תהילים קכ"א הוא המזמור ה-121 בספר תהילים. הוא פותח במילים: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. נחשב כמזמור של זעקה ותחינה, והוא נאמר בעת צרה. המזמור הוא חלק מחמישה עשר שירי המעלות המופיעים בתהילים, והיחיד ביניהם שפותח במילים שִׁיר לַמַּעֲלוֹת[1]. מזמור זה הוא מזמור תפילה שנשמע מפי עולי הרגל לירושלים.[2] יש הטוענים כי מזמור זה הוא שירו של לוחם לפני צאתו לקרב, וחש סכנה לקראת המלחמה הקרובה[3].
המזמור מורכב משני חלקים (א'-ד', ה'-ח'), כאשר כל אחד מהם מונה ארבעה פסוקים ו-27 מילים. החלקים דומים גם בצורתם[4], הפסוקים הראשון, השלישי והרביעי שבכל חלק מונים שבע מילים כל אחד והפסוק השני מונה שש מילים[5].
בזק טוען כי מבנהו המיוחד של המזמור הכולל מאפיינים גאומטריים שונים ומספרי אותיות מיוחדים, מעידים על חשיבותו והסגולה שהוא מהווה עבור קהל השומעים[4].
בחלק הראשון מתקיים שיח בין שני דוברים או שירת משורר ותגובת מקהלה. אין בהירות ביחס לזהות הדוברים במזמור. פסוקים א'-ב', נאמרים על ידי המתפלל בה הוא שואל שאלה רטורית: " מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי."[6] בשאלה זו יש פנייה בה הדובר פונה אל ההרים ובצידה תשובה אשר ידועה לשואל: "עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה - עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ."[7] בפסוקים ד'-ח', הדובר השני מעודד את הדובר הראשון כי ה' ישמור עליו בעת צרה[3].
החלק הראשון
פתיחת המזמור מתאר באופן דרמטי ונרגש תמונה של אדם השרוי במצוקה גדולה. אדם שנמצא בסיטואציה שהוא כמעט ונואש מלהינצל ממנה. דבר זה בא לידי ביטוי כבר בשאלת המשורר הפותחת את המזמור כולו - ”אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?”. התמונה בפסוק זה מתארת מצב של צרה קונקרטית בה נמצא מחבר המזמור, אולם בהתאם לאופיו של ספר תהילים כולו, המזמור מעוצב כך שהוא משמש כסמל למצבי תעוקה הנדמים כחסרי מוצא ופוגשים את האדם לאורך חייו.
אולם, לאחר תהייתו הנואשת של המשורר, הוא מעודד עצמו ואומר: ”עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ”. העידוד העצמי מסגיר את תפיסתו האמונית של המשורר וחושף את מקור ביטחונו - אלוהים.
לאחר דברים אלו, אומרת המקהלה או הדובר השני, מעין תפילה לביטחונו של המשורר בגוף שלישי - ”אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ”. הוא מבקש מה' שישמור על רגליו של המשורר שלא ימעד ויגן עליו.
המשורר ששומע את דברי המקהלה מתעודד ומחזק עצמו באופן דומה - ”הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל”. בכך גם מזדהה המשורר כחלק מעם ישראל ומזהה את האל אליו הוא פונה בתור אלוהי ישראל.
בפסוק זה טמון הרעיון כי ה' תמיד לצידו של עם ישראל, פוקח עיניו ושומר על עמו[8]. שם ה' מופיע חמש פעמים במזמור מעיד כי "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" מוסב משומרי ישראל הלוחמים אל ה' המגן על עמו מן השמיים[9].
החלק השני
חלקו השני של המזמור הוא דברי המקהלה בלבד. נדמה כי המקהלה נדבקה מהמשורר באמונתו והיא מחזיקה בעקבותיו באמונה עזה.
הפסוק ”ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ” מדגים תופעה המוכרת גם מהתרבות המסופוטמית בה מסמל הצל של המלך (שמתואר כמטריה לצידו) את ההגנה שהוא מעניק לנאמניו[4].
היו שייחסו את הפסוק: "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה" למחלת ירח, אך פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם זיקת המזמור. ניתן לשער כי הסכנה אותה מתאר המזמור, קשורה לכל סכנה שאורבת לנוסעים בלילה. סכנות אלה האורבות בלילה משתקפות אף תהילים צ"א, ה- ו' במילים: "ה לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה; מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם. ו מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם."[10]
ארבע המילים הראשונות לאחר הכותרת נפתחות בצליל דומה - "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים".
