם). מודל זה, לדבריו, זכה למימוש כה תכוף ברנסאנס האיטלקי עד שמהות הרנסאנס היא בסוג האנושיות הזה שפרץ אז ומעולם לא שוחזר בהצלחה. לכך מחבר בורקהארדט את הפיתוחים המדעיים, הדתיים והשלטוניים באיטליה על ערי המדינה שבה, כולל טענה כי התקיים שם שלטון מריטוקרטי במידה רבה. בורקהארדט ער לכך שפעמים רבות הפיתוחים המדעיים והשלטוניים באו עם צדדים שליליים רבים – לדוגמה ציד מכשפות ואקטים של רשעות או אי-רציונליות – אך לדבריו רשעות זו היא ניצול לרעה של מה שהרנסאנס אפשר והוליד באמצעות החייאת העבר הקלאסי, ולא בעניין מהותי לעצם הגדרת הרנסאנס[5].
הביקורות על בורקהארדט רבות מספור, אולם כמה מרכזיות חשובות להבנה של היכן נמצא המחקר על הרנסאנס כיום כוללות: (1) היום מוסכם בקרב היסטוריונים כי בורקהארדט טעה במידת השבר שהציב בין ימי הביניים המאוחרים לבין הרנסאנס, וכן טעה גם במידת הרציונליות שהפגינו אנשים פרטיים ושליטים של ערי מדינה. חשוב הרבה יותר, (2) ידוע לנו היום שהתרבות הקלאסית הייתה ידועה לאיטלקים לפחות כמה מאות שנים מוקדם יותר, וגם זה רק אם נתעלם מחיותם של אנשי הרנסאנס האיטלקי בין הריסות השלטון הרומי. כך, תומאס אקווינס ביקש לחבר בין המסורת התאולוגית היוונית לבין המסורת התאולוגית הנוצרית. החידוש בתחייה, אם ישנו כזה, נמצא בבחירה באילו טקסטים אחרים להחיות ובאילו טקסטים למקד את המבט ואת העיסוק: טקסטים היסטוריים, פוליטיים ורטוריים, בשונה מטקסטים תאורטיים או מטאפיזיים, כולל כאלה מדעיים. טקסטים פוליטיים והיסטוריים אלה אכן קיבלו פחות חשיבות במסורת הסכולסטית של ימי הביניים, אם כי עדיין היו ידועים והועתקו מאות שנים בידי לבלרים בספריות מנזרים. בנוסף, כפי שמראה פטר ברק, רבים מאמני הרנסאנס לא הפגינו לא אינדיבידואליזם מיוחד וגם לא זכו להשכלה נרחבת, למשל נכון הדבר לרבים מאנשי האמנות בני התקופה. לאור האמור, מקובל היום הרבה יותר לראות ברנסאנס דגש על לימודים הומניסטיים ופריחה של מחשבה פוליטית, מתוך צרכים של ערי מדינה בתקופה בה האפיפיור ישב מחוץ לאיטליה והריק השלטוני מצד הכנסייה אפשר לאנשי הרנסאנס יד חופשית יותר בבחירת מעשיהם ואורחות חייהם. בנוסף, כיום דגש רב מושם גם על הצד הכלכלי בתקופת הרנסאנס, כשהשאלה "כיצד הפריחה התרבותית והפריחה הכלכלית קשורות זו בזו?" היא שאלה מרכזית יותר משהייתה בעבר. נדגיש, עם זאת, שהטיעון הבורקהארדטיאני עוד לא הופרך, והדיון בין שתי מסורות הטיעון הללו נותר בעינו[6][7][8][9].
בהמשך לרנסאנס האיטלקי, אליו התייחסנו עד כה, החל מאמצע המאה השש עשרה ניתן לתאר גם רנסאנס צפוני, לו היו ביטויים ברבות ממדינות אירופה האחרות. אם על הרנסאנס האיטלקי ניתן לטעון שהיחסים הם הכנסייה הקתולית היו מורכבים, הרי שבכל הקשור ברנסאנס הצפוני לגלגוליו מערכת היחסים הייתה הרבה יותר אמונית. הדמות המפורסמת מכל שם הייתה ונותרה ארסמוס.
