מפת המדינות שמכירות בעצמאותה של קוסובו (נכון ל-26 בפברואר 2024)
קוסובו
מדינות שמכירות בעצמאותה של קוסובו
מדינות שלא מכירות בעצמאותה של קוסובו
מדינות שהכירו בעצמאותה של קוסובו אך חזרו בהן מההכרה
ההכרה הבין-לאומית בקוסובו שנויה במחלוקת מאז הכרזתה של קוסובו על עצמאותה מסרביה ב-17 בפברואר2008, זאת למרות התנגדות סרביה, הרואה בקוסובו מחוז אוטונומי בריבונותה.[1][2]
נכון ל-28 במאי 2024, 104 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 22 מתוך 27 (81%) המדינות החברות באיחוד האירופי, 26 מתוך 30 (87%) המדינות החברות בנאט"ו, ו-35 מתוך 57 (61%) המדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הכירו בקוסובו.
בשנת 2013, שני הצדדים החלו לנרמל את היחסים בהתאם להסכם בריסל, אך התהליך נעצר בנובמבר 2018 לאחר שקוסובו הטילה מס של 100 אחוז על יבוא סחורות סרביות. ב-1 באפריל 2020 קוסובו ביטלה את המס.[3] בספטמבר 2020, במסגרת הסכם בתיווך ארצות הברית, סרביה וקוסובו הסכימו לנרמל את היחסים הכלכליים ביניהן.[4][5] במסגרת ההסכם סרביה הסכימה להשעות את מאמציה לעודד מדינות אחרות שלא להכיר בקוסובו או לבטל את ההכרה בה למשך שנה. בתמורה הסכימה קוסובו שלא להגיש בקשה להתקבל כחברה בארגונים בין-לאומיים.[6]
רקע
האופי החד צדדי של הכרזת העצמאות של קוסובו גרם לכמה מדינות להכריז כי אינן מכירות בריבונותה. מועצת הביטחון של האו"ם נותרת חלוקה בנושא זה: מבין חמש החברות בעלות זכות הוטו, שלוש (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) הכירו בקוסובו, בעוד הרפובליקה העממית של סין הביעה את אי שביעות הרצון שלה מההכרזה החד צדדית, שפוגעת לטענתה ביציבות האזור, וקראה להמשיך במסגרת המשא ומתן, ורוסיה דחתה את ההצהרה והצהירה שהיא רואה בה הליך בלתי חוקי.[7] במאי 2008 פרסמו רוסיה, סין והודו הצהרה משותפת הקוראת למשא ומתן חדש בין בלגרד לפרישטינה.[8]
אף על פי שמדינות האיחוד האירופי מחליטות בנפרד האם להכיר בקוסובו, האיחוד האירופי הגיע להסכמה על אישור כוח משימת שלטון החוק בקוסובו של האיחוד האירופי כדי להבטיח שלום והמשך פיקוח חיצוני. בשל המחלוקת במועצת הביטחון של האו"ם, הארגון מחדש של כוח המשימה הזמני של האו"ם בקוסובו (אנ') (UNMIK) ומסירה חלקית לכח המשימה של האיחוד האירופי נתקלה בקשיים. אך למרות המחאות הרוסיות והסרביות, מזכ"ל האו"םבאן קי-מון המשיך בתוכנית הארגון מחדש. ב-15 ביולי 2008 הצהיר באן קי-מון כי "לאור העובדה שמועצת הביטחון אינה מסוגלת לספק הנחיות, הנחתי את נציגי המיוחד להתקדם עם הארגון מחדש של UNMIK... כדי להתאים את UNMIK למציאות המשתנה". לדברי המזכ"ל, "האומות המאוחדות שמרו על עמדה של נייטרליות קפדנית בשאלת מעמדה של קוסובו".[9] ב-26 בנובמבר 2008, מועצת הביטחון של האו"ם אישרה את פריסת כוח המשימה של האיחוד האירופי בקוסובו, כשכוח המשימה ייקח על עצמו את ניהול המשטרה, המשפט והמכס מהאו"ם, תוך שהוא פועל על פי החלטה 1244 של מועצת הביטחון של האו"ם (אנ') שהעמידה את קוסובו תחת ממשל של האו"ם בשנת 1999.[10]
החלטה של העצרת הכללית של האו"ם שאומצה ב-8 באוקטובר 2008 תמכה בבקשתה של סרביה לבקש חוות דעת מייעצת של בית הדין הבין-לאומי לצדק על הכרזת העצמאות של קוסובו.[11] ב-22 ביולי 2010 קבע בית הדין כי הכרזת העצמאות של קוסובו "אינה מפרה חוק בין-לאומי כלשהו", מכיוון שמחבריה, שהיו "נציגי תושבי קוסובו", אינם מחויבים למסגרת החוקתית (שהוכרזה על ידי UNMIK או על ידי UNSCR 1244) המופנה רק למדינות החברות באו"ם ולארגוני האו"ם.[12]
בתוך האיחוד האירופי, מדינות התומכות בעצמאות קוסובו כוללות את צרפת[13] וגרמניה.[14] ואילו המתנגדות העזות ביותר לעצמאותה הן ספרד[15][16] ויוון.[17] אי הכרת ספרד בקוסובו קשורה להתנגדות ממשלת ספרד לתנועות העצמאות הבסקית והקטלונית, ואילו אי הכרת יוון בקוסובו קשורה לסכסוך בקפריסין ולמערכת היחסים ההיסטורית בין יוון וסרביה.
תגובת סרביה
בשל הטענות הסרביות כי קוסובו היא חלק משטחה הריבוני, התגובות הראשוניות שלה כללו החזרת שגרירים ממדינות שהכירו בקוסובו למשך מספר חודשים, האשמת מנהיגי קוסובו בבגידה חמורה, והעלאת הנושא לדיון בבית הדין הבין-לאומי בהאג. כמו כן גירשה סרביה שגרירים ממדינות שהכירו בקוסובו לאחר ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם שאימצה את יוזמתה של סרביה לבקש חוות דעת מייעצת של בית הדין.[18]
בדצמבר 2012, כתוצאה ממשא ומתן על מעמדה של קוסובו בתיווך האיחוד האירופי, הסכים ראש ממשלת סרביה איוויצה דאצ'יץ' למנות קצין קישור בקוסובו.[19]
באפריל 2013, קוסובו וסרביה הגיעו להסכם על נורמליזציה של היחסים ביניהן, בכדי לתת לשני העמים את האפשרות להצטרף בבא היום לאיחוד האירופי. על פי תנאי ההסכם, "בלגרד הסכימה להודות כי הממשלה בפרישטינה מפעילה סמכות מינהלית על שטחה של קוסובו – וכי היא מוכנה להתמודד עם פרישטינה כרשות שלטונית."[20]
ב-17 ביוני 2013 החליפו קוסובו וסרביה קציני קישור.[21]
עמדות שננקטו על ידי גופים ריבוניים
על פי מחקר משנת 2020, מדינות שיש להן קשרים חזקים עם ארצות הברית נוטות יותר להכיר בקוסובו, בעוד שמדינות בעלות קשרים חזקים יותר לרוסיה נוטות פחות להכיר בקוסובו.[22]
^ביוני 2018, לאחר פגישה בין שר החוץ הליברי, גבזוהנגר מילטון פינדלי, לבין שר החוץ הסרבי איוויצה דאצ'יץ', פורסמה הודעה ממשרד החוץ של ליבריה, בה נכתב כי היא "מבטלת את ההכרה בקוסובו."[67] לאחר מספר ימים, משרד החוץ של ליבריה פרסם באתר האינטרנט הודעה לפיה הוא מעוניין "להפריך דיווחים בכמה מדיות בין-לאומיות וחברתיות על ביטול היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה של קוסובו."[68]
^במכתב מיום 21 בנובמבר 2017 הודיע משרד החוץ של גינאה ביסאו לקוסובו כי הוא מושך את הכרתו בקוסבו.[109][110][111] ב-2 בפברואר 2018 הודיעה משרד החוץ בקוסובו כי קיבל מסמך חדש מגינאה ביסאו, לפיו המסמך הקודם שביטל את הכרה אינו תקף.[112][113]
בנובמבר 2017 התפרסם כי גינאה-ביסאו חזרה בה מההכרה בקוסובו, אך מיד לאחר מכן היא שלחה אגרת מוקראת לממשלת קוסובו שאומרת שלמכתב שהתפרסם בדבר חזרתה מההכרה בקוסובו אין כל משמעות.[180]
רק כמה ימים לאחר ביטול הכרתה של ליבריה בקוסובו ביוני 2018, הוציאה ממשלת ליבריה הצהרה "שאישרה מחדש את היחסים הדו צדדיים עם קוסובו".[181]
סאו טומה ופרינסיפה מעולם לא הכירה רשמית בקוסובו, על פי נשיא המדינה לשעבר מנואל פינטו דה קושטה (מידע נוסף על הטבלה למטה).
פלאו וסורינאם אישרו מחדש את הכרתן בקוסובו במהלך שנת 2022.
גרנדה אישרה מחדש את הכרתה בקוסובו במהלך שנת 2023.
קומורו ולסוטו אישרו מחדש את הכרתן בקוסובו במהלך שנת 2024.
ישנם דיווחים סותרים האם עומאן הכירה בקוסובו או הכירה בה וחזרה בה מהכרתה.[182][183] בפברואר 2011 הודיעה קוסובו כי קיבלה הודעה מעומאן בה נאמר כי היא "תקבל בברכה את חברותה של קוסובו באו"ם, כמו גם לארגונים בין-לאומיים ואזוריים אחרים" וכי המדינות יצרו יחסים דיפלומטיים. עם זאת, בספטמבר 2011 הצהיר סגן שר החוץ של קוסובו, פטריט סלימי, כי "עומאן מעולם לא הכירה בנו".[184] מאוחר יותר באותו חודש הודיע משרד החוץ של קוסובו כי שר החוץ של עומאן יוסף בן עלווי בן עבדאללה הודיע להם על הכרת ארצו בקוסובו. הממונה על היחסים עם קוסובו בערב הסעודית צוטט בשנת 2012 באומרו כי עומאן מעולם לא הכירה בקוסובו.[185]
הכרה דיפלומטית היא פעולה מפורשת, רשמית, חד צדדית במדיניות החוץ של מדינות ביחס למדינה אחרת. אם לא יצאה הצהרה כזו אין פירושו בהכרח שלמדינה יש התנגדויות לקיומה, לעצמאותה, לריבונותה או לממשלה של הצד השני. מדינות מסוימות, על פי מנהג או מדיניות, אינן מביעות הכרה רשמית, בטענה כי הצבעה לחברות באו"ם או בארגון אחר שחברותו מוגבלת למדינות היא בעצמה מעשה הכרה.
בפברואר 2008 אמר בכיר באוגנדה כי ממשלת אוגנדה בוחנת בקפידה את הכרזת העצמאות של קוסובו לפני שתקבל את ההחלטה האם להכיר בה כמדינה או לא.[211] בפגישה שנערכה ב-26 במרץ 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני ורוחקנה רוגונדה, שגרירת אוגנדה באו"ם, הביעה רוגונדה את הצורך בהידוק המגעים בין שתי המדינות לצורך החלפת מידע ושיתוף פעולה. והוסיפה כי בבא העת אוגנדה תקבל את ההחלטה האופטימלית בשאלת קוסובו.[212] באוגוסט 2011 כתב שר החוץ של אוגנדה, סם קוטסה, לסגן ראש ממשלת קוסובו, בהדג'ט פצולי, והבטיח לבחון את בקשת ההכרה בהתאם להחלטת בית הדין הגבוה לצדק.[213] בפברואר 2012 הודיעה משרד החוץ בקוסובו כי אוגנדה הכירה בעצמאותה, וציטטה דברים מאגרת מוקראת שקיבלה מנשיא אוגנדה, יוורי מוסווני, ב-5 בדצמבר 2011, בהם הוא בירך את קוסובו "על ההתקדמות לעבר עצמאות מדינתכם" והוסיף כי "אנו עומדים מאחורי מדינות אחרות שהכירו ברפובליקה של קוסובו".[214] אך שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' הגיב כי שר החוץ של אוגנדה, הנרי אורם אוקלו, מסר לו שהכרה מעולם לא התרחשה.[215] בינואר 2013, שר החוץ לשעבר של קוסובו סקנדר היסני, אמר כי ההכרה של ניגריה ואוגנדה "מוטלת בספק לא רק על ידי המדינות המדוברות, אלא גם על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית". שר החוץ הנוכחי, אנבר הודג'אי, הצהיר כי הוא בטוח שההכרות תקפות.[216]
אך במסמך שפורסם ביוני 2014, משרד החוץ בקוסובו ציין את אוגנדה כמדינה שלא הכירה בקוסובו.[217]
בפברואר 2008 ממשלת אוזבקיסטן הודיעה כי היא סבורה שבשאלות הנוגעות לעצמאות מדינות יש להכריע באספת האו"ם. ובאשר לקוסובו, אוזבקיסטן טרם הגיעה להכרעה סופית.[218]
במרץ 2008 פורסם בעיתון "Ultimas Noticias", שאורוגוואי לא הכירה בהכרזת העצמאות של קוסובו, מכיוון שהכרזת העצמאות שלה לא עומדת בשלושת העקרונות הנדרשים מבחינתה להכרה: עקרון השלמות הטריטוריאלית של מדינות, עקרון השגת פתרון באמצעות דיאלוג והסכמה, והכרה מצד ארגונים בין-לאומיים."[219]
ב־27 בספטמבר 2010, סגן שר החוץ האורוגוואי, רוברטו קונדה, הצהיר כי אורוגוואי לעולם לא תכיר בעצמאות קוסובו.[220]
בפברואר 2008, דובר משרד החוץ של אזרבייג'ן, ח'זאר איברהים, אמר כי "אנו רואים במעשה זה מעשה בלתי חוקי אשר סותר את החוק הבין-לאומי. בהמשך לכך, עמדת אזרבייג'ן ברורה: היא אינה מכירה בעצמאות [קוסובו]".[221] אזרבייג'ן הוציאה גם את גדוד שומרי השלום האזרי ששהה בקוסובו. זאהיד אורוז', חבר הוועדה הפרלמנטרית להגנה וביטחון, הסביר זאת באומרו "בשל שינוי המצב בקוסובו, גדוד שמירת השלום האזרי שמבצע את משימתו במסגרת הקונטיננטציה הטורקית יסוג. אזרבייג'ן פועלת בהתאם לעמדתה הפוליטית".[222] בפסגת הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי (OIC) שנערכה ב-10 במרץ 2008 התנגדה אזרבייג'ן לאימוץ מסמך שהוצע על ידי טורקיה, שיעניק תמיכה בהכרזת העצמאות של קוסובו.[223] ב-19 ביוני 2008, במהלך פגישה נוספת של ה-OIC, אזרבייג'ן הייתה בין המדינות שהתנגדו להכרה בקוסובו כמדינה עצמאית.[224] בדיון שנערך ב-3 בדצמבר 2009 בבית הדין הבין-לאומי (ICJ), אמרה המשלחת האזרבייג'נית כי גוף שמצהיר על פרישה תוך הפרת החוקים הפנימיים של המדינה לא יכול להיחשב כמדינה, וכי לא ניתן לקבל זאת כעובדה מוגמרת.[225]
בפגישה עם נשיא סרביהבוריס טאדיץ' בבאקו במאי 2010, אמר נשיא אזרבייג'ןאילהם אלייב כי סרביה ואזרבייג'ן מסייעות זו לזו בזירה הבין-לאומית וכי מדינתו מספקת תמיכה נחרצת בשלמותה הטריטוריאלית של סרביה. הוא הצהיר כי העצמאות שהוכרזה באופן חד צדדי על ידי קוסובו היא מהלך בלתי חוקי וקרא לכל המדינות החברות באו"ם לכבד את החוק הבין-לאומי.[226]
בפגישה שהתקיימה ב-18 ביוני 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לפאולט בת'ל נציגת איי הבהאמה באו"ם, הודיעה בת'ל כי תעביר את הבקשה להכרה לממשלתה.[227] באפריל 2010 אמר שר החוץ של איי הבהאמה, ברנט סימונט., "שקלנו ואנו ממשיכים לשקול את המצב בשטח ולשמוע את שני הצדדים של הנושא ואנו ממתינים לתוצאת המשא ומתן בין קוסובו לשכנותיה לפני שנבצע תמיכה באחת משתי המדינות".[228]
ב-26 בספטמבר 2012 אמר שר החוץ הבהאמי, פרדריק א. מיטשל, כי למדינתו יש סימפתיה לעצמאות קוסובו, וכי איי בהאמה יתמכו בעתיד בקוסובו.[229]
ב-13 במרץ 2008 אמר נשיא איראןמחמוד אחמדינז'אד כי איראן, לאחר שבחנה לעומק את הנושא את האזור ותנאיו, החליטה לא להכיר בעצמאות קוסובו. בתחילת מרץ 2008, ג'ולמרזה אנסארי, שגריר איראן ברוסיה, אמר כי "לשאלה זו יש היבטים חשובים מאוד. בכנות, האו"ם חילק את אחת המדינות החברות בו לשני חלקים, על אף החלטה 1244 בדבר שלמותה הטריטוריאלית של סרביה. זה אירוע מאוד מוזר. אנו חושבים שחלק מהמדינות מנסות להחליש את הארגונים הבין-לאומיים. נכון לעכשיו, איראן בוחנת את שאלת עתידה של קוסובו. איראן... מביעה את דאגתה מהיחלשותם של הארגונים הבין-לאומיים".
