מבצע רביב

מבצע רביב

טנק מדגם טיראן 5, שכמוהו השתתפו בכוח הפשיטה
טנק מדגם טיראן 5, שכמוהו השתתפו בכוח הפשיטה
מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים	9 בספטמבר 1969
קרב לפני	מבצע אסקורט
קרב אחרי	קרבות האוויר של 11 בספטמבר 1969
מקום	חוף מפרץ סואץ, מצרים
קואורדינטות	29°05′58″N 32°39′08″E
תוצאה	פשיטה ישראלית מוצלחת
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל מצרים מצרים מפקדים אברהם אדן אברהם בוצר אורי בר-און ברוך הראל זאב אלמוג (אברוצקי) יעקב לפידות שלמה באום שאול סלע עוזי בן יצחק אחמד איסמעיל עלי פואד אבו זיכרי כוחות 6 טנקי טירן 5 ו-3 נגמ"שי BTR-50, מאוישים על ידי לוחמי פלס"ר 7, תחת פיקוד חטיבה 875[1] 3 נחתות (נט"קים) מדגם 36 משייטת 11 לוחמי יחידה 707 של חיל הים בסירות גומי[2] לוחמי שייטת 13 בסירות גומי[2] מספר רביעיית סקייהוק מטייסת 109 סוללת תותחים 130 מ"מ[3][4] 2 ספינות טורפדו מדגם כ-123 מספר לא ידוע של לוחמי חי"ר ונגמ"שים אבדות מטוס סקייהוק, 4 הרוגים שתי ספינות טובעו, כ-150 חיילים נהרגו, 3 נגמ"שים ו-70 כלי רכב שנעו על כביש החוף המצרי וכן עשרות מקלעים ותותחי נ"ט ונ"מ הושמדו, שני בסיסי מכ"ם נהרסו, נפגעה תשתית

מבצע רביב היה פשיטה משוריינת שערך צה"ל ב-9 בספטמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה. כוח שריון ישראלי שהוסווה ככוח מצרי הונחת מים סוף אל החוף המערבי של מפרץ סואץ, שם פשט על יעדים צבאיים לאורך 70 קילומטרים^[3].

לכוחות השריון הישראלי סייעו יחידות של חיל הים וחיל האוויר^[4]. הייתה זו הפעולה היבשתית הנרחבת היחידה במהלך מלחמת ההתשה.

רקע

ערך מורחב – מלחמת ההתשה

עם פרוץ מלחמת ההתשה במרץ 1969, נאלץ צה"ל להתמודד עם היתרון הכמותי של הצבא המצרי בכוח אדם ובקני ארטילריה. לצורך כך החל צה"ל ליזום פעולות התקפיות לאורך תעלת סואץ ובעומק שטח מצרים, ולא הסתפק עוד בפעולות המגננה שבהן נקט מאז מלחמת ששת הימים. מטרות שרשרת הפעולות הללו היו להעביר את הלחימה לשטח המצרי, להשיג עליונות אווירית, לאלץ את המצרים לפצל את כוחותיהם ולפגוע בהם פגיעה טקטית ומורלית.

במבצעי בוקסר החל צה"ל להשתמש ביכולת התקיפה העמוקה של חיל האוויר הישראלי, ובפעולות באי גרין ובראס עדבייה - ביכולות הפשיטה של שייטת 13. עם זאת, חופש הפעולה של חיל האוויר צומצם עקב השיפור המתמשך ביכולות מערך הנ"מ המצרי, דבר אשר מנע מצה"ל להביא לידי ביטוי את יתרונו האיכותי ואת יכולת התנועה המשופרת של יחידותיו הקרקעיות הגדולות. על רקע זה הוחל במפקדות גייסות השריון ובחיל הים לחפש פתרון המבוסס על הנחתת כוח משוריין.