בשנים 1450–1550 חולל השימוש באבק שריפה לירי קליעים מהפכה של ממש באומנות המלחמה. לשינויים אלה נודעה גם השפעה על הפוליטיקה, החברה ואפילו על חיי הרוח. המערב התוודע לאבק השריפה באמצע המאה השלוש עשרה, ואבק השריפה נמסר לאירופים מסין דרך סוחרים מהאימפריה הערבית. בתחילת המאה הארבע עשרה, בסין ובאירופה בה בעת, גם אם באופן עצמאי, החלו להשתמש באבק השריפה כחומר הדף. בשלהי אותה מאה כל אירופה כבר מייצרת ומשתמשת בכלי נשק חמים. כל זאת כשבאותה התקופה (גם אם מעט קודם) מבינים באירופה ובאימפריה העות'מאנית שאבק השריפה ונשק חם יעילים במיוחד נגד טירות ימי-ביניימיות. שיאו של מהלך ההבנה מתרחש כשהסולטאן העות'מאני מחמד השני כובש את קונסטנטינופול – העיר שחומותיה נחשבו למתקדמות ולטובות ביותר. גם צרפת, שמנצחת את אנגליה במלחמת מאה השנים, הובילה להבנה שהנשק החם משנה את הכללים. באותה מלחמה, צרפת הפקיעה מאנגליה את נורמנדי. לאורך תקופת הרנסאנס, עם זאת, הוגבלו התותחים לתפקיד כלי מצור. השלב הבא היה כניסתם של חילות רגלים שמשתמשים בכלי נשק חמים ונישאים. בעוד שההיסטוריה של חילות הרגלים למגיע לפחות עד למאה ה-12, אין כל ספק שהרובים היו אלה שהשלימו את דחיקת חיל הפרשים והעניקו את הניצחון – במובנים רבים – לחיל הרגלים. משנת 1500 צוידו יותר ויותר חיילים ברובים שכאלה. כיוון שבתחילה, נדרש זמן רב לטעינת הרובים, הרי שהייתה סכנה לרגלים שכן בזמן זה חיל הפרשים ששרד את הירי יכול היה לפגוע בחילות הטוענים. אולם פיתוחים טקסטיים וטכנולוגיים מהירים שינו את התנאים: בין 1520 לבין 1525 פותחו טקטיקות ליצירת תיאום בין כל סוגי הכוחות וכלי הנשק, ובחמש עשרה השנים הבאות הוגברה הכרייה של מתכות, לצד הכנסת שפצורים נוספים בכלי הנשק, כולל מבחינת עוצמת אש ודיוק הירי.
השימוש הגובר באבק שריפה למטרות לחימה נובע בעיקרו של דבר מהמבנים הפוליטיים שנכחו באירופה בת התקופה, ובעיקר המעבר לשלטון ריבוני על טריטוריה ואוכלוסייה עם צבא אחד גדול וחזק. בסופו של יום, כלי הנשק הללו היו יקרים, והם הביאו לתוצאות טובות בעיקר כשהחיל היה גדול ומלוכד. אספקטים אלה הביאו לריכוז כוח אש רב יותר אצל בעלי הממון, ובהתאם הצבא הפך יותר ויותר ריכוזי. במקביל, קבוצות האצילים קוננו על אובדן רוח האבירות והצורך בלוחמת אבירים. מנקודה זו הכוח עבר יותר ויותר למלוכה, שיכולה הייתה לממן צבאות ענק כאלה. מבחינת עולמות האומנות והרוח, בינתיים, התרבו הקולות האנטי-מלחמתיים, כמו גם הדיונים במלחמות צודקות יותר או פחות. אם בימי הרנסאנס עדיין ניתן למצוא ציורים רבים של ארס ואפרודיטה יחדיו, כסמנים שדו-הקיום ה"הכרחי" של רוך ואלימות, הרי שככל שהתרבו כלי ה, ולו מפני שקשה יותר היה למצוא ערך למיומנות צבאית. משלבים מוקדמים יחסית בהתפתחות כלי הנשק החמים, כל חייל עם רובה הפך לסכנה, ובהתאם משהו מהאופי הרומנטי של הלחימה נעלם. המלחמה נתפסה כמקום מבעית יותר ויותר.
