חיים גורי

אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "חיים גורן".
חיים גורי
גורי ב-2005
גורי ב-2005
לידה 9 באוקטובר 1923
כ"ט בתשרי ה'תרפ"ד
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 31 בינואר 2018 (בגיל 94)
ט"ו בשבט ה'תשע"ח
ישראלישראל ירושלים, ישראל
שם לידה חיים גורפינקל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה לאמנויות של פריז, בית הספר החקלאי כדורי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1941–2018 (כ־77 שנים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חיים גורי במחנה אימונים של הפלמ"ח בהונגריה, 1947
חיים גורי (משמאל) ערב מבצע עובדה, 1949. למעלה - אברהם אדן ומימין - מנחם מרון
נשיא המדינה ראובן ריבלין ואלמנתו של חיים גורי, עליזה, נפרדים מחיים גורי בטקס שנערך ברחבת תיאטרון ירושלים (הפעם הראשונה שנערך טקס אשכבה של איש ציבור ברחבת התיאטרון). בתמונה נשיא המדינה עם בנותיו של חיים גורי, פברואר 2018

חיים גורי (כ"ט בתשרי ה'תרפ"ד, 9 באוקטובר 1923 – ט"ו בשבט ה'תשע"ח, 31 בינואר 2018) היה משורר, סופר, מתרגם, פזמונאי, עיתונאי וקולנוען ישראלי. היה לוחם ומפקד בפלמ"ח ונמנה עם משוררי דור תש"ח. חתן פרס ישראל לשירה לשנת תשמ"ח (1988), פרס ביאליק, פרס סוקולוב, פרס אוסישקין ופרס ניומן.

ביוגרפיה

"עשוי מאותיות"

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.

חיים גורי על עצמו בשיר "עשוי מאותיות", 2015

גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפינקל לגילה (לבית ווסקובויניק) ולישראל גורי. הוא קרוי על שם סבו מצד אימו. הוא התחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה ובבית הספר החקלאי כדורי[1][2] שלמרגלות הר תבור והיה חניך בתנועת הנוער המחנות העולים.[3]

בשנת 1941 הצטרף גורי לפלמ"ח, שם היה ידוע בכינוי "ג'ורי". בהמשך יצא לקורס מ"כים ובשנת 1944 לקורס מ"מים (קורס הקצינים של ההגנה).[4] לאחר מכן מונה למפקד מחלקה בפלוגה א' בגדוד הראשון.[1]

בשנת 1946 השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס.[5]

בשנת 1947 שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה[א] בקרב ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל.[6] משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי.

במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במבצע האחרון של מלחמת העצמאות, מבצע עובדה, היה סגנו של אברהם אדן (ברן), מפקד פלוגת אנשי גח"ל.[7] במלחמת ששת הימים השתתף במערכה על ירושלים כמפקד פלוגה.

בשנת 1968 הועבר לתפקיד קצין חינוך[5] ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני.[1]

ספרו הראשון, "פרחי אש", אותו הוציא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיהם הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות.[8]

בשנים 1950–1952 למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1953 למד בסורבון.

משנת 1954, לצד יצירתו הספרותית, היה בעל טור בעיתון למרחב, שאותו המשיך לכתוב גם אחרי האיחוד עם עיתון דבר (1971) ועד פרישתו לגמלאות ב-1988. על מאמריו בעיתונות חתם גם בשמות העט חגור וח-גי.[9][10]

גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות.[1]

קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון[11] והאוניברסיטה העברית בירושלים,[12] אזרח כבוד של העיר תל אביב[13] ו"יקיר ירושלים".[14]

גורי המשיך בפעילות ספרותית ועיתונאית, כתבות שלו התפרסמו ב"הארץ" ובעיתונים אחרים. הספר "עיבל" יצא לאור ב-2009. פרופסור נסים קלדרון מאוניברסיטת בן-גוריון כתב על הספר[15]: ”חיים גורי כתב ספר שירים נוקב ובלתי נשכח”.

באוקטובר 2007 מסר את ארכיון כתביו העשיר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

בשנת 2015 הוכרז כזוכה פרס היצירה בתחום הציונות על ספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד", אך סירב לקבל את הפרס, לדבריו: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם".[16]

יצירתו

קורא משיריו בבית טיכו בירושלים, 6 ביוני 2012

יצירתו של חיים גורי משתרעת על פני עשרות שנים ועוסקת במגוון רחב של נושאים כמו אהבה, מלחמה, זמן וזקנה. היא כוללת שירים אישיים וגם שירים בעלי זיקה לנושאים חברתיים-לאומיים.