פשיטה רכובה מעבר למכשול ימי בעומק שטח האויב היא מהלך צבאי מסוכן ומורכב, אולם הפיקוד הצה"לי החליט להסתמך על גורם ההפתעה ועל השליטה האווירית שהוא נהנה ממנה ולצאת למבצע שכזה. לפיכך הוחלט שהמבצע יתבסס על הטעיה. במהלך מלחמת ששת הימים לקח צה"ל שלל רב של טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית ובכללם טנקים מדגם T-55 (שהוסבו לשימוש בצה"ל ונקראו "טירן 5"), ונגמ"שים מדגם BTR-50. נוכחותו של רק"ם מתוצרת סובייטית כחלק מהכוח הצה"לי אפשרה את תכנון פעולת ההטעיה.

מטרות המבצע ושיטת הביצוע

מטרת המבצע ושיטות הביצוע, כפי שהן הוצגו במהלך נוהל הקרב שנערך בסוף חודש אוגוסט, כללו מספר שלבים^[5]:

• פשיטה אמפיבית לילית על החוף המצרי של מפרץ סואץ באמצעות נחתות.
• תנועה לאור יום לאורך כביש החוף המצרי מכיוון צפון לדרום.
• השמדת מטרות של הצבא המצרי (חי"ר, שריון, תשתית).
• פינוי מהיר באמצעות נחתות.

במהלך נוהל הקרב הושם דגש על כך שעיקר המבצע יושתת על הפעלת כוח שריון וכן על הימנעות מאבדות ופגיעה מיותרות בקרב הכוח הפושט. דהיינו פתיחה באש מטווחים ארוכים וכן איסור ירידה מהכלים הממוגנים. וכך, ב-4 בספטמבר, בעת הצגת תוכניות המבצע בפני הרמטכ"ל גובשה סופית הדעה כי עיקר הפעולה יתבסס על הפעלת השריון, היות שצמרת הפיקוד סברה כי האיום המרכזי העיקרי במהלך הפשיטה יהיה חיל השריון המצרי. לפיכך הונחו כוחות החרמ"ש לנוע מאחורי הטנקים ולסייע בפתרון בעיות ואיומים שאין ביכולות כוחות השריון לפתור בעצמם, דוגמת חיילי חי"ר המצרי בטווחים קרובים מאוד.

הכוחות המשתתפים במבצע

צה"ל

הכוח הנוחת:

• 6 טנקי שלל מסוג טירן 5 תחת פיקוד חטיבה 8. טנקים אלה נבחרו בגלל משקלם הנמוך ובשל מראה חיצוני זהה לטנקי האויב, כאמור לעיל. הטנקים אוישו על ידי מדריכי מגמת טירן ממא"ח 500 ומפקדים בדרגות קצונה. בתור מפקד כוח השריון מונה יעקב לפידות^[1].
• 3 נגמ"שי שלל מדגם BTR-50 מיחידה 88 - דב לבן, תחת פיקוד חטיבה 8 ועליהם לוחמי פלס"ר 7 של חטיבה 7, מתוגברים בלוחמי פלחה"ן צנחנים ובמספר לוחמי סיירת מטכ"ל דוברי ערבית. על לוחמי פלס"ר 7 פיקד שלמה באום ואילו על לוחמי פלחה"ן צנחנים פיקד עוזי בן יצחק^[1].
• 3 נחתות טנקים (נט"קים) באורך 36 מטר משייטת 11 של חיל הים: אח"י עציון גבר, אח"י קיסריה ואח"י שקמונה. נחתות אלה נבנו במספנות ישראל והועברו בדרך היבשה לנמל אילת.

תפישה סימון ואבטחת ראש החוף:

• לוחמי שייטת 13 ויחידה 707 בסירות גומי בפיקודו של שאול סלע^[2].
• סיוע אווירי - רביעיית מטוסי סקייהוק מטייסת 109 ("טייסת העמק") של חיל האוויר.
• סיוע ארטילרי - סוללת תותחים 130 מ"מ ארוכי טווח של חיל התותחנים^[3][4].