הרפורמציה הפרוטסטנטית
על האחיזה של הכנסייה הקתולית בחברה האירופית ערב הרפורמציה וביקורתו המקורית של לותר
הכנסייה הקתולית, בשלהי ימי הביניים, פעלה והשפיעה על החברה האירופית במספר אפיקים נבדלים:
הכנסייה הייתה מוסד בין-לאומי ומאורגן היטב שנציגיו נמצאו כמעט בכל אתר ואתר במרחב הנוצרי המערבי, הן מצד הכמורה והן מצד הנזורה. המוסד הקתולי החזיק בידיו את עיקר מערכות החינוך האירופיות, ובתוך זה גם בעיקר הספריות והמוסדות להשכלה גבוהה. הכנסייה גם ריכזה חלק נכבד ממערכת הסעד, ולמעשה משלב מוקדם שימשה גם כמסלול לניעות חברתי, בעיקר כלפי מעלה, עבור עניים מוכשרים. ישנה טענה שאפילו לנשים התאפשר ניעות עד סף מסוים באמצעות הכנסייה. מערכת היחסים בין המוסד הכנסייתי לבין המוסדות האזרחיים הייתה סבוכה, והתבססה על הפרדת רשויות עם מאבקים בינם על תחומי ההשפעה. הכנסייה, כחלק מכך, החזיקה גם שטחים רבים, ורבים מאנשיה היו אצילים לשעבר.
הכנסייה הייתה גם מערכת של אמונות ודעות שסיפקה למאמינים ולמאמינות תפיסת עולם שלמה.
הכנסייה הקתולית סיפקה אפיקים ואמצעים להשגת הגאולה עבור המאמינים הנוצרים, ויהיה הרקע שלהם אשר יהיה, ובהתאם הייתה ממש תלות של החברה האזרחית בממסד הכנסייתי.
הדת התגלמה, באותה רפובליקה נוצרית, גם בחיי היומיום, מטקסים וחגים ועד תפילות משותפות ואומנות. הדת לא הייתה "תורה מופשטת ותו לא", כמעט כל חלק ביומיום הוטמע במשמעויות דתיות[10].
תיאור זה מעלה שאלה, מדוע אם כן פרצה הרפורמציה? מעבר לסוגיות של של שחיתות וניצול כוח לרעה, דבר שהיה ידוע כבר מאות שנים, כמו גם חרדות בנוגע לגורל האמונה בעידן שבו פולחן קדושים וטקסים גונבים את הזרקור[2][10], הרי שניתן להציע עוד מספר הבדלים בין ראשוני המקתרגים ובראשם לותר לבין הכנסייה הקתולית: לותר טען, כנגד הכנסייה הקתולית, לביטול המונופול של הממסד הקתולי על הפרשנות לספרי הקודש, ובכך גם כנגד המונופול שהאפיפיור טען לו על הגאולה עבור האנשים. הסיבה לכך אמונית, ואין היא מנסה להיטיב עם האנשים ויהיו הם אחד האדם. עבור לותר, כן גם עבור ממשיכי וממשיכות דרכיו, הגורל האמוני כבר נקבע מראש ואין איך לשנות אותו. והכנסייה הקתולית, לדבריו, אינה טובה יותר בקריאתה את השיפוט האלוהי, ואת המונופול הלא מוצדק שלקחה לעצמה היא גם ניצלה לרעה. כל אדם, לדבריו, אם יתאמץ מספיק יוכל להבין את כתבי הקודש, ובהתאם המעמד העודף שזכו לו – כך טען – אנשי הכנסייה לגווניהם נדרש להתבטל בפני יכולת ההבנה של הפרט. המנהיג הדתי הופך לאיש משפחה ורועה לקהילה. אולם אין פרשנותו עדיפה (כך לותר)[2][11].