שימוש במילים כפולות צליל
משורר המזמור נוטה להשתמש במילים בעלות צלילים כפולים ודומים - יומם, השמש, יככה, לילה.
המזמור בליטורגיה
המזמור הוא חלק מתפילת העמידה המיוחדת לתעניות גשמים (ולחלק מהדעות בכל תענית ציבור), הקרויה 'תפילת עשרים וארבע'. נוסח המזמור משמש כאחת משש הברכות המיוחדות הנוספות לתפילה. לאחר אמירת המזמור, חתימת הברכה היא ”מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה,
בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה”[11].
מלבד בתעניות הגשמים, שאינן נהוגות כיום, מזמור קכ"א אינו נכלל בחלקי התפילה המשותפים לכל עדות ישראל. אמירתו תלויה במנהגים שונים, אך אמירתו נהוגה בהזדמנויות שונות ומרובות בחלק מהעדות:
הספרדים ומתפללי נוסח ספרד נוהגים לומר את המזמור וכן את שלושת שירי המעלות הבאים אחריו (קכ"ב–קכ"ד) ביחד עם מזמורי התוספת לפסוקי דזמרא בשבת, לפני "ברוך שאמר".
בחלק מקהילות אשכנז, נוהגים לומר מזמור זה (יחד עם "ברכי נפשי" ושאר מזמורי שיר המעלות) אחרי תפילת מנחה של שבתות החורף, כלומר משבת בראשית עד (ולא עד בכלל) שבת הגדול[13].
נראה שהטעם לחלק מן המנהגים הללו קשור למוטיב 'השמירה' הבולט במזמור זה. הטעם למנהג אמירת המזמור בקידוש לבנה כנראה קשור לפסוק "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה, וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה".
בנוסף לכך המזמור רווח במיוחד כמזמור לתפילה בעת צרה שאינה חלק מן הליטורגיה הקבועה.
מוטיבים מן המזמור נלקחו לשמש כמטבעות לשון בתוך התפילה. בברכת השכיבנו קבעו מסדרי התפילה את המשפט "ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם" המושתת על הפסוק בפרק "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". כמו כן, בברכה שאחרי קריאת שמע של ערבית תוקן המשפט "המדריכנו על במות אויבנו ולא נתן למוט רגלינו" המבוסס על הפסוק "אל יתן למוט רגלך". בפיוט חי ה' וברוך צורי מופיע המשפט - "אֶל הֶהָרִים אֶשָּׂא עֵינַי
כְּהִלֵּל וְלֹא כְשַׁמַּאי" המבוסס על הפסוק הראשון בפרק.
המזמור בדתות אחרות
הפסוק "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל." מן המזמור נקלט בסורת אאל עמראן במילים: "אללה לא אלה אלא הו אלחי אלקיום"[14].
המזמור בתרבות
עלון עם הטקסט של שיר למעלות, אשר חולק מטעם בני עקיבא בכיכר החטופים במסגרת היוזמה "אני שייך לעם"
המזמור זכה ללחנים מסורתיים רבים לפי עדות ישראל[15].
תחילת הפרק הולחנה על ידי ר' שלמה קרליבך שהיה מלהיטיו הראשונים, ויחד עם אישי דת סופים בוצע לחן זה גם בתרגום ערבי למילים העבריות. לחנו הושר בידי מבצעים רבים כמו עוזי חיטמן[16] ואחרים. גרסה של לחן זה משולבת בטקסט באנגלית של הפסוקים בוצעה על ידי בתו - נשמה קרליבך[17]
ישנם גם שירים מודרניים שמבוססים על המזמור כמו השיר "ארים ראשי" שנכתב על ידי שי גבסו[18].
משוררים רבים כתבו שירים בהשראת המזמור. י.צ. רימון כתב את השיר 'אשא עיני'. לאה גולדברג כתבה את 'אשא עיני אל ההרים' גם הוא בהשראת הפסוק ממזמור זה. שלמה וינר כתב את 'אשא עיני אל ההרים' וחיים גורי בחר במילים שונות: 'נושא עיני אל ההרים' המתכתבות עם הפסוק "אשא עיני", לכותרת שירו[19].
^ארבעה עשר שירי המעלות האחרים פותחים בתיבה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת". הבדל זה נדרש בין היתר כרומז לשלושים המעלות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא (ראו למשל בפירוש רש"י לפסוק א. וראו גם בתיקוני הזוהר תיקון י"ג). עם זאת במגילת התהילים הגדולה שנמצאה במערה 11 בקומראן, כתוב גם במזמור זה "שיר המעלות". ראו כאן צילום המגילה.
