אברהם שריר

אברהם שריר

לידה	23 בדצמבר 1932 ממלכת רומניה יאשי, ממלכת רומניה
פטירה	24 במרץ 2017 (בגיל 84) ישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים אוניברסיטת תל אביב
מפלגה	הליכוד
סיעה	הליכוד, המפלגה לקידום הרעיון הציוני
שר המשפטים ה־10 30 ביולי 1986 – 22 בדצמבר 1988 (שנתיים) תחת ראשי הממשלה שמעון פרס ויצחק שמיר → יצחק מודעי דן מרידור ←
שר התיירות ה־3 11 באוגוסט 1981 – 22 בדצמבר 1988 (7 שנים) תחת ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס → גדעון פת (כשר התעשייה, המסחר והתיירות) גדעון פת ←
חבר הכנסת 13 ביוני 1977 – 13 ביולי 1992 (15 שנים) כנסות 9 - 12
תפקידים נוספים מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בארצות הברית הקונסול כלכלי של ישראל באטלנטה

אברהם (אַבּרָשָה) שָריר (23 בדצמבר 1932 – 24 במרץ 2017) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

ביוגרפיה

אברהם שריר (שרייר) נולד ביאשי שברומניה, ובילדותו, בשנות ה-40, עלה לארץ ישראל ובה החל ללמוד בבית ספר בורוכוב בגבעתיים.^[1] לאחר מכן למד בתיכון חדש בתל אביב. מיד לאחר שחרורו מהצבא עבר לגור בירושלים ונרשם ללימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. הוא היה מתומכיו של שמחה ארליך והתקדם עימו במפלגה הליברלית. הוא היה המזכיר הפרלמנטרי של סיעת הציונים הכלליים בכנסת בשנים 1954–1964,^[2] תפקיד בו החל לעבוד בהיותו סטודנט שנה ראשונה למשפטים.

בשנים 1964–1967 היה מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בארצות הברית תפקיד בו עסק בעליית בני המעמד הבינוני לישראל.^[3] בשובו לישראל, בשנים 1967–1970 עבד כמנהל לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.^[4] עם הקמת בית הדין לעבודה ב-1969 נכלל שריר ברשימת נציגי המעסיקים בבית הדין הארצי לעבודה, על פי המלצת לשכת התיאום.^[5]

בשנים 1970–1974 כיהן כקונסול כלכלי של ישראל באטלנטה ובמערב ארצות הברית. בשנת 1974 התמנה למזכ"ל המפלגה הליברלית, תפקיד שכיהן בו עד כניסתו לכנסת ב-1977. באותן השנים תמכו בשריר אנשי העסקים מיכאל אלבין ומנחם עצמון, וסייעו לפלג במפלגה הליברלית שהיה בראשותו של שריר. אלבין סיפק לשריר משרדים בבית אסיה אותו ניהל עבור איש העסקים שאול אייזנברג.^[6] שריר, בתמורה, עזר לאלבין במאבקו בהנהלת הבורסה כשהיה חבר ועדת הכספים של הכנסת.^[7] לאחר מותו של אלבין בשנת 1985, נחקר שריר במשטרה לגבי הכספים שקיבל לחשבונו מאלבין, להגנתו אמר שאלו היו כספי מתנה לחתונת בתו.^[8][9]

בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם הליכוד. באותה הכנסת היה חבר בוועדת הכנסת, ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים. בכנסת ה-10 היה גם חבר בוועדת החוץ והביטחון.

בשנת 1981 מונה לשר התיירות, ובשנת 1986 כיהן גם כשר המשפטים. באותה תקופה נפוצה ביקורת על נהנתנותו, לכאורה – הוא היה חבר הכנסת ששהה בחו"ל הכי הרבה פעמים, ונטען שהשתמש בתפקידו כשר התיירות כדי להתארח במלונות יוקרה. שריר בנה קשרים טובים עם חברי מועצת המפלגה הליברלית ודאג לרבים מהם לתפקידים בחברות ממשלתיות שנמצאו בשליטתו. לאחר הבחירות של נובמבר 1988, בישיבת מרכז הליכוד שנערכה בהיכל יד אליהו, ישב שריר על הבמה ביחד עם כל השרים המיועדים בעת שיצחק שמיר הקריא את שמות חברי ממשלתו. שריר נדהם לגלות שהוא אינו נמנה עם השרים המיועדים.^[10] בינואר 1990 עזב שריר את הליכוד ביחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית, אשר לא היו מרוצים מהאיחוד הסופי של המפלגה הליברלית לתוך הליכוד, והם הקימו את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני".