באפריל 2012 במהלך ביקור סגן שר החוץ האיראני ראמין מהמנפארסט בבלגרד, הוא אמר כי איראן תעמוד בהחלטתה שלא להכיר בעצמאות קוסובו. הוא הוסיף כי טהראן מאוד ברורה בנושא זה בכדי לסייע ביציבות ובבטיחות באזור. מהמאנפראסט הוסיף כי איראן תמכה בדיאלוג בלגרד-פרישטינה מכיוון שהיא מאמינה שהחוק הבין-לאומי יכול לפתור את הנושאים הבוערים בצורה הטובה ביותר.[230] בריאיון שנערך ב-5 באוגוסט 2012, אמר שגריר איראן באלבניה, עלי אמואי, כי הוא מאמין שהדרך היחידה לפתור את הסוגיה של קוסובו היא שיחות עם סרביה, וכי איראן לא תהסס להכיר בקוסובו באופן רשמי לאחר שתגיע למסקנה שזה ישמש לכינון שלום ויציבות בבלקן ומימוש זכויותיהם הלגיטימיות של המוסלמים בקוסובו.[231]
בפברואר 2013 אמר אמואי כי אם ה-OIC יגיע למסקנה פה אחד כי הכרה בקוסובו מסייעת לשלום וליציבות באזור, איראן לא תימנע מההכרה. לדבריו, היחסים הטובים של איראן עם סרביה ורוסיה אינם משפיעים על עמדתם בקוסובו.
במרץ 2008 הצהיר מוראד מדלסי, שר החוץ האלג'יראי, כי אלג'יריה אמנם תומכת בכל המדינות המוסלמיות, אך היא מאמינה כי יש להקפיד על חוקים בין-לאומיים.[232] שנה לאחר מכן, אישר מדלסי את עמדתה של אלג'יריה שרואה בקוסובו חלק בלתי נפרד מסרביה.[233] במאי 2009, שגריר אלג'יריה בסרביה, עבדלקאדר מסדואה, הצהיר כי אלג'יריה תשקול מחדש את נושא קוסובו אם סרביה תשנה את עמדתה שלה.[234]
ב־23 ביוני 2008, נשיא אנגולה ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש העביר הודעה לעמיתו הסרבי בוריס טאדיץ' בדבר הכרזת העצמאות של קוסובו. בה הוא הביע את הזדהותה של אנגולה עם סרביה באשר לשמירה על ריבונותה ושלמותה.[235]
בתגובה לבקשת אוניברסיטת אוקספורד בנוגע לניתוח ההתפתחויות הקשורות לעצמאות קוסובו, באוגוסט 2008 הצהיר משרד החוץ האקוודורי כי צריכה להיות "עמידה בלתי מוגבלת בכללים ובעקרונות מגילת האו"ם והמשפט הבין-לאומי".
בפגישה שנערכה בינואר 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, ושגרירת אקוודור באוסטריה, מריה אלנה מוריירה, אמרה מוריירה כי ממשלתה עקבה בקפידה אחר ההתפתחויות בקוסובו, ולוקחת בחשבון את ההכרה בקוסובו על ידי מדינות אירופה ומרחקה הלטינית. וכי אקוודור תשקול ברצינות את הבקשה להכרה בקוסובו כמדינה עצמאית וריבונית.[236] בפגישה שהתקיימה ב־25 במרץ 2009 עם היסני, אמר שגריר אקוודור באו"ם, דייגו מורחון-פסמינו, כי אקוודור עקבה בקפידה אחר ההתפתחויות בקוסובו, והוא הדגיש את החשיבות של בניית מוסדות דמוקרטיים וחברה עם זכויות המובטחות לכל הקהילות. מר מורחון-פסמינו אמר גם כי אקוודור תמשיך לבחון את ההתפתחויות לפני שתקבל החלטה אם להכיר בקוסובו.[237]
בפברואר 2008 אמר שר החוץ הארגנטינאי, חורחה טאיאנה, "אם נכיר בקוסובו, שהכריזה על עצמאותה באופן חד צדדי, ללא הסכם עם סרביה, נקבע תקדים מסוכן שיאיים ברצינות על סיכויינו להסדר מדיני במקרה של איי מאלווינס (פוקלנד)". הוא אמר כי הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר לא תתן שום הצהרה רשמית בנושא, והדגיש כי לא תהיה הכרה בקוסובו.[238] ארגנטינה לא תכיר גם משום שהיא "תומכת בעקרון השלמות הטריטוריאלית". בנוסף הוא הדגיש כי החלטה 1244 של מועצת הבטיחון של האו"ם משנת 1999 קראה להסכמה הדדית של כל הצדדים בכדי לפתור את הסכסוך.[239]
בדיון שהתקיים ב-2 בדצמבר 2009 בבית הדין הגבוה לצדק אמרה המשלחת הארגנטינאית כי הצהרת העצמאות של קוסובו "מפרה את חובה לכבד את השלמות הטריטוריאלית של סרביה, את החובה לפתרון סכוכים בדרכי שלום ואת ועקרון אי ההתערבות. אין להחלטה בסיס משפטי בעקרון ההגדרה העצמית." ועל כן "היא לא ביטלה ולא תבטל את ריבונותה של סרביה על קוסובו".[240][241]
ב־4 בספטמבר 2008 אמר מנהל החטיבה האירו-אמריקאית במשרד החוץ האריתראי, טסיי פסיל, כי ממשלתו לא החליטה אם היא תכיר בעצמאותה של קוסובו.[242] בספטמבר 2011 דווח כי נשיא אריתריאה, איסאייס אפוורקי, הגיב בחיוב לבקשה להכרה בקוסובו.
באפריל 2014 אמר שר החוץ האריתראי, עוסמן סאלח מוחמד, כי אריתריאה תומכת בזכות להגדרה עצמית וכי מדינתו תפעל לשיפור קשריה עם קוסובו.[243]
ב-12 במרץ 2008 הצהיר נשיא ארמניהסרז' סרקיסיאן כי ההכרה האפשרית של ארמניה בעצמאות קוסובו תגרום למתיחות ביחסי ארמניה ורוסיה, אך ציין כי "נושא ההכרה בקוסובו זקוק לדיון רציני... ארמניה הייתה תמיד חסידה של זכותן של מדינות להגדרה עצמית ובהיבט זה אנו מברכים על עצמאותה של קוסובו."[244] ב-3 בספטמבר 2008 אמר סרקיסיאן: "יש התוהים מעת לעת מדוע ארמניה אינה מכירה בעצמאות אבחזיה ודרום אוסטיה. התשובה היא פשוטה: מאותה סיבה שהיא לא הכירה בעצמאות קוסובו. בהינתן הסכסוך בנגורנו-קרבאך, ארמניה אינה יכולה להכיר בישות אחרת כל עוד היא לא הכירה ברפובליקה של נגורנו-קרבאך". זכותה של אומה להגדרה עצמית "אורכת זמן", ודורשת הבנה של "כל בעלי העניין". לפיכך, ארמניה מנסה "לשכנע" את אזרבייג'ן לקבל את אובדן קרבאך, אמר הנשיא.[245][246]
בנובמבר 2008, בעודו מתייחס להכרה של רוסיה בריבונתן של אבחזיה ודרום אוסטיה, אמר סרקיסיאן "במקרה של קוסובו הוחלה זכותן של מדינות להגדרה עצמית. עם זאת, צעד דומה של רוסיה קיבל תגובה עוינת".[247]
בפגישה במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לנציג ארמניה באו"ם ארמן מרטירוסיאן, ציין הנציג הארמני כי הבקשה להכרה תועבר לממשלתו.[248] בביקור ממלכתי ביולי 2009 בארמניה, דן נשיא סרביה בוריס טאדיץ' עם סרקיסיאן בסוגיות קוסובו ונגורנו-קרבאך. שני המנהיגים הסכימו כי יש לפתור סכסוכים אזוריים ללא שימוש בכוח ורק באמצעי שלום בהתאם לחוק הבין-לאומי.[249] טאדיץ' נפגש גם עם ראש ממשלת ארמניהטיגראן סרקזיאן שם נדונו אותם נושאים. "העניינים של קוסובו ונגורנו-קרבאך ניתנים לפתרון רק באמצעות משא ומתן וכל פתרונות שנכפו עד כה אינם מקובלים ואנחנו מסכימים לחלוטין על כך", אמר טאדיץ' לאחר מכן.[250]
ב-4 באפריל 2011 אמר סרקיסיאן כי ארמניה לא תכיר בעצמאותה של קוסובו כנגד האינטרסים של סרביה.[251]
בפגישה שנערכה בינואר 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לבין שגרירת אתיופיה באוסטריה, קונגיט סינגיורגיס, הצהירה סינגיורגיס כי ממשלת אתיופיה נותרה מחויבת לשקול את ההכרה בקוסובו, ותגיע להחלטה בזמן המתאים.[252] על פי סרביה, בקשות לאשרות כניסה לאתיופיה של שר החוץ הקוסובני קסנדר היסני וחברי משלחת נוספים של קוסובו נדחו בינואר 2010. לטענתם, הם רצו להשתתף בפסגת האיחוד האפריקאי על מנת לשדל מדינות באפריקה להכיר בקוסובו. אשרותיהם נדחו לאחר לחץ מצד ממשלת סרביה, על פי שר החוץ הסרבי, ווק ירמיץ'. ירמיץ', שהשתתף בפסגה, הודה לעמיתו האתיופי על דחיית האשרות ועל התמיכה בסרביה. עם זאת, משרד החוץ של קוסובו מכחיש כי הגיש בקשות כלשהן לאשרות.[253]
ב-5 באוגוסט 2012 דווח כי ממשלת אתיופיה הכירה רשמית בקוסובו, ושמשרד החוץ של קוסובו ממתין לאגרת מוקראת. בדצמבר 2014, על רקע סכסוך דיפלומטי עם סרביה, איימה אתיופיה להכיר בקוסובו.[254]
בפגישה שנערכה ב-28 במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לנציגו של נשיא בהוטן באו"ם, להאטו וואנגצ'וק, אמר וואנגצ'וק כי הוא העביר את בקשתה להכרה של קוסובו לממשלתו ב-3 בפברואר, והוא ממתין להחלטת ממשלתו.[255] ב-19 בספטמבר 2012 אמר וואנגצ'וק כי מדינתו דנה בסוגיית קוסובו.[256]
בפגישה שנערכה בספטמבר 2010 בין שרי החוץ של קוסובו ובוטסואנה, סקנדר היסני ופאנדו סקלמני, אמר סקלמני כי בית הדין הבין-לאומי קיבל "החלטה ברורה", ואמר כי בקרוב יגיש בקשה רשמית להכרה בפני ממשלתו.[257] באוקטובר 2010 אמר סקלמני כי בוטסואנה טרם קיבלה החלטה על הכרה בקוסובו ושהי תמתין עד להכרעת האיחוד האירופי, וכי קוסובו הבטיחה תמיכה בהקמת בית ספר לרפואה בבוטסואנה בתמורה להכרה שלה.[258] במרץ 2011 אמר סקלמני. שבוטסואנה עדיין צריכה לדון בנושא כראוי על מנת להגיע להחלטה מושכלת בנושא. לדבריו, מכייון שהנושא הגיע לפתחו של בית הדין הבין-לאומי, ולכן הוא דורש התבוננות מדוקדקת כיוון שהוא נושא הכרוך בשאלות משפטיות.[259] בספטמבר 2013, הבטיח סקלמני, את ההכרה בקוסובו וטען שכעת זה רק עניין פרוצדורלי לפני שזה יקרה.[260]
בספטמבר 2014 אמר סקלמני כי מדינתו מעריכה את ההתפתחויות בקוסובו כחיוביות, אשר סוללות את הדרך לאפשרות לבחון הכרה על ידי ארצו.[261]
בפברואר 2008, נשיא בוליביה, אבו מוראלס, סירב להכיר בעצמאותה של קוסובו והשווה את קוסובו למנהיגי ארבע מדינות מזרח בוליביה שדרשו מהממשלה הפדרלית אוטונומיה רבה יותר.[262] בדיון שנערך ב־4 בדצמבר 2009 בבית הדין הבין-לאומי, אמרה המשלחת הבוליביאנית כי קוסובו היא חלק בלתי נפרד מסרביה ושהרפובליקה של קוסובו אינה קיימת. הכרזת עצמאות חד צדדית אינה יכולה לשנות את המשטר הבין-לאומי שנקבע בהחלטת האו"ם, או להכריע בתוצאות המשא ומתן.[263]
התגובה הבוסנית לעצמאות קוסובו הייתה מעורבת, ובתוך מוסד הנשיאות המורכב משלושה נציגים של הקבוצות האתניות המרכזיות בבוסניה, הייתה מחלוקת, הנציג הבוסניאקי והנציג הקרואטי תמכו בהכרה בעצמאות קוסובו ואילו הנציג הסרבי התנגד.