המהפכה המדעית
לפי הנרטיב הקלאסי של תולדות המדעים[7], העת החדשה המוקדמת הייתה תקופה של התגבשות השיטה המדעית ושל הישגים מחקריים רבים. להישגים אלה, נהוג לטעון, הייתה השפעה רבה על אופי החברות האירופיות וכן על היכולת שלהן לצאת ולתחזק את מסעות הכיבושים שלהן ברחבי העולם. המהפכה המדעית בעיקרו של דבר החליפה מודלים עתיקים, בעיקר אריסטוטליים, במודלים חדשים ואמפריציסטים, ואלה אפשרו איסוף ידע שיטתי וניתוח יסודי של התוצאות. בין המהלכים המרכזיים של המהפכה המדעית ניתן למצוא את המהפכה הקופרניקאית, בה הוחלף המודל הגאוצנטרי שהציב את כדור הארץ במרכז במודל ההליוצנטרי שהציב את השמש במרכז, וכן את ניסוחם של חוקי תנועה מכניים, חלקם נוסחו לראשונה על ידי גלילאו, אחרים בידי קפלר ואחרונים (לאותה תקופה) בידי ניוטון, שגם הציב מערכת פיזיקלית שלמה שכיסתה את רוב התופעות שהיו ידועות לאנושות למשך מאות מספר (בתחומי הפיזיקה). השינוי שחולל ניוטון הגיע רחוק מזה, עם זאת, הוא הוביל להחלפת יעדי הביסוס המדעי מחיפוש הסיבות לתופעות כל הדרך לניסיון לחזות מופעים של התופעות, למשל לנוע מ"מדוע יש גאות?" כל הדרך ל"בתאריך כזה וכזה תהיה גאות כזו וכזו". גם האסטרולוגיה איבדה מיוקרתה המדעית, הופכת בתוך כך לתחום נפרד. הפיתוחים של ניוטון היו חשובים במיוחד גם בהקשר נוסף: לראשונה נמצא שהתנועה בשמיים והתנועה על כדור הארץ פועלים לפי אותם כללים. בסוף העת החדשה המוקדמת, ניתן למצוא את הולדת הגאולוגיה המודרנית[12], כמו גם גילויים ראשונים בדרך לניסוח חוקי האלקטרו-מגנטיות[9].
במקביל לפיתוחים בפיזיקה, החלו להתמסד בתקופה זו מדעי האנטומיה והכימיה (שבעצמה החלה להיבדל מהאלכימיה). מבחינת מדע האנטומיה, בין השנים 1543 ו-1628 התפרסמו שורה של ספרים שתיקנו לראשונה את ספרי האנטומיה של גלנוס, ואלה דייקו את תיאורי הגוף ופירטו באופן מלא יותר על מערכות כלי הדם[13]. גם רפואת השיניים נולדה בתקופה זו בחזותה המודרנית[14], וכך גם החיסונים שנולדו עם עבודותיו החלוציות של אדווארד ג'נר. ניסוחים ראשונים של תורות אבולוציה מצאו את מקומם השולי בשיח המדעי, מקום שייהפך מרכזי יותר במאה התשע עשרה. הכימיה המודרנית, כאמור, נולדה גם היא, ספציפית עם עבודותיו של רוברט בויל וניסוח חוקי שימור, חוקי גזים ודחיית מודל הפלוגיסטון[15]. מבחינה טכנולוגית, המיקרוסקופ והטלסקופ נולדו בתקופה זו[16], וכך גם לגבי עקרונות קטלוג של יצורים חיים, גדולים כקטנים[17].