שריר נודע בציבור כ"גיבור" "התרגיל המסריח". בעת ששמעון פרס ניסה להקים ממשלה, לאחר שמפלגת ש"ס הודיעה בלחצו של הרב שך שתתמוך בשמיר, הוא נזקק לעריק מהליכוד והצליח להשיג הסכם עם שריר על הצטרפותו לממשלתו. ההסכם הושג בתיווכו של אברהם בריר, ידיד של שריר, וכלל הבטחה לכך ששריר יהיה שר בממשלה האחראי על שני משרדים, שריון מקום עבור שריר ברשימת המערך לכנסת ה־13, מינוי של מקורבים של שריר למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, תמיכה בהקמת מפלגה חדשה בראשות שריר וסיוע כספי למפלגה שתקום.^[10] שריר הסביר את חבירתו למפלגת העבודה בכך שנפגע כששמיר לא צירף אותו לממשלתו האחרונה, ולא הכין אותו לצעדו מראש ובכך נגרמה לו עוגמת נפש. לאחר כישלון "התרגיל המסריח" שב לליכוד לאחר קריאתו של שמיר: "אברשה, חזור הביתה!". הקריירה הפוליטית שלו באה אל סיומה למרות היענותו לשמיר. שנים לאחר מכן אמר שריר כי הוא "שמח שהתרגיל התמסמס", טען כי לא יכול היה לחיות עם זה, וכי הוא מניח שהיה מתפטר מממשלתו של פרס תוך זמן קצר אילו קמה.^[11]

ב-24 במרץ 2017 שריר הלך לעולמו בבית החולים איכילוב. הותיר אחריו את אשתו רבקה שריר, יושבת ראש קופת חולים מאוחדת לשעבר, ילדים ונכדים.^[12]

עמדותיו

שריר היה ידוע בעמדותיו הנוקשות כלפי המחבלים. הוא התבטא בממשלה נגד עסקת ג'יבריל,^[13] לאחר שקבוצת מטיילים הותקפה בעת מעבר ליד הכפר ביתא, הוא דרש גירוש מחבלים ואף את מחיקת הכפר כליל^[14] וצוטט כאומר שהערבים שקרנים מלידה.^[15] כשר משפטים סירב להסגיר את ויליאם נקש לצרפת, שהיה עבריין נמלט, לאחר שהורשע ברצח בצרפת וברח לישראל.^[16][17] שריר סירב לאשר את ההסגרה בטענה שלחייו של נקש נשקפת סכנה אם יוסגר, למרות שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון אישרו שהוא בר הסגרה.^[18] כנגד החלטה זאת הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שולמית אלוני ודדי צוקר ומספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובתחילה אנשי פרקליטות המדינה סירבו לייצג את שריר בפני בית המשפט. לבסוף הסכימה נילי ארד לייצג את עמדת שר המשפטים, אך בג"ץ הכריע שהחלטתו של שריר לא נשענה על בירור עובדתי ועל כן בטלה.

לקריאה נוספת

• יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ב, פרק א'(1), תל אביב: ירדן, 1988, עמ' 12–37.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אברהם שריר

• אברהם שריר, באתר הכנסת
• אברהם שריר, באתר כנסת פתוחה
• נחום ברנע, שריר למטה מכל חשד, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
• אברהם ישראל שריר, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ככל הנראה, החל ללמוד בו בכיתה ו'; ראו יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ב, תל אביב: ירדן, 1988, עמ' 12.
2. אברהם שריר, המזכירים - חלק בלתי נפרד מהסיעות, מעריב, 6 במרץ 1962
3. לשכת התיאום ייצגה את חברת העובדים, מעריב, 10 בפברואר 1970
4. פגישות עסקים והזמנה לבר מצווה, מעריב, 23 ביולי 1970
5. מינוי נציגי ציבור לבית הדין לעבודה, ילקוט הפרסומים 1556, 2 באוקטובר 1969, עמ' 66
6. היתמוך שריר בדולצ'ן תמורת מכירת ״רסקו״ לאייינברג?, "העולם הזה", גיליון 2227 מ-7 במאי 1980, עמוד 27
7. גבי קסלר, ח"כ שריר הזמין ברוקר בעל־ענין לדיון על הבורסה בוועדת הכספים, מעריב, 10 בדצמבר 1980
8. השר שריר נחקר, מעריב, 20 בדצמבר 1985
9. "שותים את דמי ואוכלים מבשרי", מעריב, 6 בספטמבר 1985
10. גדעון אלון, הבחירה הישירה, ביתן, 1995, עמוד 75
11. מדבריו בתוכניתו של דניאל בן סימון, "היו ימים" בערוץ הכנסת, 2008
12. גיא לשם, מנכ"ל קופת חולים מאוחדת מאשים: "שר המשפטים לשעבר שריר ורעייתו מנסים להשתלט על קופת חולים מאוחדת", באתר הארץ, 4 ביולי 2006
13. Edward Alexander, The Jewish idea and its enemies: personalities, issues, events, Transaction Publishers, 1988, page 187
14. Punishing a nation, South End Press, 1990, page 113
15. Noam Chomsky, Fateful triangle: the United States, Israel, and the Palestinians, South End Press, 1999, page 482
16. גלעד שר, איך הציל רודי אטלן את ויליאם נקש, כותרת ראשית, 17 בדצמבר 1986
17. נאשם ברצח בצרפת התקבל כחבר באלון מורה, מעריב, 22 באפריל 1986
18. שריר: תנו לי חוק נקש, כותרת ראשית, 12 בנובמבר 1986