צבא מצרים

הכוחות המצריים בגזרה היו דלילים שכן המכשול הטבעי של מפרץ סואץ הפחית את הסיכוי להתנגשות קרקעית בגזרה. לפיכך הושקע המאמץ המצרי בגזרה בעיקר בהגנה אווירית וימית.

יעד התקיפה היה רצועת חוף צרה שלאורכה כביש צר יחיד. לאורך החוף שכנו כ-25 נקודות משמר מבוצרות ומאוישות, שביניהן נעו כל העת סיורים מצריים.

כוחות ההגנה בבסיסי הנ"מ היו מצוידים בנשק קל בלבד, והנשק האנטי-טנקי שלהם (מטולי RPG) היה מוגבל לטווח של כ-300 מטרים.

כוח חטיבתי משוריין מצרי גדול הוצב בראס סאדאת כ-35 ק"מ מצפון לנקודת הנחיתה המתוכננת^[3] אך הציר הצר הבודד שהוביל מריכוז זה דרומה אל גזרת הפעולה אפשר את חסימתו. דרומית לנקודת האיסוף המיועדת, ליד ראס זעפרנה, הוצב גדוד משוריין מצרי. נוכחותו לא הייתה ידועה לתוקפים.

בראס סאדאת, צפונית לנקודת הנחיתה שכן בסיס של חיל הים המצרי ובו הוצבו 2 טרפדות מהירות מדגם P-183.

ההכנות למבצע

תכנון המבצע הוטל על מטה משותף של מפקדת גייסות השריון בראשות האלוף אברהם אדן (ברן) ומפקדת חיל הים בראשות מפקד החיל, האלוף אברהם בוצר. אל"ם אורי בר-און, מפקד חטיבה 875 ומפקד המבצע בפועל, מינה למפקד כוח הפשיטה את סא"ל ברוך הראל ("פינקו"), שהיה סגן מפקד חטיבה 8 והמתין למינויו כמפקד חטיבה 14^[6]. ברוך הראל הוביל את תכנון פרטי המבצע, ויוזם המבצע, רס"ן שלמה באום, ששימש מפקד פלס"ר 7, מונה לסגנו. למפקד כוח הטנקים, שנטל חלק במבצע, מונה יעקב לפידות. הכוח התאמן כ-6 שבועות בהכנה למבצע^[1][7].

בשבוע שלפני המבצע שונעו הטנקים והנגמ"שים במהלך הלילות, בנסיעה על זחליהם, אל נקודת ההעמסה בראס סודר. שם הם נצבעו בסכימת צביעה מצרית צהבהבה (לצורך הטעיה) והוטענו בתחמושת עודפת ובדלק רזרבי. חלק מהלוחמים קיבלו מדים מצריים ושובצו ביניהם גם מספר דוברי ערבית ומספר לוחמים מיחידה 707 שנועדו להכשיר את חוף הנחיתה ואת נקודת ההעמסה על הנחתות.

כלי שיט תת-מיימי מסוג "חזיר" במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה

מבצע אסקורט

ערך מורחב – פעולת אסקורט

בעקבות הפשיטה על האי גרין ומבצע בולמוס 5 בראס עדבייה, שבהם פעלו כוחות מושטים של צה"ל נגד מטרות מצריות במפרץ סואץ, העבירו המצרים שתי ספינות טורפדו מדגם P-183 מבסיס חיל הים המצרי בע'רדקה לאזור צפון מפרץ סואץ, ואלו ביצעו סיורים באזור. הספינות המצריות המהירות יחסית היו עלולות לפגוע בנחתות האיטיות שיועדו להנחתת הכוח המשוריין. לפיכך הוחלט לתקוף את הטרפדות בפעולה ימית חשאית, ולא על ידי חיל האוויר, כדי למנוע הסלמה אפשרית בזירה בעקבות תקיפה שכזו. המשימה הוטלה על לוחמי שייטת 13 בפיקודו של זאב אלמוג^[8][9].