בפברואר 2008 כתב נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, במכתב לנשיא סרביה בוריס טאדיץ' כי "בלארוס מביעה את הזדהותה עם כוונתם של הסרבים להגן על ריבונותם ועל השלמות הטריטוריאלית של ארצם".[264]האספה הלאומית של בלארוס פרסמה הצהרה המגנה את הכרזת העצמאות ועודדה את כל המדינות לכנות את המהלך "בלתי חוקי" על פי החוק הבין-לאומי.[265][266]משרד החוץ של בלארוס פרסם הודעה בה נאמר "כי ההתיישבות בקוסובו ובמטוכיה צריכה להתנהל על פי החוק הבין-לאומי, בהתבסס על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1244 (משנת 1999) המהווה את המסמך המכונן להסדר בקוסובו המאשר את ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה של סרביה, ומבוסס על הוראות המפתח של מגילת האו"ם והסכמי הלסינקי. ותפקידה המהותי של מועצת הביטחון של האו"ם היא הנשיאה באחריות לשמירה על שלום וביטחון בין-לאומי".[267] בדיון שנערך ב־3 בדצמבר 2009 בבית הדין הבין-לאומי, המשלחת הבלארוסית אמרה כי על פי החוק הבין-לאומי ניתן להפריד רק מושבות לשעבר, או במקרים בהם אוכלוסיית המיעוטים דוכאה במשך תקופה ארוכה ונמנעה ממנה השתתפות בממשלה, אולם המצב בקוסובו לא עמד בקריטריונים אלה המתפרשים באופן מסורתי כזכות להגדרה עצמית "חיצונית". החוק הפנימי של סרביה כמו גם החלטות האו"ם מספקים הגדרה עצמית "פנימית" של האוכלוסייה האלבנית.[225]
במאי 2012 אמר שגריר בלארוס בסרביה, אולדזמיר צ'ושאו, כי בלארוס לעולם לא תכיר בעצמאות קוסובו. הוא צוטט באומרו: "הפצעים בקוסובו פוגעים בנו מאוד."[268]
ברזיל לא הכירה בעצמאותה של קוסובו, ואמרה כי היא סבורה כי יש להגיע להסכמה בחסות האו"ם ובמסגרת החוקית של הלטה מספר 1244 של מועצת הביטחון של האו"ם.
בפברואר 2008 אישרה ממשלת ברזיל את עמדתה כי יש להמשיך ולחפש אחר פתרון לנושא קוסובו באמצעות דיאלוג ומשא ומתן, בחסות האו"ם ובמסגרת החוקית של החלטה 1244. שר החוץ הברזילאי סלסו אמורים אמר כי ברזיל צריכה להמתין להחלטת האו"ם לפני שתגדיר את עמדתה הרשמית בנושא עצמאותה של קוסובו.[269][270]
בספטמבר 2009 אמר שגריר ברזיל בסרביה דנטה קואלו דה לימה כי "עמדתנו הבסיסית היא שאנחנו מכבדים את שלמותה הטריטוריאלית של סרביה. תמכנו בהחלטה 1244 של מועצת הביטחון, לפיה קוסובו היא חלק מסרביה. אנו חושבים גם כי העיקרון של הזכות להגדרה עצמית לא יכול לסתור את החובה לציית לחוק הבין-לאומי".[271]
בדיון שנערך ב־4 בדצמבר 2009 בבית הדין הבין-לאומי, המשלחת הברזילאית אמרה כי הכרזת העצמאות החד-צדדית מתעלמת לא רק מסמכותו של האו"ם, אלא גם מעקרון ההגנה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות. אין בסיס להצדיק את הכרזת העצמאות החד-צדדית בהחלטת האו"ם 1244 מכיוון שהיא קידמה פתרון שהוסכם על ידי שני הצדדים. מאחר שהסכם כזה לא הושג, הסכסוך בקוסובו יכול להיות מוכרע רק על ידי האו"ם.[263]
שר החוץ של גאורגיה, דויט בקרדזה, אמר ב-18 בפברואר 2008 כי טביליסי לא תכיר בעצמאותה של קוסובו והוסיף: "אני חושב שכולם בגאורגיה, ללא קשר לנטייה פוליטית, מסכימים פה אחד בנושא זה.[272][273] ב-29 במרץ 2008, ראש הממשלה, לאדו גורגנידזה, העניק ריאיון מוקלט באסטוניה, ובו אמר בבירור באנגלית שכפי שחברותיה של גאורגיה הכירו בקוסובו, זה טבעי שבסופו של דבר גאורגיה תעשה כך גם כן. פרסום מודפס של הריאיון הוביל לדרישות של האופוזיציה להעמידו לדין, ודובר הממשלה הצהיר כי ראש הממשלה פורש באופן שגוי, ולאחר מכן העיתון האסטוני Postimees, שניהל והדפיס את הריאיון, הוציא את הריאיון המוקלט לאור.[274] ב־9 במאי 2008 אמר נשיא גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי, "אנו אומרים בקול רם וברור שמעולם לא תכננו להכיר בקוסובו. אנחנו גם לא מתכננים לעשות זאת בעתיד. הפתרון שנבחר הוא אינו הפתרון הטוב ביותר. היה צריך לתת לסרבים יותר זמן למשא ומתן. והפתרון שקוסובו נקטה בו היה פזיז".[275]
במרץ 2008 אמר שר החוץ של גואטמלה, ארולדו רודאס, כי הוא מתנגד להכרה בקוסובו מתוך חששות דומים לחששות של הרוסים. עם זאת, הממשלה עדיין שוקלת להכיר בקוסובו.[276]
בפגישה שנערכה ב-26 במרץ 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, ושגריר גואטמלה באו"ם, גרט רוסנטל, אמר רוסנטל כי ממשלת ארצו בוחנת בקפידה את ההתפתחויות בקוסובו, ואת ההכנות המתמשכות לקראת העלאת הנושא בפני בית הדין הבין-לאומי. ועוד הוסיף רוסנטל כי גואטמלה מתייעצת גם עם מדינות אחרות באמריקה הלטינית כדי להגיע להחלטה.[277]
באפריל 2014 אמר נשיא גואטמלה אוטו פרס מולינה כי מדינתו תשקול להכיר בקוסובו.[278]
במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-1 בספטמבר 2010, אמר הנציג של גינאה המשוונית באו"ם, אנטוליו נדונג מבה, כי מדיניות החוץ של מדינתו תומכת בעצמאות קוסובו.[279] בספטמבר 2011 דווח כי נשיא גינאה המשוונית, תאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו, הגיב בחיוב לבקשה להכרה מצד קוסובו.[280] ב־21 בנובמבר 2011, בפגישה עם סגן ראש ממשלת קוסובו הראשון, בהדג'ט פצולי, הבטיח הנשיא אוביאנג כי יתחיל מיד לנסח את ההכרה בקוסובו.[281]
בינואר 2012 הצהיר יועצו של פצולי, ג'טליר זיבראג', כי קוסובו קיבלה אישור על הכרה מגינאה המשוונית, אך ממתינה לקבלת אגרת מוקראת.[282]
ממשלת ג'מייקה סירבה בשנת 2009 לבקשת ארצות הברית להכיר בקוסובו. ב-23 ביולי 2009, מזכירת המשנה לעניינים רב-צדדיים במשרד החוץ והסחר בג'מייקה, השגרירה וילמה מקניש, הבהירה כי אינה מצפה לשינוי בהחלטת ממשלת ג'מייקה שלא להעביר הכרה דיפלומטית רשמית לקוסובו.[283][284] לאחר פגישות באפריל 2010 עם בכירים בג'מייקה, הצהיר שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' כי סרביה יכולה לסמוך על המשך תמיכתה של ג'מייקה בשמירה על ריבונותה ועל שלמותה הטריטוריאלית.[285]
ב-20 בפברואר 2020 פרסם נשיא קוסובוהאשים טאצ'י הצהרה בטוויטר והודה לג'מייקה על הכרתה בקוסובו כמדינה ריבונית ועצמאית. עם זאת, שרת החוץ והסחר של ג'מייקה קאמינה ג'ונסון-סמית' הכחישה את ההכרה עוד באותו יום.[286][287][288]
ביולי 2011 הוזמן סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהדג'ט פצולי, להשתתף בטקס העצמאות של דרום סודאן.[289] בספטמבר 2012 הזמין סגן נשיא דרום סודאן, ריק מאכר טני, את ראש ממשלת קוסובו, האשים טאצ'י, לדרום סודאן כדי לדון בבנית יחסים בין שתי המדינות.[290] במהלך פגישה באוקטובר 2012 עם פצולי הצהיר נשיא דרום סודאן, סאלווה קיר מאיארדיט, על רצונה של ארצו לשמור על יחסי ידידות עם קוסובו. הוא חזר על העמדה כי דרום סודאן תומכת בזכותם של אזרחי קוסובו לבנות ולגבש את מדינתם.[291] בספטמבר 2013 שר החוץ של דרום סודאן, ברנבה מריאל בנג'מין, אישר כי ההכרה בקוסובו היא עניין של זמן.[260]
באפריל 2014 אמר בנימין כי יש לצפות לחדשות חיוביות בכל הנוגע לשיפור היחסים עם קוסובו.[243] בספטמבר 2014 אמר בנג'מין כי דרום סודאן שוקלת בכובד ראש את ההכרה בעצמאות ותמלא אחר כל הנהלים על מנת לעשות זאת.[292]
ב-10 בפברואר 2009 אמרה ראש מינהל הארגונים הבין-לאומי במשרד החוץ בקונגו, אליס קימפמבה במבה, כי ממשלתה לא מתכוונת להכיר כרגע בקוסובו, והוסיפה כי ממשלתה עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות בנושא קוסובו באו"ם.[293] בנובמבר 2009 דווח כי נשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ז'וזף קבילה אמר כי מדינתו לא תכיר בעצמאותה של קוסובו כל עוד הוא חי.[294] ב־6 באפריל 2012, יו"ר האספה הלאומית של קונגו, אבריסטה בושאב אמר כי "עמדת סרביה בנוגע לקוסובו ומטוכיה היא עמדת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו".[295]
בספטמבר 2013 הצהיר שר החוץ של קונגו, ריימונד טשיבנדה כי יציע לנשיא קונגו להכיר בקוסובו.[296]
בפברואר 2008 שגריר וייטנאם באו"ם לה לואונג מין "אישר מחדש את מדיניות וייטנאם כי העובדה שהכרזת העצמאות של קוסובו נעשתה באופן חד צדדי איננה עולה בקנה אחד עם החלטה 1244 של מועצת הביטחון של האו"ם וכי היא רק תסבך את המצב בקוסובו ובאזור הבלקן".[297] בפגישה שהתקיימה ב-23 בפברואר 2011 בין שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ', לבין סגן ראש ממשלת וייטנאם, פאם ג'יה קים, אישר קים את עמדתה של וייטנאם התומכת בכל הנושאים הקשורים לקוסובו במסגרת הצו של מועצת הביטחון של האו"ם להשגת צעדים מקיפים מבחינת כיבוד הריבונות הלאומית והשלמות הטריטוריאלית של סרביה, והבטחת האינטרסים של מדינות מעורבות.[298] בפגישה שנערכה ב־24 בנובמבר 2011 עם סגן ראש ממשלת אלבניה ושר החוץ, אדמונד האקסינאסטו, אמר שר החוץ של וייטנאם, פאם בין מין, כי וייטנאם עוקבת אחר ההתפתחויות בקוסובו, וכי סרביה וקוסובו צריכות להמשיך בדיאלוג כדי למצוא בסיס משותף למתווה שיהיה מקובל על שני הצדדים.[299]
בפברואר 2008 הודיע נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, כי ונצואלה אינה מכירה בעצמאותה של קוסובו בטענה שהושגה באמצעות לחץ של ארצות הברית. והוא מתח ביקורת על תנועה פוליטית שקראה בעקבות כך להגברת האוטונומיה של מדינת סוליה שבוונצואלה.[300] ב־24 במרץ 2008 האשים צ'אבס את וושינגטון בניסיון להחליש את רוסיה על ידי תמיכה בעצמאות לקוסובו. הוא כינה את ראש ממשלת קוסובו האשים טאצ'י, "טרוריסט" שהועלה לשלטון על ידי ארצות הברית, וציין כי מנהיג המורדים לשעבר הוא "הנחש".[301]
באפריל 2011, על פי הדיווחים, אמר קלאודיוס נהאמה, סגן מנהל הפרוטוקול במשרד החוץ של זימבבואה, לג'יימס ברישה הקוסובני כי זימבבואה תשקול את ההכרה בקוסובו, אך עליהם להמתין להמלצה של נציג זימבבואה באו"ם, שעליו להעביר אותה למשרד החוץ ורק לאחר מכן הוא יועבר לפרלמנט לאישור.[302]
בפברואר 2013 אמר ראש ממשלת זימבבואה, מורגן צ'נגיראי, כי ישקול להכיר בקוסובו.[303]
במרץ 2008 אמר שר החוץ של זמביה, קבינגה פנדה, כי זמביה לא החליטה על עמדתה בנושא הכרזת עצמאותה של קוסובו. פנדה אמר כי הממשלה זקוקה ליותר זמן לניתוח העניין.[304] על פי מידע שהודלף בארצות הברית, זמביה אינה מעוניינת לנקוט עמדה בקוסובו בשל החשש מתקדים לשבט לוזי, קבוצה אתנית המתגוררת בעיקר במערב זמביה, שיש לה תנועה בדלנית פעילה לעצמאות מזמביה.[305] בפגישה עם שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, בספטמבר 2010, אמר פנדה כי זמביה בוחנת בקפידה את חוות דעתו של בית הדין הבין-לאומי, וכי הבקשה להכרה תטופל בקרוב.[306] בפגישה שהתקיימה לאחר מכן עם שר החוץ האלבני, אדמונד האקסינאסטו, אמר פנדה כי עצמאותה של קוסובו היא מציאות בלתי הפיכה וכי חוות דעתו של בית הדין הבין-לאומי מקלה על ההחלטה להכיר בקוסובו עבור מדינות אפריקאות רבות.[307]
