הרפובליקה של ביאפרה (Republic of Biafra) הייתה מדינה קצרת ימים, שמרדה בשלטון ניגריה, והתקיימה בין 1967 ל-1970 בדרום מזרח ניגריה, תוך מלחמה בשלטון המרכזי. שמה של המדינה ניתן לה על שם מפרץ ביאפרה באוקיינוס האטלנטי, שעל חופיו שכנה.
רק מדינות מעטות - גבון, האיטי, חוף השנהב, טנזניה וזמביה - הכירו בעצמאות ביאפרה, אך מדינות נוספות - רודזיה, דרום אפריקה וצרפת - סיפקו לה סיוע צבאי חשאי, ואף ישראל העבירה לה נשק שלל שנתפס במלחמת ששת הימים. איי סאו טומה ופרינסיפה, אז בשליטת פורטוגל, היו מוקד חיוני של העברת סיוע הומניטרי. לעומתן, בריטניה וברית המועצות העניקו סיוע צבאי לניגריה.
ההסגר שהטילה ניגריה על ייבוא סחורות לביאפרה הוביל בסופה של המלחמה לאסון הומניטרי. מספר המתים במלחמה, ברעב ובמחלות מוערך בשני מיליון.
בינואר 1966 כשל ניסיון הפיכה צבאית של קצינים מבני האיגבו בממשלת ניגריה. הניסיון הוביל למעשי טבח בבני איגבו בצפון ובמערב המדינה, ומאות אלפי בני איגבו נמלטו לאזורי המוצא שלהם[1]. באזורים אלה ערכו האיגבו פרעות בבני קבוצות אחרות. רוב בני האיגבו, שמנו אז על פי ההערכה 7 מיליון נפש, התגוררו בחבל המזרחי של ניגריה, שמושלו הצבאי היה לויטננט קולונל צ'וקוומקה אודומגוו אוג'וקוו (Chukwuemeka Odumegwu Ojukwu), בן איגבו[2]. ב-30 במאי 1967 הכריז אוג'וקוו על פרישת המחוז מניגריה, ועל הקמת מדינה עצמאית שבירתה אנוּגוּ[3]. לחבל, שאין לו גישה לים, סופחו אזורים מדרום, השוכנים לחוף המפרץ, ובהם מרבצי נפט גדולים. באזורים אלה שכנו קבוצות אתניות שאינן איגבו, שהמתח בינן לבין האיגבו הדומיננטיים פגע ביכולת העמידה של ביאפרה[1].
ימים אחדים לאחר הכרזת העצמאות פלש צבא ניגריה לביאפרה, ובמהרה דחק את הביאפרים לאזורי האיגבו בלבד, צר עליהם מכל העברים והחל להדק בהדרגה את טבעת המצור. בירת המדינה הועברה שלוש פעמים לאזורים פנימיים יותר. המתקפה המכרעת החלה בדצמבר 1969. בראשית ינואר 1970 נמלט אוג'וקוו, ב-13 בינואר חתם סגנו על הסכם כניעה לכוחות הניגרים וב-15 בינואר בטלה באופן רשמי הרפובליקה של ביאפרה[4].
החשש ממעשי טבח המוני ופעולות נקם לאחר המלחמה לא התממש, ונעשה מאמץ לפיוס ולשיקום האזורים שנפגעו במלחמה, בכספי הנפט. עם זאת, פקידי ממשלה מבני האיגבו שעזבו את משרותיהם בממשל הניגרי כדי לעבוד בממשלת ביאפרה לא קיבלו את משרותיהם בחזרה. מתחים אתניים ודתיים עדיין קיימים בעוצמה רבה בניגריה. תנועה לחידוש הרפובליקה של ביאפרה בראשות נאמדי קאנו פועלת בניגריה החלה מהעשור השני של המאה ה-21 ובקרב גולים מחוצה לה. ראש התנועה נעצר ושוחרר בשנת 2015, אך מאז 2017 לא נראה בציבור[5].
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מדינת ישראל החלה לקשור קשרים עם "מזרח ניגריה" (חבל הארץ שהיה אחר כך לביאפרה), שהייתה באותה עת מדינת חסות בריטית אוטונומית כחלק מהפדרציה של ניגריה[6], כאשר ניגריה החלה בתהליך של קבלת עצמאות מלאה מבריטניה[7]. בתקופה בה מדינת ישראל ביקשה ליצור קשרים עם מדינות רבות באפריקה, וסייע להם במודרניזציה בתחומי החקלאות, התעשייה והביטחון. בשנת 1959 שר המסחר של מזרח ניגריה אף הגיע לביקור בישראל[8]. בנוסף באותה שנה חברת "תה"ל" הישראלית הקימה חברת בת מקומית לפיתוח מקורות מים[9]. שנה אחר כך ביקר גם שר האוצר בישראל[10].
ביוני 1961 ראש ממשלת מזרח ניגריה הגיע לביקור רשמי בישראל[11], וחתם על מספר הסכמים לשיתוף פעולה[12]. אחר כך נשלחו כמאה מומחים מישראל למזרח ניגריה, בעיקר לסייע בתחום החקלאות והבנייה (באמצעות חברת "סולל בונה"). חלקם נשארו במדינה בזמן שפרצה מלחמת האזרחים[13].
עם פריצת מלחמת ביארפה, ישראל תחילה לא התערבה במלחמה[14], אך לאחר שהחלו להגיע ידיעות על רצח עם בביאפרה במהלך 1968[15][16], ישראל החליטה לספק לה סיוע צבאי וסיוע הומניטרי[4][17], זאת גם על רקע תמיכת מדינות ערב ובראשם מצרים בממשלה הפדרלית שפעלה נגד ביאפרה[18]. ישראל הושיטה סיוע הומניטרי רב לקורבנות בביאפרה, שהגיע הן באופן רשמי מהממשלה והן באמצעות פעילים פרטיים[19], שבין הבולטים שבהם היה אייבי נתן[20], שהנחית עזרה בשיתוף פעולה עם מגן דוד אדום[21]. למרות הסיוע שניתן לה מדינת ביאפרה לא הוכרה רשמית על ידי מדינת ישראל[22].