בתכנון של המבצע נקבע כי 8 לוחמי שייטת 13 יצמידו מוקשי עלוקה לקוער של הטרפדות, שיטה המאפשרת השהיה לנסיגת הכוחות. בליל 5 בספטמבר 1969 בוצע ניסיון ראשון לטיבוע הספינות המצריות, אך הטרפדות יצאו מהנמל לסיור והכוחות הישראלים חששו שהם התגלו ונסוגו^[8][9].

הלוחם אריה יצחק (אריו) (משמאל) עם הצולל שי גורן לפני הפעולה

בליל 7 בספטמבר פשטו לוחמי שייטת 13 על שתי הטרפדות המצריות במעגן הצי המצרי בראס סאדאת, דרומית לעיר סואץ. 8 לוחמי שייטת 13 הגיעו אל הספינות באמצעות שני "חזירים" והטביעו אותן באמצעות מוקשים^[10] הפעולה הוכתרה כהצלחה אך במהלך הנסיגה פעל מעצמו מנגנון ההשמדה עצמית של אחד ה"חזירים"^[11] (כנראה בשל חדירת מים למגופה של מנגנון ההשמדה העצמית^[12]) וכתוצאה מכך נהרגו 3 לוחמים: סגן שלמה אשל, רב-סמל עודד ניר ורב-סרן רפי מילוא. הלוחם אריה יצחק (אריו), שנהג ב"חזיר" היה היחיד שנותר בחיים. הוא אותר על ידי מסוק סופר פרלון כשהוא שוחה פצוע יותר מ-6 שעות, גורר איתו את גופות שלושת חבריו^[9][13], ועם חילוצו הפנה את המסוק לחילוץ תחת אש של גופות שלושת חבריו^[14].

מהלך המבצע

ב-8 בספטמבר, בשעה 22:00, הועמס כוח השריון בראס סודר על גבי שלוש הנחתות^[2], כשעל כל נחתת הועמסו 2 טנקים ונגמ"ש אחד. הנחתות הפליגו לעבר החוף המצרי, כשהן מאובטחות על ידי לוחמי שייטת 13 ויחידה 707, שהפליגו לצידן בסירות גומי. כוח מפלחה"ן צנחנים, בפיקוד עוזי בן יצחק, תפס את ראש החוף ואבטח אותו^[15] בסיוע אנשי הקומנדו הימי^[16] דרומית לביר תמדה ואל חפיר, באזור א-דיר, כ-40 ק"מ דרומית לעיר סואץ. הנחיתה החלה ב-9 בספטמבר ב-3:35 בלילה מבלי שנתגלתה על ידי המצרים^[16].

מיד לאחר הנחיתה החל הכוח המשוריין לנוע במהירות דרומה. הכביש הצר נחסם לתנועת תגבורת מצרית על ידי פיצוצו ומיקושו באמצעות שני מטעני מזלף שפותחו ביפת"ח בנקודה בה היתמר מצוק משני צדדיו^[3]. במהלך תנועתו, לאורך 70 ק"מ, השמיד הכוח הפושט נקודות משמר, בסיסי צבא, תחנות מכ"ם ימיות ואוויריות, כלי רכב צבאיים ואזרחיים שנעו לאורך הכביש, עמודי חשמל ומאהלים^[3].