ב־27 בפברואר 2011,הצהיר פנדה בקשר לבקשה להכרה בקוסובו כי "אנו נעריך את הבקשה הזו. זה יצטרך לעבור בדיקה כמו שאנחנו תמיד עושים".[308]
בספטמבר 2012, שר החוץ של זמביה, גיבן לובינדה, אמר כי למדינתו אין סיבה שלא להכיר בקוסובו.[309]
השר הזמבי לענייני פנים, אדגר לונגו, הצהיר בדצמבר 2013 כי ממשלתו תדון ביסודיות בכל השטחים האפורים לפני שניתן יהיה לקבל החלטה כלשהי על קוסובו,[310] וכי ההכרה בקוסובו תהיה בראש סדר העדיפויות של זמביה.[311]
בפברואר 2008 הצהיר יו"ר הוועדה לעניינים בין-לאומיים של האספה הטג'יקית העליונה, אסומודין סעידוב, כי טג'יקיסטן לא תכיר בעצמאותה של קוסובו מכיוון שהיא רואה בה הפרה של הנורמות החוקיות ושהיא מסכנת את אירופה.[312] על פי מידע אמריקאי שהודלפ, טג'יקיסטן אינה מעוניינת לנקוט עמדה בקוסובו בשל החשש מהתקדים באבחזיה ודרום אוסטיה.[313]
ב-20 בפברואר 2008 נקטה שרת החוץ של טרינידד וטובגו פאולה גופי-סקון עמדה חיובית והבטיחה לשגריר ארצות הברית כי תמשיך בעניין ההכרה בקוסובו.[315]
בפגישה שהתקיימה ב-25 במרץ 2009 עם שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, שגרירת טרינידד וטובגו באו"ם, מריה אנט ואלר, אמרה כי מדינתה יודעת עד כמה חשובה ההכרה הבין-לאומית עבור קוסובו וכי הממשלה של טרינידד וטובגו תתייחס לבקשה להכרה בזמן הקרוב.[316]
בפגישה שהתקיימה במאי 2009 עם שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, דיווח נציג כף ורדה באו"ם, אנטוניו פדרו מונטיירו לימה, כי ההחלטה על הכרה בקוסובו היא רק "שאלה של זמן" וכי "כף ורדה מבינה היטב את מחיר החופש".[248] בדצמבר 2010 אמר המזכיר הלאומי לענייני מדיניות חוץ ושיתוף פעולה של כף ורדה, ז'וזה לואיש רושה, כי מדינתו תמתין עד שיהיה קונצנזוס במועצת הביטחון של האו"ם לפני שתשקול את עמדתה.[317]
בפברואר 2013 הבטיח ראש ממשלת כף ורדה ז'וזה מריה נבש כי מדינתו תכיר בקרוב במדינת קוסובו.[318]
ב-27 בפברואר 2008 פרסם משרד החוץ של לאוס הצהרה הבאה "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס דוחקת בכל הצדדים לכבד את החלטה 1244 של מועצת הביטחון של האו"ם, מיום 10 ביוני 1999, המכירה בקוסובו כפרובינציה סרבית".[319]
בפגישה שנערכה ב־28 במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני לבין נציג לבנון באו"ם, נאוואף סלאם, אמר סלאם כי לבנון תמשיך לתמוך בקוסובו וכי ממשלת לבנון מחפשת את הרגע המתאים להכרה.[320] בפגישה שנערכה בנובמבר 2009 בין משלחת אלבנית בראשות סגנית שר החוץ, אדית הרקסי, לבין גורמים בלבנון ובהם ראש הממשלה סעד אל-חרירי, דיווח הצד הלבנוני כי לבנון תכיר בקרוב בקוסובו.[321] עם זאת, מאוחר יותר דווח ששגריר לבנון בבלגרד, סיהאד מועלם, צוטט כשהוא אומר כי אין באפשרות לבנון להכיר בקוסובו בעתיד הקרוב. לדבריו, לבנון תמתין להחלטת בית הדין הבין-לאומי[322]
בפגישה בפברואר 2012 עם יושבת ראש הפרלמנט האלבני, יוזפינה טופאלי, אמר ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, כי נושא ההכרה בקוסובו נשקל ברצינות רבה.[323]
בדצמבר 2013, שר החוץ הלבנוני עדנאן מנסור הבטיח לשקול את בקשת ההכרה של קוסובו.[324]
ב־29 בנובמבר 2018 ביקר שר החוץ הלבנוני ג'בראן בסיל בבלגרד ואישר שוב במסיבת עיתונאים משותפת עם מקבילו הסרבי, איוויצה דאצ'יץ', כי לבנון תומכת בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של סרביה. בסיל הוסיף גם כי "לבנון וסרביה חולקות נטיות ריבוניות משותפות, כמו גם את דחייתן של תנועות פילוג ובידוד."[325][326]
ב־8 במאי 2008 הצהיר מזכ"ל משרד החוץ של מאוריציוס, אנאנד ניוור, כי ממשלת מאוריציוס לא תכיר בקרוב בקוסובו בגלל חששותיהם על השלכות שזה יגרום "למאבקם להחזרת איי צ'גוס". ניוור אמר על כמה מדינות אפריקאיות שהכירו בקוסובו, כי מדובר "רק במדינות שאין להן חשש לגבי אזורי מחלוקת".[327] ב־28 באוגוסט 2008, פטריס קיור, ראש החטיבה הרב-צדדית במשרד החוץ של מאוריציוס, לא הצביע על נכונות מצד ממשלתו לשקול מחדש את עמדתה בנוגע לקוסובו, והמשיך להחזיק בקו המחבר בין קוסובו לשאלת ארכיפלג צ'אגוס.[328] ביוני 2009, ראש ממשלת מאוריציוס נווין רמגולם, התקשר לשגרירות ארצות הברית בפורט לואיס כדי לומר שהוא החליט שמאוריציוס תכיר בקוסובו, למרות התנגדות משרד החוץ שלו.[329]
במרץ 2008 דווח בעיתונות על נשיא מאלי אמדו טומני טורה כמי שהביע את עמדת מאלי כלפי קוסובו באופן הבא: "יש לכבד את הנורמות הבין-לאומיות, משום שפגיעה והפרה של השלמות הטריטוריאלית עלולות לאיים על שורה של מדינות עם בעיה דומה".[330] בפגישה שנערכה עם ראש ממשלת סרביה, מירקו צ'בטקוביץ' ב-21 במאי 2010, אמר שר החוץ של מאלי, מוכתאר אואנה, כי סרביה יכולה לסמוך על תמיכתה של מאלי במאמציה לשמר את ריבונותה ואת שלמותה הטריטוריאלית.[331]
באוגוסט 2011, בפגישה עם סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהדג'ט פצולי, דווח כי טורה אמר כי מאלי תיבחן ברצינות את ההכרה בקוסובו.[332]
לאחר פרסום של אגרת מוקראת באוגוסט 2012 המכירה בעצמאותה של קוסובו, שנחתמה כביכול על ידי נשיא מאלי בפועל, דיונקונדה טראורה,[333]פרסמו כלי התקשורת הממלכתיים במאלי הצהרה שהכחישה כי מאלי הכירה בקוסובו וטענה כי המסמך הוא המצאה.[334] פצולי טען כי צבא מאלי, שתפס לאחרונה את השליטה במדינה בהפיכה עקב אי שביעות רצון מהטיפול בהתקוממות הבדלנית שלהם באזוואד, התערב כדי להפוך את ההכרה שהעניק הנשיא האזרחי.[335] עם שובו של פצולי למאלי כדי לבקש הבהרה בנושא, הבטיחו ראשי המדינה לאשר מחדש את הכרתם.[336]
בפברואר 2008, סגן שר החוץ של מוזמביק, אנריקה באנזה, אמר בהתייחס להכרזת העצמאות של קוסובו: "נחכה לרגע המתאים. זה עניין רגיש מאוד וכמו כל העניינים מסוג זה, זה דורש הרבה מחשבה. ממשלתנו תעבוד כך שתקבל את ההחלטה המתאימה ביותר במקרה זה".[337] בנובמבר 2008, שגריר מוזמביק באו"ם, פיליפה צ'ידומו, הצהיר כי ממשלתו עוקבת אחר ההתפתחויות וכי היא "מבינה את רצון העם של קוסובו לחירות ועצמאות".[338] בפגישה שהתקיימה ב־18 ביוני 2009 בין צ'ידומו לשר החוץ של קוסובו סקנדר היסני ציין צ'ידומו כי נושא קוסובו ממשיך להישאר על סדר יומה של מוזמביק וכי יגיש את בקשת ההכרה לממשלתו.[227]
בספטמבר 2012, השר לענייני חוץ ושיתוף פעולה של מוזמביק, אולדמירו ז'וליו מארקס באלוי, אמר כי ממשלתו תשקול מחדש את ההכרה בקוסובו.[339]
בפברואר 2008 אמרה ממשלת מולדבה כי הכרזת העצמאות של קוסובו יוצרת "דאגות עמוקות ברפובליקה של מולדובה", וכי מולדובה לא תכיר בעצמאותה של קוסובו.[340] בדצמבר 2013, שר ההגנה של מולדובה, ויטלי מרינוטה, הצהיר בביקורו בסרביה כי מולדובה לא תכיר בקוסובו.[341]
ב-8 במאי 2009 נפגש נשיא קוסובו, פאטמיר סיידיו, עם נאימאה אנחבולד, סגן יו"ר הפרלמנט המונגולי, לבקש ממונגוליה שתכיר בקוסובו. על פי הדיווחים אנחבולד הבטיח לטפל בבקשה כשישוב למונגוליה.[342]ב פגישה שנערכה בין סגנית ראש ממשלת קוסובו, אדיתה טהירי, לבין נשיא מונגוליה צחיאגיין אלבגדורג' ושר החוץ והמסחר המונגולי גומבוג'אב זנדאנשאתר, ב-17 ביולי 2012, אמרו השניים כי מונגוליה תשקול להכיר בעצמאות קוסובו. אלבגדורג' הבטיח כי מונגוליה תשקול ברצינות להכיר בעצמאותה של קוסובו בעתיד הקרוב, וכי יש לו הערכה רבה לרצון של תושבי קוסובו לחירות ולעצמאות. זנדאנשאתר הבטיח כי מדינתו תדון בסוגיית ההכרה בעצמאות קוסובו.[343]
בינואר 2014 דווח כי משרד החוץ של מיאנמר שלח הודעה לגורמים בקוסובו והודיע להם שהם מכירים בעצמאות קוסובו. עם זאת, סגן ראש הממשלה בהג'ט פצולי ושר החוץ אנבר הודג'אי הכחישו שקיבלו הודעה שכזו.[344]
ב-19 בפברואר 2008 פרסמה משרד החוץ של מקסיקו הצהרה בה נאמר כי מקסיקו עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות בקוסובו כדי לאמץ, ברגע המתאים, עמדה בנושא הכרזת העצמאות. אותה הצהרה קראה לכל הצדדים להגיע להסכמה, באמצעות דיאלוג, על מעמדה הסופי של קוסובו וכן להגיע להסכמה בדבר זכויות המיעוטים ושמירת השלום והביטחון בבלקן.[345] אולם מאז פקידי ממשל מקסיקניים הדגישו שוב ושוב שמקסיקו אינה מתכוונת להכיר בקוסובו.[346]
בפגישה שנערכה בינואר 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לשגריר מרוקו באוסטריה, עומאר זניבר, אמר זניבר כי מרוקו עוקבת בקפידה אחר ההתפתחויות בקוסובו. לדבריו, "אנשים ומוסדות במדינתי מבינים ותומכים ברצונם של אנשי קוסובו. היינו ונשארים קרובים לקוסובו. אני יכול לומר לך שמדינתי מנהלת התייעצויות רחבות עם מדינות אחרות בנושא ההכרה בקוסובו. נקבל החלטה למען קוסובו בזמן המתאים לכך".[347] במהלך ביקורו בספטמבר 2009 ברבאט, אמר שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' כי מנהיגי מרוקו אישרו כי רבאט גיבשה את עמדתה בנושא אי הכרה בקוסובו. שר החוץ של מרוקו, טייב פאסי פהרי, הצהיר כי גופים אינם יכולים להפוך למדינות על ידי הצהרות עצמאות חד צדדיות, אלא רק באמצעות תהליכים באו"ם או הסכמה הדדית.[348] ביוני 2011 הסבירו נציגי ממשלת מרוקו כי הם מתקשים להכיר בקוסובו בשל ההקשר הפוליטי של סהרה המערבית.[349]
ב־6 ביולי 2012, שר החוץ של מרוקו, סעד א-דין אל-עות'מאני, התחייב כי מוסדות המדינה הגבוהים ביותר יבדקו את בקשת ההכרה של קוסובו, וההחלטה על ההכרה תתקבל בתוך תקופה קצרה.[350] בפגישה שנערכה באוקטובר 2012 בין ראשי ממשלת אלבניה ומרוקו, סאלי ברישה ועבד אל-אילה בן כיראן, הבטיח מר בן כיראן לדון בבקשת הרשויות באלבניה להכיר בקוסובו מכיוון שהיא נושא בעל חשיבות עליונה לאזור.[351]
ביולי 2009 אמר עומארו יאר אדואה, נשיא ניגריה, כי ניגריה לא תכיר בקוסובו כאומה עצמאית. לדבריו, ההחלטה שלא להכיר בקוסובו נובעת מהניסיון ההיסטורי של ניגריה ממלחמת האזרחים שהתחוללה בה בין השנים 1967 ו-1970, בה נלחמה ניגריה על ריבונותה ועל שמירת שלמותה הטריטוריאלית. והוא הוסיף כי "מאז תום מלחמת האזרחים, ניגריה המשיכה להיאבק על בניית מדיניות ואסטרטגיות לגיבוש אומה הטרוגנית, אך כוללת".[352] בנובמבר 2009 הדגיש אוג'ו מדוקווה, שר החוץ של ניגריה (ובעבר תומך בעצמאות ביאפרה) כי ניגריה לעולם לא תכיר בעצמאותה של קוסובו.[353] באוגוסט 2011 אמר סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהדג'ט פצולי, כי קיבל תמיכה מבכירים בהנהגת ניגריה שהבטיחו כי הכרה בקוסובו תטופל ברצינות בתוך זמן קצר.[354]דיווחים על הכרת קוסובו בניגריה הופיעו בשנת 2011.[355][356] בהצהרה שהתרחשה ב-22 בספטמבר 2011, דובר משרד החוץ הניגרי, דמיאן אגוו, אמר כי הממשלה הפדרלית הניגרית החליטה "לפתוח משרד סחר בפרישטינה". עם זאת, ביום למחרת היום המשרד חזר בו.