בתחומי מדעי החברה, ניתן למצוא בסוף התקופה את הולדת הבלשנות ההיסטורית, בידי ויליאם ג'ונס, את הולדת האנתרופולוגיה המודרנית (יחד עם הגזענות האירופית) וכן את הולדת הכלכלה המודרנית עם ספרו של אדם סמית "עושר העמים"[18].
עם זאת, לצד המהפכה המדעית צמחו גם פרקטיקות רבות שאינן מדעיות לפי הסטנדרט של היום. ההגדרה של מה הוא מדע הייתה מאז ומתמיד דינמית, וכחלק מהמדעים היו לא פעם גם שיקולים דתיים לעילא ולעילא. כך, למשל, אצל ניוטון היה ניסיון להוכיח את קיומו של אלוהים כחלק מניסוח חוקי הפיזיקה שלו[19]. גם עבור בויל, לא תמיד היה ברור היכן הכימיה מתחילה והאלכימיה נגמרת[20].
^ 12פירוינסקי, ד., קרנר, א., רמות, ר., הרציג, ת., בן-טוב, א., זילצר, א., סלוחובסקי, מ., רמון, א., פישר, י., אברבאיה, ע., האוניברסיטה הפתוחה, & האוניברסיטה הפתוחה. (2014). "על סף העת החדשה : אירופה 1600-1350". האוניברסיטה הפתוחה.
^ 123Kümin, Beat, ed. The European World: 1500-1800. Routledge, 2009.
^ 12כל האמור בסקציה זו מבוסס, בשלב זה, על הכתוב בספר:
ריס, י. פ., גרפטון, א., & אליאב-פלדון, מ. (2010). "אירופה בראשית העת החדשה : 1460-1559" (מהד’ עברית [2] מתוקנת). רמות.
^ 12בספרה של קקוויץ' ניתן למצוא סיכום נוח של המהלך ההיסטורי של הוויכוח:
Kekewich, Margaret Lucille, ed. The Impact of Humanism. Vol. 1. Yale University Press, 2000.
^ 12Burckhardt, Jacob. The civilization of the Renaissance. G. Allen & Unwin, Limited, 1928.
^ 12ראו למשל Burke, Peter. The Italian Renaissance: culture and society in Italy. Princeton University Press, 2014.
^ 12Ruggiero, Guido. The Renaissance in Italy: a social and cultural history of the Rinascimento. Cambridge University Press, 2014.
^Welch, Evelyn S., and Lecturer Evelyn Welch. Shopping in the Renaissance: consumer cultures in Italy 1400-1600. Yale University Press, 2005.
^ 12Goldthwaite, Richard A. The economy of renaissance Florence. JHU Press, 2009.
^ 12אליאב-פלדון, מ., & צלאל, י. (1997). "הרפורמציה הפרוטסטנטית". מטכ"ל / קצין חינוך ראשי / גלי צה"ל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
^התבססתי כאן גם על ספרי הקורס של הפתוחה בריטניה לקורס A223 על העת החדשה המוקדמת. קישור לספרים ניתן למצוא כאן:
https://archive.org/details/OUA223
^Cutler, Alan (2003). The Seashell on the Mountaintop. Dutton. pp. 134–136.
^Wear, A. (2000). Knowledge and practice in English medicine, 1550-1680. Cambridge University Press.
^Ring, Malvin E. (1992). Pierre Fauchard and the Founding of Modern Dentistry. Journal of the History of Dentistry.
^Maxwell-Stuart, P.G. (2012). The Chemical Choir: A History of Alchemy. Continuum.
^Bladon, Christine (2020). Seeing the Invisible: Microscopes and Microscopists from the 17th to the 19th Century. Oxford University Press.
^Anderson, Margaret J. (2009). Carl Linnaeus: Father of Classification. Enslow Publishers.
^Gordon, H. S. (2002). The history and philosophy of social science. Routledge.
^Shapin, S. (2018). The scientific revolution. University of Chicago press.
^Shapin, S., & Schaffer, S. (2011). Leviathan and the air-pump: Hobbes, Boyle, and the experimental life. Princeton University Press.