תוך כדי תנועה ירו הטנקים בסלעים מעל הכביש כדי שידרדרו ויחסמו אותו בפני הגעת תגבורת מצפון. הכוח נע במהירות ומעט לפני השעה 7:00 בבוקר תקף את בסיס משמר החופים המצרי בראס אבו דראג'^[3]. המחנה ותחנת המכ"ם הימי שבו הושמדו בתוך כ-20 דקות. משם המשיך הכוח דרומה לכיוון מחנה צבאי בראס זעפרנה בו שכנה מפקדה מרחבית של חטיבת נ"מ. במהלך הנסיעה דרומה הגיע לאזור התקיפה מפקד הגזרה המצרי, גנרל חסן כאמל. הוא ניסה לעצור את הטנקים שחשב למצריים, ונדרס בתוך מכונית השרד שלו^[3]. לצורך כיבוש המחנה חסמו הטנקים את האזור משני צדדיו ושני כוחות הטיהור על בסיס טנקים ונגמ"שי BTR-50 נכנסו לתוך מתחם המחנה, השמידו 3 נגמ"שים ופוצצו מבנים, לרבות תחנת מכ"ם אווירי, על ידי ירי פגזים והשלכת מטענים מתוך הנגמ"שים^[3].

בעקבות הפעלת כוח אש מאסיבי על ידי הטנקים וכפי הנראה כתוצאה מההטעיה המוצלחת, התגובה המצרית בשני היעדים העיקריים הייתה חלושה ולא נשלחה כל תגבורת. לקראת סוף המבצע זיהו הכוחות הפושטים חניון רק"ם מצרי בסדר גודל של גדוד בהמשך החוף, דרומית למחנה בראס זעפרנה, אך לא קיבלו אישור לתקוף אותו, בהתאם להנחיית הרמטכ"ל לא ליזום קרבות עם שריון מצרי אלא אם הכוח הפושט יהיה תחת איום ישיר מהטנקים המצריים^[5].

במבצע המשולב השתתפה גם רביעיית מטוסי סקייהוק מטייסת העמק, שתקפו תחנות מכ"ם ועמדות נ"מ באזור אל חפיר וראס זעפרנה. מטוסו של מוביל המבנה, חגי רונן, נפגע מאש נ"מ באזור ראס זעפרנה והקשר עמו נותק. רונן הפנה את מטוסו לכיוון חוף חצי האי סיני ונטש אותו מעל מפרץ סואץ. ככל הנראה חלה תקלה בציוד החילוץ ורונן נעלם במי המפרץ. החיפושים אחריו לא העלו דבר והוא הוכרז חלל^[17].

סיוע נוסף לכוח הפושט ניתן על ידי סוללת תותחי 130 מ"מ שנפרסה בצדו המזרחי של מפרץ סואץ. במהלך המבצע חבר לכוח הפושט מסוק מדגם אלואט 2 שפינה פצוע וסיפק לכוח ציוד לתיקון זחל באחד הטנקים^[3][4].

כ-10 שעות לאחר הנחיתה חבר הכוח המשוריין אל הנחתות צפונית לראס זעפרנה, בנקודה שהייתה שונה מזו שנקבעה בתכנון המקורי. אנשי יחידה 707 בדקו, סימנו והנחיתו את הנחתות שפינו את כלי הרק"ם לאבו זנימה בחוף הישראלי של מפרץ סואץ ואילו הלוחמים פונו באמצעות מסוקים לראס סודר^[3].

הנחתת פ-53, נתקעה בחוף בשל עליית טנק ומיד אחריו נגמ"ש שלא לפי הנוהל^[א], ולא הצליחה לצאת מהנחיתה. נגמ"ש ניגש ודחף אותה לים.

גלריה

• 
  נחתת מתקרבת לחוף העמסת הכוחות.
• 
  טנק עולה לנחתת לפני היציאה.
• 
  שלושת הנחתות העמוסות בתנועה ליעד במפרץ סואץ.
• 
  חייל צה"ל על גבי רק"ם מכוון מקלע 0.5 אל עבר תחנת מכ"ם מצרית מדגם P-30.
• 
  ירי מרק"ם צה"לי על מכלית דלק מצרית.
• 
  אח"י קיסריה (פ-53) מעמיסה נגמ"ש שלל מסוג BTR-50 בחוף המצרי במהלך המבצע.
• 
  נגמ"ש דוחף ומסייע לפ-53 להיחלץ מהחוף המצרי לאחר העמסת הרק"ם