בספטמבר 2012 פורסם כי אולוגבנגה אשירו, שר החוץ הניגרי, הכחיש כי הכרה בקוסובו אכן התרחשה. אך בהדג'ט פצולי, סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, חזר והדגיש כי ההכרה התרחשה וטען כי אשירו מעולם לא שוחח עם גזטה אקספרס.[357]
בינואר 2013, שר החוץ לשעבר של קוסובו סקנדר היסני, אמר כי ההכרה של ניגריה ואוגנדה "מוטלת בספק לא רק על ידי המדינות המדוברות, אלא גם על ידי משרד החוץ האמריקני". שר החוץ הנוכחי, אנבר הודג'אי, הצהיר כי הוא בטוח שההכרות תקפות.[216] אך היעדר ההכרה אושר על ידי שר החוץ הניגרי במרץ 2014.[358]
בפברואר 2008 אמר שר החוץ של ניקרגואה, סמואל סנטוס לופס, כי ממשלת ארצו שומרת על עמדה של "צופה מהצד" בנוגע להכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו. "ניקרגואה צופה בסוגיית העצמאות של קוסובו, יש לנו חברים שמסכימים עם העצמאות הזו וחברים אחרים שלא מסכימים, יש כאלה שאומרים ש [העצמאות] מהווה איום על השלום באזור ההוא. אנחנו רק מסתכלים על [המקרה הזה ו] אין לנו דעה בנושא זה."
בספטמבר 2010, לאחר שיחות עם בכירים בנמיביה, שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' הצהיר כי לנמיביה אין כוונות להכיר בקוסובו. שר החוץ של נמיביה אוטוני נוג'ומה אמר כי הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך ולחפש אחר פתרון מוסכם לבעיית קוסובו וכי יש לחפש את ההזדמנויות לפיוס בין המדינות בבלקן.[359]
מידע שהודלף ב-2009 משגרירות ארצות הברית בקטמנדו קובע כי במהלך פגישה עם עוזר מזכיר ה-OECD ריצ'רד בושר, שר החוץ של נפאל, ג'יאן צ'נדרה אצ'אריה, אמר כי ממשלת נפאל טרם החליטה אם היא תכיר בעצמאות קוסובו. אצ'אריה הודה כי נפאל הבינה את האינטרס האמריקני בהכרה בקוסובו, אך לא יכלה לקבל החלטה באותה עת בגלל רגישות אזורית.[360]
במרץ 2012, מועצת השרים של סאו טומה ופרינסיפה תחת ראש הממשלה פטריס טרובאדה אימצה החלטה המכירה בעצמאותה של קוסובו.[361] בינואר 2013 פרסם הנשיא מנואל פינטו דה קושטה הודעה לפיה ההכרה אינה תקפה מכיוון שלא התייעצו איתו על ההחלטה, כנדרש בחוקת המדינה.[362][363][364][365] ראש הממשלה החדש גבריאל קושטה אמר כי תהליך ההכרה הוא מצב חריג.[366] שר החוץ של קוסובו, אנבר הודג'אי, עמד על כך שההכרה תישאר בתוקף.[216] סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהג'ט פצולי, אמר כי קיבל אגרת מוקראת המכירה בקוסובו מטרובאדה וכי מדובר בנושא סגור.[367]
בפסגת ההארגון לשיתוף פעולה אסלאמי ב-10 במרץ 2008 התנגדה סודאן לאימוץ המסמך, שהוצע על ידי טורקיה, שיעניק תמיכה בהכרזת העצמאות של קוסובו.[223] ב-28 באוגוסט 2008, שגריר סודאן באו"ם עבד אלמחמוד עבד אלחלים מחמוד הצהיר כי ממשלתו נותרה בהתנגדותה לעצמאות קוסובו וכי הם יתמכו בבקשת סרביה כי על העצרת הכללית של הא"ום לבקש לקבל חוות דעת מטעם בית הדין הבין-לאומי.[368] בפגישה שנערכה בספטמבר 2010 בין שרי החוץ של קוסובו וסודאן, סקנדר היסני ועלי קרטי, אמר קרטי כי סודאן עקבה מקרוב אחר החלטת בית הדין לענייני הבין-לאומי, ותתמוך במוקדם או במאוחר בקוסובו.[369]
ב-13 במאי 2009 דיווח שגריר סוריה בסרביה, מאג'ד שדוד, כי נשיא סוריהבשאר אל-אסד אמר לשר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' כי ארצו ממשיכה להתנגד להכרה בעצמאות קוסובו. שדוד ציטט את אל-אסד באומרו "סוריה קוראת לפתרון פוליטי למצב בבלקן ובמזרח התיכון והיא מתנגדת לכל סוג של פילוגים בשני האזורים, ללא קשר לשאלה האם מדובר בסיבות דתיות, אתניות או לאומיות".[370] באפריל 2012 ביקרה משלחת האופוזיציה סורית בראשות עמאר עבד אלחמיד בפרישטינה והבטיחה להכיר באופן מיידי בקוסובו אם הם ינצחו בסוריה.[371]
בספטמבר 2012, שר החוץ של סיישל, ז'אן פול אדאם, אמר כי מדינתו אינה מתנגדת לעצמאותה של קוסובו, וכי הכרה פורמלית תתרחש בקרוב מאוד.[372][373] בספטמבר 2014 אמר אדאם כי סיישל תשקול את ההכרה בקוסובו במלוא הרצינות.[374]
בפברואר 2008, כשנשאל על קוסובו, אמר ראש ממשלת סנט וינסנט והגרנדינים, רלף גונזלבס, כי "אם תושבי המדינה [קוסובו] רוצים עצמאות, אני חושב שהם צריכים לקבל אותה".[375] בפגישה באוגוסט 2011 בין נציג ארצות הברית, אליוט אנגל, לבין ראש ממשלת הגרנדינים רלף גונזלבס ושר החוץ של הגרנדינים לואי סטראקר, הבטיחו השניים לקחת על עצמם את התיק להכרה בקוסובו והבטיחו לבדוק את הנושא.[376]
ספרד היא המדינה הגדולה היחידה במערב אירופה שלא הכירה בקוסובו, הסיבה הרשמית היא אי העמידה של הכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו לטענתה בחוק הבין-לאומי, אך גם בשל החשש שלה מההשלכות האפשריות על תנועות העצמאות המקומיות בספרד.[16] אף על פי שהיא נתנה אינדיקציות לכך שעמדתה עשויה להשתנות, המתח הפוליטי הגובר סביב חבל הבסקים וקטלוניה גרם לכך שבעתיד הנראה לעין עמדתה לא תשתנה.
בפברואר 2008 כינה משרד החוץ של סרי לנקה את הכרזת העצמאות של קוסובו הפרה של מגילת האומות המאוחדות והדגיש את חששו כי המעשה "יכול להוות תקדים בלתי הפיך בהתנהלותם של היחסים הבין-לאומיים, ועל הסדר העולמי שנקבע של מדינות ריבוניות, והדבר יכול להוות איום חמור על השלום והביטחון הבין-לאומי".[377]
בפגישה שנערכה ביוני 2009 בין נשיא סרביה בוריס טאדיץ', לבין נשיא סרי לנקה, מהינדה ראג'פקסה, אישר ראג'פקסה את תמיכתה של ארצו עם בעמדת סרביה והצהיר כי סרי לנקה מתנגדת בתוקף לעצמאותה של קוסובו מכיוון שהיא מאיימת על הסדר הבין-לאומי. ראג'פקסה הוסיף כי לא יכולה להיות זכות למדינות להיווצר על ידי התנתקות והתבדלות כיוון שזוהי הפרה של מגילת האו"ם ועקרון הריבונות הלאומית.[378]
בפגישה שערך בספטמבר 2011 עם סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהג'ט פצולי, הבטיח ראג'פקסה כי סרי לנקה תמשיך לשתף פעולה והביע את נכונותו להמשיך במגעים שיובילו לבניית היחסים בין המדינות בעתיד.[379] בפברואר 2013 הצהיר ראש ממשלת סרי לנקה, דיסאנייאקה מודיאנסלאג' ג'איירטאנה כי הכרתה של סרי לנקה בקוסובו תיבחן.[380]
בפגישה שהתקיימה ב־28 במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לנציג עיראק באו"ם, חמיד אל ביתי, אמר ביתי כי קוסובו ראויה להכרה על ידי מדינות אחרות וכי החלטת עיראק בנושא תגיע בזמן מתאים.[381] בפגישה שהתקיימה בספטמבר 2009 בין היסני לשר החוץ העיראקי, הושיאר זיבארי, אמר זיבארי כי בקשתה של קוסובו להכרה דורשת תהליך חשיבה מדוקדק. לדבריו, הוא יעביר את הבקשה לממשלתו, וכי "אנו מבינים את זכותם של עמים להגדרה עצמית".[382] ב-18 בפברואר 2010, לאחר פגישה עם ראש ממשלת עיראקנורי אל-מאלכי, אמר שר החוץ הסרבי ווק ירמיץ' כי סרביה תומכת בתוקף בשלמותה הטריטוריאלית של עיראק, בדיוק כמו שעיראק תומכת בסרביה.[383] במאי 2010, על פי הדיווחים עלי אל-בלדאווי, נציג המועצה העליונה האיסלאמית בעיראק, אמר כי היחסים עם קוסובו ימוסדו לאחר שמפלגתו, שניצחה בבחירות האחרונות, תקים ממשלה חדשה.[384] ב-6 באוגוסט 2010, לאחר פגישה עם ראש הממשלה אל-מאלכי, אמר שר ההגנה הסרבי דרגאן שוטאנובץ' כי עיראק אינה מכירה בעצמאותה של קוסובו והוסיף כי עיראק תמכה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של סרביה.[385]
במרץ 2011 נפגש ראש ממשלת קוסובו האשים טאצ'י עם סגן נשיא עיראק, טריק אל-האשימי, שהבטיח כי עיראק תשקול את ההכרה בקוסובו בעתיד המיידי כדי לפתוח את הדרך לקידום היחסים הטובים בין שתי המדינות.[386] באוקטובר 2011, שגריר עיראק בבלגרד, פלאח עבדולסדה, אמר כי עיראק תומכת בחוק הבין-לאומי ובמנגנונים בין-לאומיים, ולא שינתה את עמדתה לגבי אי הכרה בקוסובו.[387]
בספטמבר 2012 אמר נשיא עיראק, ג'לאל טאלבאני, כי הוא מעריך את האינטרס של הרפובליקה של קוסובו ליצור יחסי ידידות עם מדינתו, והוא הזמין את סגן ראש ממשלת קוסובו, בהג'ט פצולי, לביקור רשמית בעיראק על מנת לדון לעומק בצעדים נוספים ליצירת יחסים בין מדינות.[388] בנובמבר 2012 הביע שר החוץ העיראקי זיבארי את תמיכת ארצו בעצמאות קוסובו, ואת הערכתו על ההתקדמות שהושגה בקוסובו לאחר הכרזת העצמאות. הוא אמר כי הרשויות העיראקיות עוקבות בזהירות רבה אחר ההתפתחויות בקוסובו.[389]
בפברואר 2008 אמר שר החוץ של הפיליפינים אלברטו רומולו: "בהתחשב ברגישויות הקיימות באזור, יש לעודד המשך דיאלוג בין כל הצדדים הנוגעים בדבר בכדי להבטיח יציבות אזורית". הוא גם אמר כי הפיליפינים אינם מוכנים להכיר בקוסובו כאומה עצמאית.[390] ב־19 בפברואר 2008 הצהיר רומולו כי הכרה עשויה לסבך את שיחות השלום עם התנועה התנועה המוסלמית הבדלנית במינדנאו. לדבריו, "בעוד הפיליפינים אינם מתנגדים לרעיון העצמאות לקוסובו, אנו מעדיפה הסדר ... תוך התחשבות בעקרונות הבין-לאומיים המקובלים של ריבונות ושלמות טריטוריאלית".[391] בפגישה שנערכה בנובמבר 2012 בין שר החוץ של קוסובו, אנבר הודג'אי, למזכיר המדינה של הפיליפינים, רפאל א. סגואיס, הבטיח סגואיס תמיכה בקוסובו באומרו כי למדינתו יש הבנה מלאה לעצמאות קוסובו וכי הוא ישקול את הבקשה להכרה.[392]
בפברואר 2008 פרסם משרד יחסי החוץ של פרגוואי הצהרה לפיה פרגוואי מודעת להצהרת העצמאות של קוסובו והיא מנתחת את המצב.