ראובן שהם,[17] פרופסור באוניברסיטת חיפה, כותב בספר "בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי"[18] על יצירתו של חיים גורי: "יצירתו היא חוליה במסורת הגדולה של הספרות העברית החדשה, שנטלה על עצמה את עול 'הצופה לבית ישראל', שראשיתו במסורת הנבואית של הנביא יחזקאל, חידושו בסאטירות של יצחק ארטר (אמצע המאה התשע עשרה), והמשכו בשירת יל"ג, ביאליק, גרינברג, שלונסקי ורבים אחרים... נושאי מפתח המעסיקים אותו מראשית הופעתו על בימת השירה העברית: מלחמות הקיום של העם היהודי, השואה, זהותו הישראלית-יהודית, עמדתו כ'צופה לבית ישראל' וכ'צליין חילוני'."

חלק מהשירים שכתב גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי.[19][20] אחד משיריו הידועים ביותר, "הנה מוטלות גופותינו", נכתב בתקופת מלחמת העצמאות לזכרם של חבריו ממחלקת הל"ה, שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור. השיר מעלה על נס את חשיבות הזיכרון ונכתב בלשון רבים. את השיר כתב גורי כשעוד היה בהונגריה והוא פורסם בעיתונות ולאחר מכן בספר הראשון "פרחי אש". כתב גם מספר פזמונים ידועים. שניים מהם, "הרעות" ו"באב אל וואד" הפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה. פזמונים שלו ושל חיים חפר מאותה התקופה מופיעים בספר "משפחת הפלמ"ח".[21] שירו הראשון שפורסם, "היא עמדה בחלון", נכתב בשנת 1941, בעקבות המסע השלישי של פלוגה א' פלמ"ח. סיפור השיר, מתואר בספר "משפחת הפלמ"ח".

"הרעות" (בהלחנת סשה ארגוב), שבוצע במקור על ידי להקת הצ'יזבטרון שנה לאחר פתיחת מלחמת השחרור, הפך לשיר זיכרון ידוע לזכר הנופלים,[22] והשורה מתוכו "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" נהפכה לביטוי שגור לתיאור לוחמי תש"ח. השיר ידוע גם בביצוע להקת הנח"ל, שושנה דמארי, יהורם גאון ובעז שרעבי.[23]

"באב אל וואד" (המלחין שמואל פרשקו) נכתב לזכר חבריו שלחמו ונפלו בשיירות האספקה לירושלים באותה המלחמה. השיר ידוע בביצוע יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון, יזהר כהן, בעז שרעבי, ושלמה גרוניך.[24]

השפעת השואה ניכרת היטב בשיריו ובסרטיו של גורי, אף שלא חווה אותה על בשרו. הוא ספג את השפעתו ממנה עוד כשהיה שליח במחנות העקורים, כששוחח ארוכות עם ניצולי השואה שוכני המחנות. מצבם העגום של הניצולים וסיפוריהם על השואה חדרו עמוק לליבו, דבר שהתבטא בהמשך ביצירותיו.

אירוע שהשפיע עליו מאוד היה משפט אייכמן. הוא סקר את המשפט בשנת 1961 כעיתונאי בעיתון "למרחב". הרשימות, שבהן הביא את מבטו האישי בהתייחסותו לעדויותיהם הנוראות של ניצולי השואה, כונסו בספר "מול תא הזכוכית".[25]

בשנת 1972 הזמינו אותו חברים מקיבוץ לוחמי הגטאות ליצור סרט עבור מוזיאון השואה שבקיבוץ. אף שלא היה לו ניסיון קודם בתחום, קיבל על עצמו גורי את המשימה, ובעזרת ז'אקו ארליך ודוד ברגמן, הוא יצר במשך 13 שנים טרילוגיה תיעודית-היסטורית בנושא. הסרט הראשון שראה אור ב-1974 נקרא "המכה ה-81". הסרט מתחיל בעליית הנאצים לשלטון ומסתיים בהשמדת היהודים. שם הסרט לקוח מעדותו של מיכאל גולדמן-גלעד, אחד מניצולי הגטו, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, אך המכה השמונים ואחת באה, לדבריו, כתוצאה מההתעלמות שהייתה בארץ ישראל מסיפורי הניצולים.[26] הסרט השני שראה אור ב-1979 נקרא "הים האחרון". הסרט מתאר את מסעם של ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בספינות ההעפלה של הפלי"ם, בעלייה בלתי ליגאלית (העפלה). הסרט השלישי שיצא בשנת 1985, נקרא "פני המרד". הוא עוסק בפנים השונות של ההתנגדות היהודית באירופה – מהפירנאים ועד יערות מינסק. הסרטים תורגמו לחמש שפות והוצגו בכל העולם ואף זכו בפרסים רבים. הסרט הראשון היה אף מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, והשני זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת.[27]