תוצאות המבצע

הלווייתו של רב-סרן רפי מילוא מלניק שנהרג בפעולת שייטת 13 במבצע

במבצע נהרגו בין 100 ל-150 חיילים ושוטרים מצריים^[18][19]ובהם מפקד הגזרה המצרי בדרגת אלוף וקולונל סובייטי ששימש כיועץ^[3]. מספר כלי הרכב המצריים שהושמדו מוערך ב-70, מהם 3 נגמ"שים^[3]. צה"ל איבד מטוס מדגם סקייהוק שננטש מעל מפרץ סואץ וטייסו, רס"ן חגי רונן, הוכרז כנעדר ובהמשך כחלל^[20]. בקרב הכוח הקרקעי נפצע קצין המודיעין באורח קל בעת שירד מהנגמ"ש בו נסע על מנת לקחת רכיב חשוב מהמכ"ם הימי בבסיס ראס אבו דראג'^[3].

המבצע ותוצאותיו פורסמו בעיתונות זרה, אך ההנהגה המצרית לא ידעה עליהם מאחר שדרג הפיקוד המקומי לא דיווח עליהם למפקדיו. ב-4:00 אחר הצהריים דווח על המבצע ברדיו קהיר, אך עם אי דיוקים רבים^[21]. משנודע על היקף הפעולה לנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הוא הדיח את צמרת הפיקוד הצבאי המצרי, ובכללה הרמטכ"ל, גנרל אחמד איסמעיל עלי^[22], מפקד חיל הים פואד אבו זיכרי ומפקד זירת ים סוף.

למחרת המבצע, ב-10 בספטמבר, לקה נאצר באוטם שריר הלב - ושנה לאחריו מת מהתקף נוסף. הצלחת המבצע הייתה בין הגורמים לביסוס העליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי בזירה ונודעה לה חשיבות טקטית ומורלית. ההצלחה עזרה גם לבסס את הקונספציה הצה"לית על יתרונם המוחץ של כוחות הקרקע הישראליים על המצריים ובכך ייתכן שתרמה לכשלים במלחמת יום הכיפורים.

הרמטכ"ל, חיים בר-לב, הביע את שביעות רצונו ממהלך המבצע:

מבצע "רביב" היה הראשון מסוגו בצה"ל ולמרות חוסר הנסיון בפעולות כאלו והסיבוכים הרבים הכרוכים בכך, התנהל המבצע, מתחילתו ועד סופו, ללא שיבושים אשר הם בדרך כלל מנת חלקם של מבצעים.

— מתוך מכתב הרמטכ"ל חיים בר-לב אל המשתתפים במבצע, 12 בספטמבר 1969

עם זאת התבטא בר לב בזהירות ובאיפוק. הוא סבר כי המבצע אמנם התיש את הכוחות המצריים, אבל יחד עם זאת סבר כי הוא לא יביא לסיום מלחמת ההתשה בחזית הדרום:

יותר מזה, אינני בטוח שהמבצע הזה יתן, המבצע הזה לא ישתיק את התעלה, המבצע הזה, אינני חושב שהוא הרס את המורל הפנימי של מצרים. אני מניח שחוגים רחבים במצרים, לא יודעים בעצם מה קרה כאן ואלה שיודעים כרוח השכנוע המצרי הטובה על מצרים ועל הערבים בכלל, ודאי אומרים לעצמם רגע אחד מה קרה? היהודים הורידו 6–9 כלי רכב משוריינים במקום שאין לנו שם כלום, הסתובבו שם 10 שעות וחזרו.

— ארכיון צה"ל 192/74, 1600, עמ' 54

בשונה מבר לב, הנימה הכללית בצד הישראלי הייתה של זחיחות:

פעולה כזאת עוד טרם בוצעה בצה"ל. הלוחמים ידעו היטב כי על הכף מוטלת יוקרתם, יוקרת חיל השריון, יוקרת צה"ל כולו.