באפריל 2010 דווח כי נשיא פרגוואי אמר לטייס הקוסובני ג'יימס ברישה, שהיה במסע להעלאת המודעות ברחבי מרכז ודרום אמריקה, כי פרגוואי כבר הכירה בעצמאותה של קוסובו אך לא הודיעה על כך כדי לא לסכן את מערכת היחסים שלה עם רוסיה.[393]
ב־27 בפברואר 2008 בהודעה לעיתונות קרא משרד החוץ של צ'ילה לצדדים הנוגעים בדבר להשיג, בדרכי שלום, באמצעות דיאלוג ותוך עמידה בחוק הבין-לאומי, פתרון המכבד את עקרונות ומטרות מגילת האו"ם והוסיף כי צ'ילה תמשיך לנתח את הדיונים שהתקיימו ומתקיימים, הן באספה הכללית של האו"ם והן במועצת השרים של האיחוד האירופי.[394]
ב-29 בפברואר 2008, תקף הנשיא לשעבר פידל קסטרו בטורו האישי "השתקפויות פידל", המתפרסם בעיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בקובה, "גרנמה אינטרנשיונל" את הפוליטקאי חוויאר סולאנה, ששימש אז כנציג העליון של מדיניות החוץ והביטחון באיחוד האירופי, והאשים אותו בהיותו "האב האידאולוגי של עצמאות "קוסובו", ובכך שהוא מסכן את הלכידות האתנית ואת שלמות הטריטוריאלית של ספרד ובריטניה, אשר שתיהן נאבקות בתנועות בדלניות בתחומן. הוא כינה את עצמאות קוסובו במירכאות כ"עצמאות".[396] בדצמבר 2009 אמרה שגרירת קובה בסרביה, מרסדס מרטינס ולדס, כי קובה תומכת בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של סרביה בנוגע לסוגיית קוסובו ודוגלת בכיבוד החוק הבין-לאומי.[397]
בפגישה שנערכה בספטמבר 2010 בין שרי החוץ של אלבניה וקובה, אדמונד האקסינאסטו וברונו רודריגס פארילה, אמר רודריגס כי קובה שוקלת מחדש את ההכרה בקוסובו לאור ההחלטה שהתקבלה על ידי בית הדין הבין-לאומי בהאגן.[398] בפברואר 2015 דווח כי קובה המשיכה לתמוך בעמדת סרביה בסוגיית קוסובו.[399]
בפברואר 2008 דובר משרד החוץ הקזחי אמר כי קזחסטן מתנגדת להכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו. קזחסטן מתעקשת כי יש לפתור את סוגיית קוסובו בדרכי שלום בהתאם לעקרונות האו"ם בנושא ריבונות לאומית ושלמות טריטוריאלית, אמר הדובר.[211] באוקטובר 2008 אמר שר החוץ של קזחסטן, מראט טז'ין, כי "עיקרון השלמות הטריטוריאלית הוא עקרון המפתח במשפט הבין-לאומי" וכי מסיבה זו קזחסטן לא הכירה בקוסובו או באבחזיה ובדרום אוסטיה.[400] בדצמבר 2008 הצהיר ראש ממשלת קזחסטן כרים מסימוב כי "יש לנו עמדה רשמית. קזחסטן לא הכירה בקוסובו ואינה מכירה באבחזיה ובדרום אוסטיה. אנו סבורים כי הגבולות מוגדרים וקזחסטן לא תכיר במדינות חדשות".[401]
ב־6 באוקטובר 2008 הדגיש מנהל המחלקה האירופית במשרד החוץ ושיתוף הפעולה הבין-לאומי בקמבודיה, קאו סמרת, כי קמבודיה אינה מעוניינת לעודד היפרדות באף מדינה ולכן אינה תומכת בעצמאות קוסובו. קאו השווה את תביעת העצמאות בקוסובו לתביעת העצמאות בדרום אוסטיה והצהיר כי קמבודיה לא תעודד מתיחות בין מדינות על ידי תמיכה בתביעות העצמאות.[403] בפברואר 2009 חזר שר החוץ במשרד החוץ ושיתוף הפעולה הבין-לאומי של קמבודיה, אוך בורית, על אותו המסר. הצהרת משרד החוץ כי קוסובו היא נושא רגיש אותו הם לומדים בקפידה. בורית שאל, "אם מכירים בקוסובו, מה עם דרום אוסטיה?"[404] ב-2 באפריל 2009, מנהל המחלקה לארגונים בין-לאומיים במשרד החוץ ושיתוף הפעולה הבין-לאומי של קמבודיה, טואי רי, הצהיר כי קמבודיה לא מתכוונת להגיש תסקיר (בין אם הוא תומך בסרביה או בקוסובו) לקראת הדיון בבית הדין הבין-לאומי.[405]
בינואר 2011, אמר המזכיר הכללי של משרד החוץ בקמרון, פרדיננד נגו נגו, כי ממשלתו אינה יכולה להכחיש כי עצמאותה של קוסובו היא בלתי הפיכה, אך כי היא נוהגת בזהירות כדי לא לפגוע באינטרסים של קמרון בעולם.[406] בנובמבר 2011, בפגישה עם סגן ראש ממשלת קוסובו הראשון, בהג'ט פצולי, אמר ראש ממשלת קמרון, פילמון יאנג, כי ההכרה בקוסובו בדרך.[407]
בפגישה שנערכה ב-5 בנובמבר 2012, בין שר החוץ של קוסובו אנבר הודג'אי, ונציגו של שר החוץ של קמרון, אדום גרגום, אמר גרגום כי למדינתו אין סיבות פוליטיות או משפטיות שלא להכיר בעצמאות קוסובו, והביעה את אהדת עמו לתושבי קוסובו.[408]
בפגישה שנערכה ב-30 ביולי 2008 בין שר החוץ של קניה מוזס וונטגולה לעמיתו הסרבי ווק ירמיץ', הסביר ווטנגולה את עמדתה העקרונית של קניה בנוגע לקוסובו ולשלמותה הטריטוריאלית של סרביה.[409]
בפגישה שהתקיימה ב-27 במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לנציג קניה באו"ם, זכארי מובורי-מואיטה, אמר מובורי-מואיטה כי "לקוסובו מגיע מקום במשפחת העמים" וכי הוא יעביר את הבקשה להכרה לממשלתו. הוא גם אמר שהזכות להגדרה עצמית היא זכות שאי אפשר להכחיש.[410]
לאחר פגישה בספטמבר 2010 עם פוליטיקאים בקניה, אמר ראש ממשלת אלבניה סאלי ברישה כי קניה הבטיחה להחליט באופן חיובי בנוגע להכרה בקוסובו.[411]
באוקטובר 2012 הצהיר ראש ממשלת קניה, ראילה אודינגה, כי קניה שוקלת ברצינות להכיר בקוסובו, וכי החלטה תתקבל בקרוב.[412]
ב-11 בפברואר 2008 הצהירה שרת החוץ הקפריסאית אראטו קזאקו-מרקוליס כי "קפריסין לעולם לא תכיר בהכרזת עצמאות חד-צדדית מחוץ למסגרת האו"ם".[413] נשיא קפריסין דימיטריס כריסטופיאס, אישר במרץ 2008 כי קפריסין לא תכיר בקוסובו כמדינה עצמאית, מתוך כבוד לשלמותה הטריטוריאלית ולריבונותה של סרביה.[414] כריסטופיאס חזר על התנגדותו להכרה בריאיון לעיתון רוסי באומרו: "הדבר המשותף לקוסובו ולקפריסין, בכל הנוגע למצב באזורים אלה, הוא שבשני המקרים, העקרונות הבסיסיים של החוק הבין-לאומי, כמו גם החלטות האו"ם בנושא, מופרות ללא הרף". נשיא קפריסין הדגיש כי שלמותה הטריטוריאלית, הריבונות והעצמאות של סרביה וקפריסין מופרות פעם אחר פעם באופן ברוטאלי.[415] ב־23 בפברואר 2009, בפגישה עם נשיא סרביה בוריס טאדיץ', אמר כריסטופיאס כי "קפריסין לא הכירה בהכרזת העצמאות החד צדדית של קוסובו ולא תכיר בה בעתיד. אנחנו בצד שלך, לא רק כיוון שהמקרה שלך דומה לשלנו, אלא כיוון ששזה עניין של עקרונות".[416] ב-16 ביוני 2009, שר ההגנה של קפריסין, קוסטאס פאפקוסטאס, אמר כי קפריסין לעולם לא תכיר בעצמאות קוסובו.[417][418]באוקטובר 2009 חזר כריסטופיאס על אמדתה של קפריסין כשאמר שקפריסין לא תכיר בקוסובו, גם אם כל שאר חברי האיחוד האירופי יעשו זאת.[419]
ב־28 ביוני 2012 הצהיר משרד החוץ הקפריסאי כי אף על פי שהם לא הכירו בעצמאות קוסובו, הם מחויבים לחלוטין לקידום נקודת המבט האירופית של האזור. הם התחייבו כי במהלך נשיאות מועצת האיחוד האירופי, קפריסין תממש את תפקידיה באופן נייטרלי ואמין, תוך התחשבות בעמדותיהן של כל המדינות החברות באיחוד, אך אין לפרש כל פעולה שתבוצע במהלך הנשיאות בדרך כלשהי שינוי בעמדתם ביחס לאי הכרה ולמעמדה של קוסובו על פי החוק הבין-לאומי.[420]
ב־11 בפברואר 2009 אמר מנהל הארגונים הבין-לאומיים במשרד החוץ של רואנדה, בן רוצינגה, כי לאיחוד האפריקאי אין עמדה אחידה בנושא עצמאות קוסובו וכי רואנדה לא תגיע ל"הכרעה אינדיבידואלית לפני שתהיה עמדה מאוחדת שכזו".[421] ב-18 בספטמבר 2009, שרת החוץ של רואנדה, רוזמרי מוסמינלי, אמרה כי כמה מדינות עשויות לבקר את ההכרה הרואנדית בקוסובו, ולהאשים את רואנדה בנקיטת עמדה, כדי להניח את הבסיס לפריצה דומה מצד חלקים ממזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. היא הוסיפה כי ממשלת קוסובו ביקשה להיפגש עמה אך היא לא הגיבה.[422]
ב-18 בפברואר 2008, הצביע הפרלמנט הרומני שלא להכיר בעצמאותה של קוסובו ברוב של 357 שהתנגדו להכרה לעומת 27 שתמכו בה, כאשר כל המפלגות למעט האיחוד הדמוקרטי של ההונגרים ברומניה, התנגדו להכרה בעצמאות קוסבו. כמו גם הנשיא וראש הממשלה שהתנגדו להכרה.[423][424] עם זאת, במאי 2015, הצהיר ראש הממשלה ויקטור פונטה כי "בשנת 2008 החליטה רומניה שלא להכיר בקוסובו. עם זאת, הדברים השתנו מאז. הממשלות השתנו ואפשר היה לקבל החלטה חדשה כלשהי על הכרה בקוסובו... מכיוון שדברים רבים השתנו בקוסובו מאז 2008".[425]
רוסיה התנגדה בתוקף לעצמאות קוסובו. עם זאת, בשנת 2014, כאשר הכירה בהכרזת העצמאות של הרפובליקה האוטונומית של קרים, ציין משרד החוץ של רוסיה את הצהרת העצמאות של קוסובו ואת החלטת בית הדין הבין-לאומי בנושא כראיה לכך שהחוק הבין-לאומי אינו עקבי בנושא הצהרות עצמאות חד צדדיות.[426]
בפגישה שהתקיימה ב-28 במאי 2009 בין שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, לבין נציג תוניסיה באו"ם, ג'לאל סנוסי, אמר סנוסי כי הוא יודיע לרשויות תוניסיה על בקשת ההכרה.[427] בנובמבר 2009, שגרירת תוניסיה בסרביה, הוריה פרחיחי, אמרה כי תוניסיה תומכת במחויבותה של סרביה לפתרון בדרכי שלום של נושא קוסובו באמצעות האו"ם, ובמאמצי הדיפלומטיה הסרבית בכיוון זה.[428]
בפגישה שהתקיימה בספטמבר 2010 בין שרי החוץ של קוסובו ותוניסיה, סקנדר היסני וכמאל מרג'אן, אמר מרג'אן כי תוניסיה תתייחס ברצינות רבה לחוות דעתו של בית הדין הבין-לאומי ותבחן את בקשת ההכרה בקוסובו בממשלה.[369]
בפגישה שהתקיימה באוגוסט 2011 בין סגן ראש הממשלה הראשון של קוסובו, בהדג'ט פצולי, לבין מנהיג תנועת א-נהדה, ראשיד אל-גנושי, הבטיח אל גנושי "שתוניסיה תכיר בקוסובו אם מפלגתו תזכה בבחירות".[429]
בפגישה שהתקיימה באוקטובר 2012 בין שר החוץ האלבני ויו"ר ועדת השרים של מועצת אירופה, אדמונד פנאריטי, לבין שר החוץ התוניסאי, רפיק עבדלסאלם, אמר עבדלסאלם כי ממשלתו שוקלת ברצינות את נושא ההכרה בקוסובו.[430]
בינואר 2013 הדגיש עבדלסאלם כי ההחלטה להכיר בקוסובו נמצאת בשלביה האחרונים וכי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה,[431] וראש הממשלה חמאדי אלג'אבלי הצהיר כי אין מכשולים בדרך להכרה בקוסובו.[432] עם זאת, בסוף פברואר אמר שגריר תוניסיה בסרביה, מג'יד המלאווי, כי תוניסיה לא תכיר בקוסובו, למרות לחץ חיצוני להכרה.[433]
בפברואר 2008, נשיא אבחזיה בפועל, סרגיי בגאפש, ראה "קידום עצמאותה של קוסובו על ידי ארצות הברית וכמה ממדינות אירופה היא הפגנה גלויה של מדיניות הסטנדרטים הכפולים". "אנו משוכנעים לחלוטין בכך ש[כעת] קיבלנו בסיס מוסרי רחב עוד יותר להכרה בעצמאותנו."[434] ב-5 בספטמבר 2008, שר החוץ האבחזי, סרגיי שמבה, אמר שהוא מוכן להכיר בעצמאות קוסובו, "אם קוסובו תסכים להכיר בעצמאותנו (אבחזיה), בוודאי שנכיר גם בהם".[435][436]
בפברואר 2008, נשיא דרום אוסטיה בפועל, אדוארד קוקויטי, הצהיר כי אין זה הוגן להשוות את קוסובו לדרום אוסטיה מכיוון שלדרום אוסטים יש זכות רבה יותר למדינה משל עצמם מאשר לאלבנים הקוסוברים. לדבריו, "האלבנים בקוסובו קיבלו עצמאות לאחר מבצע כוח מאוחד של נאט"ו בסרביה. האמריקנים והמדינות החברות בנאט"ו לקחו את המחוז מסרביה. אני מרגיש הזדהות עם העם הסרבי" והוסיף כי "לסרבים הייתה מדינה מסודרת שסיפקה חיים נורמליים לאלבנים, מסיבות אלה, מה שעשו האמריקנים לסרבים הוא עוול".[437]