פעילות ציבורית ופוליטית

גורי נמנה עם תומכי מפלגת "אחדות העבודה" וכתב בעיתון התנועה, "למרחב" (בשם העט "חגי"). הוא השתתף גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 1967 השתתף בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך עם השנים התרחק ממנה וטען כי אי אפשר לשלוט בעם אחר.[28] ב-8 בדצמבר 1975, נכח כעיתונאי מטעם העיתון "דבר", בתחנת הרכבת מסעודיה שליד סבסטיה, בעת שגרעין "אלון מורה" של תנועת גוש אמונים התנחל במקום ללא אישור. הוא הצטרף לניסיונות ההידברות עם המתנחלים.[29] אחר כך פרסמו המתנחלים הודעה לפיה גורי הציע פשרה, בשם השר ישראל גלילי (יושב ראש ועדת שרים לענייני התיישבות) שבמסגרתה עברו למחנה צבאי סמוך. ב-9 בדצמבר 1975 אמר שלא פעל מטעם גלילי. הפשרה נועדה למנוע עימות פיזי ופתרון זמני ולא כפי שהודיע "גוש אמונים", כאילו הפשרה הייתה אישור להקים התנחלות במחנה קדום.[30] גם באוטוביוגרפיה שלו טען שנעשתה בו מניפולציה, כשהוצג כאילו הוא תמך בניסיונות ההתנחלות של "גוש אמונים".[31]

בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 היה גורי חלק מקבוצת אינטלקטואלים שקראו להצביע בעד המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גם כדי לאפשר לה לעבור את אחוז החסימה, ולהכניס לכנסת את ראש הרשימה משה סנה, וגם כדי לחזקה למען תוכל לשמש משקל נגד לרק"ח בתנועה הקומוניסטית העולמית.[32]

בשנות התשעים היה ממקימי "הדרך השלישית", זרם ניצי בתוך מפלגת העבודה. הוא המשיך לתמוך במפלגת העבודה גם לאחר שחבריו לדרך פרשו מהמפלגה, והקימו את מפלגת הדרך השלישית. גורי המשיך להחזיק בעמדות שבהן החזיקה מפלגת "אחדות העבודה" שבראשות יצחק טבנקין.

בקיץ 2010 הצטרף לתקופה קצרה למשמרות המחאה השבועיות בשייח' ג'ראח נגד דחיקת רגלי תושביה של השכונה הפלסטינית.

חיים אישיים

עליזה וחיים גורי, 2003
נולדתי לעברית

נולדתי לעברית, ולא ידעתי שום שפה אחרת. אינני זוכר ששמעתי בבית אף לא פעם אחת ביטוי ביידיש או בשפה זרה אחרת. לאחר פטירת אבי מצאתי מכתבי אהבה ששלח לאימי ואני מקנא בעברית שלו, רבת הרבדים והמעמקים, השונה מן העברית של הדורות המאוחרים, שהייתה חיה בדיבור אבל איבדה משהו מן האופי האסוציאטיבי והקשר למקורות.

חיים גורי, 2008[33]

גורי, יליד תל אביב, התגורר בירושלים משנת 1949, כשמשנת 1961 גר בשכונת טלביה בשיכון העיתונאים (ירושלים). אחותו חנה, שהייתה קרובה לו, בחרה להקים משפחה בקיבוץ גשר. ב-1952 נשא לאישה את עליזה (1930–2024), חברתו לנשק מימי הפלמ"ח.