— אלי לנדאו, הפשיטה הכתה בתדהמה את ארצות ערב, מעריב, 10 בספטמבר, 1969

כשנה לאחר מכן כתב אלי לנדאו:

פשיטה זו שבוצעה ביעילות, בדייקנות, בלא נפגעים, להוציא פצוע קל אחד, הוכיחה כי דימיון, תעוזה ופעילות בלתי שגרתית מאפשרים לבצע את "הבלתי אפשרי". אין ספק כי הפשיטה המשוריינת הגדולה על חוף מצרים תירשם בתולדות מלחמות צה"ל כאחת הנועזות והמוצלחות שבפשיטות ואפשר גם, כפי שכינו אותה אז העיתונים בעולם, לגדולה מכולן.

— אלי לנדאו, הנחיתה במפרץ, מעריב, ימים ולילות 11 בספטמבר 1970

כיומיים לאחר המבצע, ב-11 בספטמבר 1969 יזמו המצרים, בתגובה למבצע, סדרה של הפצצות על יחידות צה"ל במערב סיני באמצעות כ-60 מטוסי קרב. בקרבות האוויר שהתפתחו הפיל חיל האוויר הישראלי 11 מטוסים ואיבד מטוס אחד^[23].

לקריאה נוספת

• אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול, ספרית מעריב, 1990.
• מרדכי גור, יעקב ארז, אילן כפיר, צה"ל בחילו, הוצאת רביבים, עמ' 131.
• דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר - חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה, הוצאת באוויר - פרסומי תעופה.
• זאב שיף, מלחמה ללא גבול, הוצאת שקמונה, 1970.
• אורי מילשטיין אביב נעורים' ההיסטוריה של הצנחנים – כרך ד "שלגי" הוצאה לאור, 1987, עמ' 1488–1497.
• משה גבעתי בידיהם חושלה הפלדה, הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ח-1997, עמ' 154.
• דימה אדמסקי, מבצע קווקז: ההתערבות הסובייטית וההפתעה הישראלית במלחמת ההתשה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006.
• מוסטפא כבהא, חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים, יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995.
• מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי - מבצע אסקורט ומבצע רביב, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 414–424.
• זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, פרק 21 - טיבוע טרפדות מצריות בצפון מפרץ סואץ, עמ' 620-577.
• זאב אלמוג, עטלפים בים האדום - פעולות מיוחדות של הקומנדו הימי במלחמות ההתשה ויום הכיפורים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור ו"מכון גלילי לחקר כוח המגן", 2007, פרק ג': מבצע "אסקורט" - טיבוע טרפדות במפרץ סואץ, עמ' 113–151.
• משה גבעתי, מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015, עמ' 161.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע רביב בוויקישיתוף