התגובות לעצמאות קוסובו ברשות הפלסטינית בפברואר 2008, היו מעורבות. נוכח השאלה על השפעת הנושא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יאסר עבד רבו אמר, "אם הדברים לא הולכים לכיוון של משא ומתן רציף, עלינו לנקוט בצעד ולהודיע על עצמאותנו באופן חד צדדי. קוסובו אינה טובה מאיתנו. מגיעה לנו עצמאות עוד לפני קוסובו, ואנחנו מבקשים גיבוי של ארצות הברית והאיחוד האירופי לעצמאותנו". סאיב עריקאת השיב כי ארגון השחרור הפלסטיני כבר הכריז על עצמאות בשנת 1988. "כעת אנו זקוקים לעצמאות אמיתית, ולא להצהרה", אמר עריקאת, "אנו זקוקים לעצמאות אמיתית על ידי סיום הכיבוש. איננו קוסובו. אנו נמצאים תחת הכיבוש הישראלי. ולמען עצמאות עלינו לרכוש את עצמאותינו".[438]
במהלך ביקור ממלכתי ביולי 2009 בסרביה, אמר נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בעת שדן במצבים במזרח התיכון ובקוסובו, "אנו מחפשים דרך לפתור את הבעיות הללו בדרכי שלום, על ידי שמירה על החוק הבין-לאומי. איננו יכולים להנחית פתרונות וגם לא לקבל פתרונות שהונחתו. לכן עלינו לנהל משא ומתן".[439][440]
ביוני 2011 הצהיר איברהים חרישי, נציג פלסטין באו"ם בז'נבה, כי הרשות הפלסטינית תומכת בהשתלבותה של קוסובו בקהילה האירופית והבין-לאומית ותומכת בעצמאותה.[441] בספטמבר 2011, במהלך פגישת שרי החוץ בפסגת המדינות הבלתי מזדהות בבלגרד, אמר השגריר הפלסטיני באו"ם ריאד מנסור כי ברשות הפלסטינית מתרחש "כיבוש זר טיפוסי שאינו ניתן להשוואה לנושא קוסובו", כפי שאושר על ידי החוק הבין-לאומי והאו"ם.[442][443]
לטרנסניסטריה אין מדיניות כלפי קוסובו, אך משרד החוץ הטרנסניסטרי אמר כי "ההכרזה וההכרה בקוסובו הם בעלי חשיבות מהותית, מכיוון שכך נקבע מודל חדש להסדר סכסוכים, המבוסס על עדיפות זכותם של אנשים להגדרה עצמית". טרנסניסטריה קובעת כי מודל זה צריך לחול על כל הסכסוכים שיש להם בסיס פוליטי, משפטי וכלכלי דומה".[444]
ב-2010 אמר נשיא סומלילנד, אחמד מחמוד סילניו, "אנו שומעים על מה שנעשה בקוסובו ובדרום סודאן והמשמעות היא שנפתחת בפנינו הדלת. העיקרון שעל מדינות להישאר כפי שהיו בזמן עצמאותן השתנה אז למה שזה לא יעבוד גם עבורינו".[445]
בפברואר 2008 בירך נשיא צפון קפריסין, מהמט עלי טלט, על עצמאותה של קוסובו, אך דובר הנשיא אמר כי הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין אינה מתכננת להכיר בקוסובו.[446][447][448]
חזית פוליסריו, השולטת ברפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, הצהירה כי ההכרה המהירה על ידי מדינות רבות בעצמאות קוסובו מראה על הסטנדרטים הכפולים של הקהילה הבין-לאומית, בהתחשב בכך שנושא סהרה המערבית נותר בלתי פתור גם לאחר שלושה עשורים.[449]
עמדות ארגונים בין-לאומיים
ארגונים בין ממשלתיים אינם נוקטים בעצמם בהכרה דיפלומטית עבור מדינות; המדינות החברות בהם עושות זאת בנפרד. עם זאת, בהתאם לפרוטוקולים הפנימיים של הארגונים ועמדות המדינות החברות בהם, הם עשויים להביע דעות חיוביות או שליליות באשר להצהרות עצמאות שונות, או לבחור להציע או לעכב חברות בארגון למדינה מוכרת חלקית.
במאי 2009 בירך מזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא, על בקשתו של שר החוץ של קוסובו, סקנדר היסני, ליצירת תקשורת בין קוסובו לליגה הערבית.[450] בפגישה שהתקיימה ב-18 ביוני 2009 בין היסני, לנציג הליגה הערבית באו"ם, יחיא א. מחמאסני, אמר מחאמאסני כי נושא קוסובו נידון בליגה הערבית וכי תהיה תנועה הדרגתית לקראת הכרה כיוון שרוב המדינות הערביות תומכות בקוסובו.[227]
באוגוסט 2010 קיבלה יו"ר הפרלמנט האלבני יוזפינה טופאלי מכתב מיו"ר הפרלמנט הגרנדי, ג'ורג' ג'יי מקגווייר, לפיו חברי הקהילייה הקריבית יקבלו בקרוב החלטה משותפת על הכרה בקוסובו.[451]
ב-19 באוגוסט 2011 דווח כי חברי הקהילייה הקריבית קיבלו החלטה משותפת להכיר בקוסובו, אך כל מדינה תודיע על הכרה רשמית בנפרד.[452]
קוסובו מתכננת להגיש בקשה לחברות במועצת אירופה, מכיוון שהיא רואה כי היא עומדת בדרישות לכך. אם קוסובו תקבל הצבעות חיוביות של שני שלישים מהמדינות החברות בארגון, היא תתקבל לחברות במועצת אירופה. קוסובו כבר הוכרה על ידי שני שלישים מהמדינות החברות בארגון, ולכן היא אמורה להיות מסוגלת להצטרף לארגון.[453][454][455]
במאי 2012, התחייב יו"ר ועדת השרים של מועצת אירופה, אדמונד האקסינאסטו האלבני, לפעול למען קוסובו במהלך תקופת הכהונה שלו בראשות ועדת השרים.[456] האקסינאסטו הוסיף כי קוסובו תהיה בעתיד הקרוב חלק ממשפחת המדינות של מועצת אירופה.[457] עם זאת, מזכ"ל מועצת אירופה טוריביאן יגלאנד הנורווגי, העיר כי חברותה של קוסובו תלויה ברצון החברות בארגון.[458]
דירקטוריון הבנק לפיתוח מועצת אירופה הצביע בעד חברותה של קוסובו ב-14 ביוני 2013 במהלך פגישתם במלטה.[459]
ביוני 2014 קוסובו הפכה למדינה חברה בוועדת ונציה, גוף מייעץ של מועצת אירופה.[460]
ההחלטה על קבלתה של קוסובו לחברות בבנק האירופאי לשיקום ופיתוח, אושרה על ידי מועצת הנאמנים שלה ב-16 בנובמבר 2012, וקבעה כי עד 17 בדצמבר 2012 היא תשלים את ההליכים הפנימיים הנדרשים.[461][462] ב-8 בפברואר 2013 חתמו שר החוץ של קוסובו, אנבר הודג'אי, ונשיא ההבנק האירופאי לשיקום ופיתוח, סומה צ'קרברטי, על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי.[463]
האיחוד האירופי, בדומה לארגונים בין ממשלתיים אחרים, אינו בעל יכולת משפטית להכרה דיפלומטית בשום מדינה; המדינות החברות בו עושות זאת בנפרד. רוב המדינות החברות בארגון הכירו בקוסובו. ניסוח מדיניות משותפת של האיחוד האירופי של תמיכה או התנגדות לעצמאות קוסובו ידרוש הסכמה פה אחד מכל 27 המדינות החברות, שאינה קיימת כיום. ב-18 בפברואר 2008, האיחוד האירופי הצהיר רשמית כי הוא "ישים לב" להחלטת האספה בקוסובו.[464] האיחוד האירופי שלח כח משימה (EULEX) כדי לשמור על השלום בקוסובו, הכוללת נציג מיוחד ו-2,000 אנשי משטרה ומשפט.[465][466] הפרלמנט האירופי אמנם אינו מחזיק בסמכות רשמית לעיצוב מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, אך נראה כי הוא הביע את הסכמתו לעצמאות קוסובו כאשר אירח את הפרלמנט של קוסובו בפגישה בין-פרלמנטרית ב-30 במאי 2008. זו הייתה גם הפעם הראשונה בה הונף רשמית דגל קוסובו על מוסד של האיחוד האירופי.[467][468] ב-5 בפברואר 2009 אימץ הפרלמנט האירופי החלטה שעודדה את כל המדינות החברות באיחוד האירופי להכיר בקוסובו. ההחלטה בירכה גם על פריסתו המוצלחת של EULEX ברחבי קוסובו, ודחתה את האפשרות לחלוקה של קוסובו. החלטה שההועברה ברב של 424 שהצביעו בעד, לעומת 133 שהתנגדו. כמה נציגים רומנים וקומוניסטים קראו לכנס בין-לאומי חדש בנושא מעמדה של קוסובו או לאפשר לחלק הצפוני של המדינה להצטרף לסרביה.[469][470]
ב־8 ביולי 2010 אימץ הפרלמנט האירופי את החלטה המברכת "את הכרת כל המדינות בעולם בעצמאות קוסובו", שקבעה כי על המדינות החברות באיחוד האירופי "להגביר את הגישה המשותפת שלהן כלפי קוסובו". ההחלטה דחתה את האפשרות לחלוקה של קוסובו.[471]
ב־29 במרץ 2012 אימץ הפרלמנט האירופי החלטה שקראה לחמש המדינות החברות באיחוד האירופי שלא הכירו בעצמאות קוסובו לעשות זאת.[472]
ב־15 ביולי 2008 פרסמה קרן המטבע הבין-לאומית הצהרה בה נאמר "נקבע כי קוסובו התנתקה מסרביה כמדינה עצמאית חדשה".[473] לאחר אישור חברותם בהצבעה חשאית על ידי 108 מדינות,[474] קוסובו חתמה על סעיפי ההסכם של קרן המטבע הבין-לאומית ב-29 ביוני 2009 והפכה לחברה מלאה בקרן.[475][476]
בפגישה שנערכה ב־30 במרץ 2012 בין סגן שר החוץ של קוסובו, פטריט סלימי, לסגנית מנהלתארגון ההגירה הבין-לאומי, לורה תומסון, הביעה תומסון נכונות להמשיך בדיונים מתקדמים עם נציגי קוסובו כדי לקדם את סיכויי החברות שלה בארגון.[478]
נאט"ו טענה שכח קוסובו שנועד לשמור על השלום בקוסובו יישאר ללא שינוי על בסיס החלטה 1244 של מועצת הביטחון של האו"ם (אנ'), כפי שהוסכם על ידי שרי החוץ בדצמבר 2007, אלא אם כן מועצת הביטחון של האו"ם תחליט אחרת.[479]
בפברואר 2008, אמר מזכ"ל הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), אקמלדין איהאסנוגלו, כי "קוסובו הכריזה סופית על עצמאותה לאחר מאבק ממושך ונחוש של אנשיה, ואנו שמחים על תוצאה משמחת זו, אנו מכריזים על הזדהותנו ותמיכתנו באחינו ואחיותינו שם. האומה האיסלאמית מאחלת להם הצלחה במלחמה החדשה הממתינה להם שהיא בנייתה של מדינה חזקה ומשגשגת המסוגלת לספק את תושביה".[480] ה-OIC לא קרא למדינות החברות בו להרחיב את ההכרה, מכיוון שחלק מהמדינות החברות, כולל אזרבייג'ן, מצרים, אינדונזיה וסודאן, התנגדו בתוקף לכל הוצאת הצהרה כזו.[481]
ב־25 במאי 2009, במושב ה-36 של ה-OIC במועצת שרי החוץ בדמשק, 57 המדינות החברות בארגון אימצו החלטה שציינה את הכרזת העצמאות של קוסובו, שמרה על תפקידו של האו"ם בקוסובו, אישרה מחדש את האינטרס העז של ה-OIC בנוגע למוסלמים בבלקן, בירכו על שיתוף הפעולה של קוסובו עם המוסדות הכלכליים והפיננסיים של OIC, וקראו לקהילה הבין-לאומית להמשיך ולתרום לקידום כלכלת קוסובו.[482] דווח כי טיוטה מוקדמת יותר של ההחלטה (שהונחה על ידי סעודיה) קראה להכרה בקוסובו על ידי מדינות האסלאם, אך זו נדחתה על ידי כמה מדינות חברות, בהן סוריה, מצרים ואזרבייג'ן.[483] ה-OIC אימץ מנגנון דומה לזה שאומץ על ידי האיחוד האירופי המשאיר למדינות החברות בו להחליט באופן עצמאי בשאלת ההכרה בקוסובו.[484]
ביוני 2011, אימץ ה-OIC החלטה שקראה למדינות החברות בו לשקול להכיר בקוסובו, אך שוב הותירה את נושא ההכרה להחלטה אינדיבידואלית של כל מדינה.[485]
בנובמבר 2012, אימץ ה-OIC החלטה הקוראת למדינות החברות בו לשקול להכיר בקוסובו על סמך זכויותיהן החופשיות והריבוניות וכן על סמך נוהגן הלאומי.[486] איהאסנוגלו הביע תמיכה בחיזוק הנתינות הבין-לאומית של הרפובליקה של קוסובו.[487]
בפברואר 2013, חידש ה-OIC את ההחלטה הקודמת ודחק בכל המדינות החברות בו להכיר בקוסובו.[488]
ב-19 בפברואר 2008, קראו היו"ר, אילקה קנרבה, ונציב המיעוטים של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), קנוט וולבק, לממשלת קוסובו ליישם במרץ מסגרות מוסכמות בנוגע למיעוטים.[489] סרביה נשבעה להתנגד לחברות של קוסובו ב-OSCE וקראה לארגון לגנות את הכרזת העצמאות שלה.[490]
רוסיה כינסה את מושב החירום של מועצת הביטחון של האו"ם ב-17 בפברואר 2008, אך חברי המועצה, בהתחשב בהבדלים בעמדה המוצהרת בין חברי הקבע, לא הצליחו להגיע להסכמה. רוסיה ביקשה פגישה נוספת ב-18 בפברואר. במרץ 2008, כוח המשימה הזמני של האו"ם בקוסובו (אנ'), אמר לממשלת סרביה להפסיק את התערבותה בצפון קוסובו לאחר שסרבים מקומיים שרפו משרד מכס שהקימה הרפובליקה של קוסובו.[491] על מנת שקוסובו תזכה למושב באו"ם, דרושה הסכמה של כל חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שרק שלוש מהן מכירות כיום בקוסובו: בריטניה, צרפת וארצות הברית, בעוד סין ורוסיה מתנגדות בתוקף.