גורי נפטר ב-31 בינואר 2018 בגיל 94, ונקבר בהר המנוחות. הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.[34]

רחוב קרוי על שמו בעיר נתניה בשכונת "אופק הים".[35]

חטיבה ותיכון קרויים על שמו בעיר נתניה.[36]

מספריו

ספרי שירים

  • פרחי אש (1949)
  • שירי חותם (1954)
  • שושנת רוחות (1960)
  • מראות גיחזי (1967)
  • תנועה למגע (1968)
  • משפחת הפלמ"ח (פזמונים עם חיים חפר, 1977)
  • איומה (1978)
  • עד קו נשר (1979)
  • מחברות אלול (1985)
  • הבא אחרי (1994)
  • חשבון עובר (שירים 1945–1987)
  • השירים (שני כרכים)
  • מאוחרים (2002)
  • אני מלחמת אזרחים (2004)
  • עיבל (2009)
  • השירים, כרך ג' (2012)
  • אף שרציתי עוד קצת עוד (2015)
  • הרץ למרחקים ארוכים (2018)
  • אל המקום האחר: שירים אחרונים (2020)

שיר זיכרון שפורסם בעלון

ספרי פרוזה

  • עד עלות השחר (1950)
  • מול תא הזכוכית (1963)
  • עסקת השוקולד (1965)
  • "הספר המשוגע" (1971)
  • מי מכיר את יוסף ג'י (1980)
  • החקירה: סיפור רעואל (1980)
  • רשימות מבית היין (1991)
  • דפים ירושלמיים (1994)
  • עם השירה והזמן, דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית, א-ב, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד
  • תפילה (1998)
  • בשורות ארוכות, סיפורים ורשמים, א-ב, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד (2013)
  • חותם הזיכרון, א-ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד (2015)

מהספרים שערך

פרסים ואותות כבוד

פרסים:

סרטים דוקומנטריים:

  • פרס יצחק שדה לספרות צבאית על הסרט "הים האחרון" (1980)[37]
  • פרס קצטניק על הטרילוגיה התיעודית-קולנועית בנושא השואה[27]
  • מועמדות לאוסקר, סרט "המכה ה-81" (1975)[38]
  • פרס "נשר הכסף", סרט "הים האחרון" (צרפת)

אותות כבוד:

פרסים על שמו של חיים גורי:

הנצחה

חיים גורי הונצח "בגבעת הרעות" שנחנכה בפארק הלאומי ברמת גן ב-7 בפברואר 2024. באתר ההנצחה, הנמצא ליד חלקת הקבר של אברהם קריניצי, הוצבו מיצגים המבוססים על שיריו וספריו של חיים גורי.[47]

פרס לשירה על שם חיים גורי מוענק מאז שנת 2021 על ידי מקום לשירה בירושלים ובשיתוף משפחת גורי, עבור ספר שירה ועשייה ספרותית. הזוכים בפרס: נתן וסרמן (2021), יונית נעמן ועמוס נוי (2022), רון דהן ומאיה ויינברג (2023), ליאור שטרנברג ויוסף עוזר (2024).[48]

  • סביב המדורה
    סביב המדורה
  • היו היה פנס בודד
    היו היה פנס בודד
  • הספרייה על שם חיים גורי
    הספרייה על שם חיים גורי

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים גורי
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:שירי חיים גורי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים גורי

בעקבות מותו:

ראיונות:

משיריו:

ממאמריו:

ביאורים

  1. ^ בעת שהותו במחנה העקורים שם, קיבל את הידיעה על נפילת חברו הקרוב ביותר (לדבריו) חיים בן דור, ואת תחושותיו הקשות תיאר במכתב שפורסם על ידי מכון גנזים בבלוג שלו. לעיון במכתב בכתב ידו, ראו כאן.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 גורי (גורפינקל) חיים (ג'ורי), באתר הפלמ"ח
  2. ^ חיים גורי באתר של בית הספר החקלאי כדורי
  3. ^ דוד טברסקי, ‏תנועת המחנות העולים חוגגת תשעים שנים להקמתה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 24 בנובמבר 2016
  4. ^ סיגל ארביטמן, סיכות המ"מ הראשונות, באתר ישראל היום, 7 במרץ 2014.
  5. ^ 1 2 חיים גורי, ראשי פרקים לביוגרפיה, מעריב, 12 בספטמבר 1969
  6. ^ 1 2 חיים גורי בלקסיקון הספרות העברית החדשה
  7. ^ גל פרל, "על הנגב יורד ליל הסתיו…", הבלוג על הכוונת, ‏ 6 באוגוסט 2022.
  8. ^ רחל ויסברוד, "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח לתש"ך", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 26
  9. ^ שולה שירן, חיים גורי (1923–2018), באתר אוניברסיטת המדינה של אוהיו
  10. ^ 1 2 קורות חיים של חיים גורי, באתר שירשת
  11. ^ 1 2 חיים גורי באתר של האקדמיה ללשון העברית
  12. ^ 1 2 Honorary Doctorates באתר של האוניברסיטה העברית בירושלים
  13. ^ אלי אליהו, עכבר העיר אונליין, הבהוב שעתו היפה, באתר הארץ, 10 באפריל 2009
  14. ^ חיים גורי באתר של עיריית ירושלים
  15. ^ נסים קלדרון, הנמר הזקן עוד נושך, באתר ynet, 4 במאי 2009
  16. ^ מאיה כהן, חיים גורי ויתר על פרס הציונות: "שייתנו לצעירים", באתר ישראל היום, 5 בינואר 2016
  17. ^ ראובן שהם בלקסיקון הספרות העברית החדשה
  18. ^ בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי עמ. 334, לקסיקון הספרות העברית החדשה, 2006
  19. ^ חיים גורי, חמש תחנות התרבות של חיים גורי, באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2004
  20. ^ מרדכי חיימוביץ, אלה ימים רעים, באתר nrg‏, 14 באוגוסט 2009
  21. ^ אתר הפלמ"ח, ספרים
  22. ^ אמיר בן-דוד, אך נזכור את כולם: את יפי הבלורית והתואר, באתר זמן ישראל, 11 בספטמבר 2021.
  23. ^ "הרעות", באתר שירונט
  24. ^ "באב אל וואד", באתר שירונט
  25. ^ יחיעם ויץ, עדות על משפטה של "הפלנטה האחרת", באתר הארץ, 31 ביולי 2001
  26. ^ מימי אש ואסף טל "אימה מוחלטת איננה ברת-מסירה" באתר יד ושם; כנגד כל הסיכויים | חיים גורי - הים האחרון | כאן 11 לשעבר רשות השידור, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 27:54)
  27. ^ 1 2 3 מקבלי עיטור טדי קולק בעבר באתר של הקרן לירושלים, (הקישור אינו פעיל, 2 בפברואר 2018)
  28. ^ עמרי נחמיאס, כתבנו הפוליטי‏, חיים גורי: "מדינת ישראל זקוקה לחשבון נפש", באתר וואלה, 16 באפריל 2013
  29. ^ חיים גורי, הקרע, דבר, 8 בדצמבר 1975
  30. ^ ח. גורי "חש עצמו מרומה בפרשת סבסטיה", מעריב, 9 בדצמבר 1975
  31. ^ נסים קלדרון, היומנים של חיים גורי, תשוקות ופצעים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2008
  32. ^ אינטלקטואלים ישראליים על מק"י 69', דבר, 24 באוקטובר 1969
  33. ^ דבריו של גורי בערב עיון באקדמיה ללשון
  34. ^ עופר אדרת, חיים גורי, משורר וחתן פרס ישראל, מת בגיל 94, באתר הארץ, 31 בינואר 2018
  35. ^ נתניה מוקירה תודה לאישים על תרומתם למדינת ישראל ולעם היהודי, באתר כאן ישראל | kanisrael | כאן נעים | kan-naim, ‏2019-06-05
  36. ^ עיריית נתניה, בית ספר חיים גורי
  37. ^ פרס יצחק שדה באתר של פלמ"ח
  38. ^ "סרט "המכה ה-81", מועמדות לאוסקר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  39. ^ רשימת יקירי ירושלים לשנת 2002 באתר עיריית ירושלים
  40. ^ אזרחי כבוד בתל אביב באתר "הבמה"
  41. ^ ""טקס הביכורים" של מחזור א': הרבה יותר מטקס סיום". נבדק ב-2017-06-27.
  42. ^ HUC-JIR Mourns Honorary Alumnus Haim Gouri, Israeli War Poet. HUC-JIR
  43. ^ הזוכים באות מסדר האמנויות והספרות, אתר הבמה, 14 ביוני 2011
  44. ^ הפרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית
  45. ^ כתב ישראל היום, פרס "מקום לשירה" ע"ש חיים גורי לשירה עברית 2022 יוענק למשוררים יונית נעמן ועמוס נוי, באתר ישראל היום
  46. ^ פרס מקום לשירה ע”ש חיים גורי לשירה עברית תשפ”ב יוענק למשורר נתן וסרמן | מקום לשירה
  47. ^ הפארק הלאומי מתחדש במרכז מורשת לאומית, באתר www.ramatgannet.co.il
  48. ^ הפרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית | מקום לשירה
הקודם:
ישראל כהן 		פרס ביאליק לספרות יפה
1975 		הבא:
יהודה עמיחי, ישורון קשת