• פקודות, סיכומים ותצלומים מהמבצע, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
• יומן גבע, מס' 449, 1969, (מבצע רביב, 4:33 דקות אחרי תחילת הסרטון), ארכיון הסרטים הישראלי
• אברהם זוהר, הנחיתה שהחישה את מותו של נאצר, 'בין גלים' הוצאה מיוחדת 1, 8 ביוני 1982 עמ' 2.
• עדות מפקד כח השריון על מבצע רביב, ברוך הראל, ‏לא לקחנו סיכון, השמדנו הכל, שריון 3, ינואר 1999, עמ' 19-18, באתר "יד לשריון"
• שאול נגר (מנחה), ‏הטירן עשה את שלו! - שיח מפקדים, שריון 8, מאי 2000, עמ' 24 - דברי ברוך הראל (פינקו), באתר "יד לשריון"
• לורנס וו. מורז The Mounted Raid (באנגלית)
• Middle east: The war and the woman, כתבה במגזין "טיים" מ-19 בספטמבר 1969 (באנגלית)
• דוד מושיוב, צה"ל הנחית כח פשיטה משורין בגדה המזרחית של מפרץ סואץ, דבר, 10 בספטמבר 1969 (המשך)
• זאב יחזקאלי, החפה בחוף אבו דרג', 'מערכות ים' 96, נובמבר 1969, עמ' 24.
• שרון הרפז, הנחיתה שהרימה את חיל הים - סיפור מבצע רביב, 'בין גלים' 162 יולי 1984 עמ' 35.
• צבי כהן, טיבוע שתי טרפדות מצריות בראס סדאת, 'בין גלים' אוקטובר 1975, עמ' 24.
• אברהם זהר, ‏אסקורט-רביב-פשיטות-בחוף-מפרץ-סואץ-ספטמבר-1969/ "אסקורט" "רביב" פשיטות בחוף מפרץ סואץ ספטמבר 1969, מערכות 297, ינואר 1985
• מבצע אסקורט ומבצע רביב, באתר חיל הים הישראלי, 4
• יאיר נפשי, זכרונות ממבצע רביב הרצאה במסגרת "סמינר אבות ומייסדים על מורשת ישראל" 14 במאי 2017.
• מבצע אסקורט באתר עמותת חיל הים.

ביאורים

1. תמיד אחרי עליית טנק/נגמ"ש יש לתת מכה לאחור

הערות שוליים

1. מתוך יחידת אמל"ח מיוחד גדוד 88 "דב לבן", 1969-1974, זרקור היסטורי, תמוז תשע"ב (יולי 2012), עמ' 11.
2. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 422
3. ברוך הראל, ‏לא לקחנו סיכון, השמדנו הכל, שריון 3, ינואר 1999, עמ' 19-18, באתר "יד לשריון".
4. שאול נגר (מנחה), ‏הטירן עשה את שלו! - שיח מפקדים, שריון 8, מאי 2000, עמ' 24 - דברי ברוך הראל (פינקו), באתר "יד לשריון".
5. מתוך יחידת אמל"ח מיוחד גדוד 88 "דב לבן", 1969-1974, זרקור היסטורי, תמוז תשע"ב (יולי 2012), עמ' 13.
6. גל פרל פינקל, הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה, באתר זמן ישראל, 27 באוגוסט 2020.
7. מתוך מבצע רביב פשיטת כוח משוריין של צה"ל על החוף המערבי של מפרץ סואץ בתאריך 9 ספטמבר 1969, מפג"ש תח"ש/מדור תחקירים והיסטוריה, אוגוסט 1970, עמוד 3.
8. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 415-416.
9. זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 577–618
10. גיבורים בעל כורחם - אריה יצחק
11. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 417–421.
12. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 425.
13. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 421.
14. גיבורים בעל כורחם - אריה יצחק
15. עוזי בן יצחק באתר אוגדת יהודה.
16. מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 423.
17. דף חקירת היעלמותו של חגי רונן, ביחידה לאיתור נעדרים.
18. אריק וייס, דרסנו אותם, מוסף "סופשבוע" של "מעריב", 2.10.2009 (וכן הכתבה ב"טיים", בקישורים החיצוניים).
19. יצהר פורת, 100-150 אבידות לצבא המצרי בפשיטת כח משוריין של צה"ל שהונחת במפרץ סואץ, למרחב, 10 בספטמבר 1969
20. דוד מושיוב, צה"ל הנחית כח פשיטה משוריין בגדה המזרחית של מפרץ סואץ, דבר, 10 בספטמבר 1969
21. 150 מטוסים מצריים השתתפו במטריה, דבר, 10 בספטמבר 1969
22. הודח הרמטכ"ל המצרי, דבר, 19 בספטמבר 1969
    נמשכת המולת השמועות במצרים, דבר, 21 בספטמבר 1969
23. 11 מטוסים מצריים הופלו באזור התעלה, דבר, 12 בספטמבר 1969