ב-17 בינואר 2012, קיימה נשיאת קוסובו, אטיפטה יאהיאגה, פגישה עם נשיא האספה הכללית של האו"ם, נסיר עבדולזיז אל-נאסר, שהצהיר כי ימשיך לתמוך בקוסובו בכל היוזמות והתהליכים שמקודמים.[492] ב-11 ביולי 2012, הנשיא הנבחר של האספה הכללית של האו"ם, הסרבי ווק ירמיץ', אמר כי הניסיון של קוסובו להצטרף לאו"ם במהלך נשיאותו הקרובה באספה הכללית של האו"ם יהיה "מעשה של פרובוקציה חסרת טעם". "כל עוד סרביה מכהנת בנשיאות האיספה הכללית של האו"ם, מה שיקרה בשנה הקרובה, זה [הצטרפות קוסובו לאו"ם] יקרה רק על גופתי המתה," אמר ירמיץ'.[493] עם זאת, מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, אמר כי ירמיץ' היה צריך להצהיר על כך כפקיד של סרביה, ולא כנשיא האספה הכללית של האו"ם.[494]
98 מתוך 193 מדינות חברות באו"ם ו-3 מתוך 5 מדינות חברות קבע במועצת הביטחון מכירות בקוסובו.
באוגוסט 2010, המנהיג לשעבר של התנועה הבדלנית הבלוצ'ית, ג'ומה ח'אן מארי, בירך על עצמאותה של קוסובו ועל פסק הדין של בית הדין הבין-לאומי כי הכרזת העצמאות של קוסובו אינה מפרה את החוק הבין-לאומי.[497] עם זאת, מאז התרחק ח'אן מארי מהתנועה וכעת הוא מתנגד להתנתקות של קוסובו מסרביה.[498] באוקטובר 2010, שר הדייג לשעבר וחבר האופוזיציה באספת בלוצ'יסטן, קצ'קול עלי, בירך על החלטת בית הדין הבין-לאומי בנוגע הכרזת העצמאות של קוסובו ואמר עליו שזהו "פסק דין מפואר לתנועות השחרור הלאומיות". לדבריו, זה היה מגדלור של תקווה עבור מדינות משועבדות.[499]
הממשלה הבסקית האזורית, בניגוד לממשלת ספרד המרכזית במדריד, הגיבה בחיוב להכרזת העצמאות של קוסובו. דוברת הממשלה האזורית אמרה כי "זהו שיעור שיש לעקוב אחריו בכל הנוגע לפתרונות שלווים ודמוקרטיים של בעיות הזהות והנאמנות... זה מראה שכבוד רצון האזרחים הוא המפתח לפתרון בעיות פוליטיות קשות".[500]
ביולי 2010, בעקבות החלטת בית הדין הבין-לאומי, ציינו המפלגות הלאומניות הקטלאניות כי יש מקבילות ברורות בין המקרה שלהן לבין המקרה של קוסובו. ז'ואן פויצ'רסקוס, יו"ר מפלגת השמאל הרפובליקנית של קטלוניה (אנ'), הצהיר כי החלטת בית הדין הבין-לאומי מראה כי עצמאותה של קטלוניה יכולה להיות חוקית ולזכות להכרה ברמה הבין-לאומית. מפלגת ההתלכדות הדמוקרטית של קטלוניה (אנ') ביקשה מממשלת ספרד להכיר בעצמאותה של קוסובו בזכות ההגדרה העצמית של העם.[501] ב-23 ביולי 2010, ז'וזה מונטייה, נשיא הז'נרליטט דה קטלוניה, אמר כי לקטלוניה ולקוסובו אין הרבה במשותף.[502] במרץ 2012, במהלך דיון עז עם ראש ממשלת ספרד מריאנו רחוי, דרש ז'וזפ אנטוני דוראן איידה, מזכ"ל ה-CiU, איחוד מפלגות הימין-מרכז הקטאלניות מספרד להכיר באופן מיידי בקוסובו, והצהיר כי הסיבות לאי ההכרה "אינן בין-לאומיות אלא פנימיות".[503]
ביוני 2008 פורסם באתר האינטרנט של הממשל הטיבטי המרכזי מאמר שלפיו אם לקוסובו יש זכות לעצמאות אז לטיבט יש את כל הזכות להפוך לאומה עצמאית וטיבטים זכאים לחלוטין לזכות ההגדרה העצמית.[504] באפריל 2010, מנהיג הממשלה הטיבטית הגולה הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו, שלח מברק המברך את ראש ממשלת קוסובו, האשים טאצ'י, באומרו כי הוא מרוצה מעצמאות קוסובו וכי הוא מתפלל כי המדינה הדמוקרטית של קוסובו, תהווה מודל שישמש דוגמה לאחרים.[505]
אוסמן פרזאולי, שר החוץ של הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'כריה, אמר כי מדינתו "מברכת על הכרזת עצמאות של קוסובו ושהיא אינה מטילה ספק בזכותם של תושבי קוסובו להתנתק מהמדינה שהטילה עליה אימה".[506] ראש ממשלת הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'כריה, אחמד זקאייב, הצהיר בריאיון באפריל 2010 כי קוסובו מייצגת תקווה עבורו ועבור עמו, והתייחס גם למכתב ששלח ככל הנראה לראש ממשלת קוסובו האשים טאצ'י המברך אותו.[507]
ב-18 בפברואר 2008 פרסם אנסאר יוסוף טוראני, נציג הממשלה הגולה, הודעה לעיתונות בה אמר "בשם תושבי מזרח טורקיסטן, ממשלת מזרח טורקיסטן בגולה מכירה בזאת בקוסובו כמדינה עצמאית וריבונית ומאחלת שלום ושגשוג עבור תושבי קוסובו".[508]
ב-11 במרץ 2008 ערכה החזית השחרור ג'אמו קשמיר הפגנה בבריסל מול בניין הנציבות האירופית. בראשה עמד אחד ממנהיגיה, עורך הדין עבדול מג'יד טרמבו, וסדר יומה של ההפגנה ציטט את עצמאותה של קוסובו, ויצא בדרישה ליחס שווה ושימוש באותו הפתרון על ידי האיחוד האירופי בסכסוך בקשמיר הנוגע להודו, פקיסטן וסין. בין המפגינים נמנו חברי פרלמנט האיחוד האירופי, סטודנטים ובוחרים ונציגים שונים של ארגונים לא ממשלתיים.[509]
מוסטפא צמילב, יו"ר מג'ליס העם הטטרי בקרים הצהיר כי הוא תומך בזכות ההגדרה העצמית לכל עם, כולל קוסובו.[510] הוא הוסיף כי הטטרים של קרים לא יתחילו בתהליך פרידה מאוקראינה אם יכובדו זכויותיהם. צמילב הצהיר כי הוא מאמין שהמניע של הקוסוברים להכריז על עצמאות היה המצב האנטי-אלבני בקוסובו.[511]
הוועד האולימפי של קוסובו הפך לחבר מן המניין בוועד האולימפי הבינן-אומי ב-9 בדצמבר 2014.[513] הוועד האולימפי של קוסובו קיים מאז 1992.[514] קוסובו הייתה חברה ארעית בוועד האולימפי הבין-לאומי בין התאריכים 22 באוקטובר 2014 עד 9 בדצמבר 2014.[515]
נבחרת קוסובו שיחקה את משחקה הרשמי הראשון נגד נבחרתה של האיטי בשנת 2014. באפריל 2016 התקבלה קוסובו כחברה בקונפדרציית הכדורגל האירופית אופ"א, וב-13 במאי 2016, בקונגרס פיפ"א ה-66 במקסיקו סיטי, קוסובו (יחד עם גיברלטר) התקבלו כחברות בארגון. כאשר 23 עמותות הצביעו נגד חברותה של קוסובו. וקוסובו התחרתה לראשונה במוקדמות מונדיאל 2018 במסגרת בית 9 האירופי.
ארגון העמים והאומות הלא מיוצגות פרסם הצהרה ב-18 בפברואר 2008: "בעבור אזורים בתנאים דומים, עצמאותה של קוסובו מייצגת תקווה חדשה לעתיד מדינותם".[516] בימים שלאחר מכן הביעו כמה מחברות הארגון האפריקאות תגובות נוספות לעצמאות קוסובו.[517]
לאחר שנשיא פינלנד לשעבר, מרטי אהטיסארי, קיבל את פרס נובל לשלום לשנת 2008 "על מאמציו החשובים... כדי לפתור סכסוכים בין-לאומיים"[518] כולל עבודתו בקוסובו כשליח מיוחד של האו"ם. מזכיר ועדת נובל הנורווגית, שהוא גם מנהל מכון הנובל הנורווגי, גייר לונדסטד, אמר כי הוועדה מאמינה "כי אין אלטרנטיבה לקוסובו עצמאית".[519]
קוסובו אינה חברה מן המניין בארגון התקינה הבין-לאומי. ללא תלות בסטטוס החברות בארגון, הארגון ינפיק קוד מדינה סטנדרטי לקוסובו. על פי הנהלים של הסוכנות לתחזוקה ה-ISO 3166 שבסיסו בז'נבה, קוד ISO 3166-1 חדש לקוסובו יונפק רק ברגע שששמה יופיע "בשמות המדינות" בעלון המינוחים של האו"ם או ברשימת המדינות והאזורים לשימוש סטטיסטי של אגף הסטטיסטיקה באו"ם.[520] כדי להופיע בעלון המינוח, עליו או (א) להתקבל לאו"ם, (ב) להצטרף לסוכנות מיוחדת של האו"ם או (ג) להפוך למדינה "בחוקת בית בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ)".[521] קריטריון (ב) התקיים כאשר הצטרפה קוסובו לקרן המטבע הבין-לאומית ולבנק העולמי; עלון טרמינולוגיה טרם הופץ.
תאגיד האינטרנט להקצאת שמות ומספרים, באמצעות הארגון קודי המדינה התומך שלו, אחראי על הוספת דומיינים ברמה העליונה של קוד המדינה לשימוש בכתובת אינטרנט. כללי הנוהל מכתיבים לקוסובו תחילה לקבל קוד ISO 3166-1 (שנדון לעיל) לפני שניתן יהיה להכניס את ה-ccTLD; ספקולציות התמקדו ב-".ks" כמועמד הסביר ביותר.[522]
^France Diplomacy, Kosovo. Department of Foregin Affairs of the French Republic. Retrieved May 19, 2020.
^Himmrich, Julia (2020), Armakolas, Ioannis; Ker-Lindsay, James (eds.), "Germany: From Cautious Recogniser to Kosovo's Key EU Ally", The Politics of Recognition and Engagement: EU Member State Relations with Kosovo, New Perspectives on South-East Europe (באנגלית), Springer International Publishing: 61–82, doi:10.1007/978-3-030-17945-8_4, ISBN9783030179458
^Ferrero-Turrión, Ruth (2020), Armakolas, Ioannis; Ker-Lindsay, James (eds.), "Spain: Kosovo's Strongest Opponent in Europe", The Politics of Recognition and Engagement: EU Member State Relations with Kosovo, New Perspectives on South-East Europe (באנגלית), Springer International Publishing: 215–235, doi:10.1007/978-3-030-17945-8_11, ISBN9783030179458
^ 12Ferrero-Turrión, Ruth (2020). "The consequences of state non-recognition: the cases of Spain and Kosovo". European Politics and Society. 0: 1–12. doi:10.1080/23745118.2020.1762958. ISSN2374-5118.
^Armakolas, Ioannis (2020), Armakolas, Ioannis; Ker-Lindsay, James (eds.), "Greece: Kosovo's Most Engaged Non-recogniser", The Politics of Recognition and Engagement: EU Member State Relations with Kosovo, New Perspectives on South-East Europe (באנגלית), Springer International Publishing: 123–146, doi:10.1007/978-3-030-17945-8_7, ISBN9783030179458
^Note verbale, Le Ministère des Relations Extérieures, de la Coopération, chargé de la Diaspora de la Francophonie et du Monde Arabe de l'Union des Comores, Kosovo Thanks You, 14 May 2009 (in French)
