|
טומאה הותרה בציבור
טומאה הותרה בציבור הוא כלל בהלכה, לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.
הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.[1]
מקור ההלכה
מקור הדין, במה שנאמר בתורה בקרבן פסח (במדבר, ט', ב'): ”ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו”, ובקרבן תמיד (במדבר, כ"ח, ב'): ”תשמרו להקריב לי במועדו”, ודרשו: "במועדו – ואפילו בטומאה",[2] שכן מלשון "במועדו" משמע שיש להקריב קרבנות אלה בזמנם, ולא לבטלם, ואפילו הם טמאים.[3] וכן דרשו לגבי שאר קרבנות ציבור, מהכתוב (במדבר, כ"ט, ל"ט): ”אלה תעשו לה' במועדיכם”.
הגמרא בפסחים דף סו: מביאה מקור אחר מהמילים "איש איש": (במדבר, ט', י'–י"א): ”איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה', בחודש השני”, ומכאן שטמא מת נדחה לפסח שני, ודרשו: "איש (כלומר יחיד) נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחים לפסח שני, אלא עבדי (=עושים) בטומאה",[4] ומפסח למדים לשאר הקרבנות שהם קרבנות קבועים, בגזרה שווה "במועדו"-"במועדו" שנאמרו בפסח ובקרבן תמיד: מה בפסח הותרה טומאת מת בציבור אף בקרבן תמיד שהוא קרבן צבור קבוע, הותרה טומאת מת בציבור.
ואילו הרמב"ם (ביאת המקדש ד,טז) מביא לימוד אחר (במדבר ט,ו): "שנאמר: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה".
הגדרת ההיתר
נחלקו תנאים ואמוראים בעניין היתר זה, האם טומאה הותרה בציבור, או שמא היא רק דחויה בציבור.[5] אם טומאה הותרה בציבור – הרי שההיתר הוא מוחלט, ואין צורך לטרוח ולחפש כהנים טהורים שיקריבו את קרבן הציבור בטהרה[6][7]; ואילו אם טומאה דחויה בציבור – הרי שההיתר ניתן בדוחק, ואין הוא היתר גמור, ואם ניתן להקריב בטהרה – יש לעשות כן.
לפי הגמרא, יש השלכה נוספת למחלוקת זו: לדעה שטומאה הותרה בציבור – ההיתר הוא 'חזק' ועומד מכוח עצמו; ואילו לדעה שטומאה רק דחויה בציבור – ההיתר הוא 'חלש', ויש צורך גם בריצוי ציץ, דהיינו שההיתר תלוי בקיומו של כהן גדול הלובש ציץ על מצחו, ומכפר בכך על ה'חטא' של ההקרבה בטומאה, וזאת על פי מה שנאמר לגבי הציץ (ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ח): ”והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים” – פסוק שממנו למדו שהציץ מכפר על קדשים הקרבים בטומאה.
להלכה נפסק כדעה שטומאה דחויה בציבור,[8] וממילא צריך ציץ כדי לרצות על הטומאה. למרות זאת, יש הסוברים שכאשר אין ציץ – ניתן להקריב קרבנות ציבור בטומאה, ואין חסרון הציץ מעכב,[9] ויש הסוברים שהדבר מעכב.[10]
איזו טומאה הותרה בציבור
הטומאה שהותרה בציבור היא טומאת מת דווקא, אבל אם היו רוב הציבור טמאים בטומאת שרץ – לא יקריבו בטומאה.[11] ויש הסוברים שגם טומאת שרץ הותרה בציבור;[12] ולכל הדעות, אם היו רוב הציבור טמאים בטומאות היוצאות מגופו של אדם, כגון שהיו זבים וזבות, נידות ויולדות – לא יקריבו בטומאה, ואם רוב הציבור טמאים בטומאת מת – לא יתעסקו הטמאים בטומאות אלה בהקרבת הקרבן.[13]
פרטי ההלכות
כל קרבנות הציבור שקרבים בטומאה ויש מהם חלקים המיועדים לאכילה - אין אוכלים מהם בטומאה, אלא שורפים את החלקים הנאכלים, שכן לא הותרה בציבור אלא ההקרבה בטומאה; חוץ מקרבן פסח, שכשהוא קרב בטומאה – הוא גם נאכל בטומאה, שכן עיקר מצוות הפסח היא אכילתו, ולכן כשהותרה הקרבתו בטומאה – הותרה גם אכילתו בטומאה.[14]
היתר הקרבה בטומאה יכול להיות בכמה אופנים: א. כאשר רוב הציבור טמא. ב. כאשר רוב הכהנים המקריבים טמאים, ואפילו הציבור כולו טהור. ג. גם אם הציבור והכהנים טהורים – אבל כלי השרת (הכלים שבהם עושים את עבודת ההקרבה) טמאים. בכל אחד מאופנים אלו – מקריבים את קרבן הציבור בטומאה, והטמאים והטהורים יכולים להיכנס לעזרה כאחד, ולעסוק בהקרבת הקרבן.[13]
חידוש העבודה בטומאה
כלל זה, ש"טומאה הותרה בציבור" הוא מהנושאים העומדים במוקד הדיונים על חידוש עבודת הקורבנות, שכן כבר למעלה מאלף וחמש מאות שנה, אין בידינו אפר פרה אדומה, ולא ניתן להיטהר מטומאת מת. וכך תיאר זאת רבי אשתורי הפרחי:[15]
"רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו... אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן [=כמו שאנו אומרים] ב[מסכת] תמורה... שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה".
למרות זאת, יש שטענו שאין אפשרות לסמוך על כלל זה, שהרי נפסק להלכה שטומאה רק דחויה בציבור, וממילא יש צורך בציץ לרצות על הטומאה (ראו לעיל), ואם כן כל עוד אין לנו כהן גדול הלבוש ציץ – לא ניתן להקריב בטומאה. מאידך, המצדדים בחידוש בעבודה בזמן הזה הסתמכו על הדעות הסוברות שהציץ אינו מעכב (ראו לעיל), וכשאין ציץ – ניתן בכל זאת להקריב בטומאה (דרישת ציון לרבי צבי הירש קלישר).
בנין הבית בטומאה
הלכה דומה לדין זה, של "טומאה הותרה בציבור", מצינו לגבי בניין המקדש, שגם הוא נעשה, בשעת הצורך, בטומאה: "הכל נכנסין בהיכל - לבנות, לתקן, ולהוציא את הטומאה... מצווה בטהורין; אין שם טהורין – נכנסין טמאין".[16]
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ', עמוד א'; וראו משנה, מסכת תמורה, פרק ב', משנה א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות ט'–י', וכסף משנה שם הלכה י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א'
- ^ רש"י על פסחים עז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ו', עמוד ב'; שם, דף ז', עמוד ב'
- ^ אלא שאם באותו המשמר ישנם כהנים טמאים וטהורים, ייתכן וישנה עדיפות להקרבתם של הטהורים, ראה תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז', עמוד א'
- ^ בקרבן יחיד שקבוע לו זמן, כגון אילו של אהרן, או קרבן ציבור ששייריו נאכלים, כגון מנחת העומר, אף על פי שהוא קרב בטומאה, מוסכם שראוי לחזר אחר כהן טהור, וכן בקרבן ציבור שלא קבוע לו זמן, כגון פר עבודה זרה (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז', עמוד א').
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות י"ד–ט"ו.
- ^ תוספות, מסכת יומא, דף ז', עמוד ב', ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס על ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה ז'.
- ^ תוספות, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א', ד"ה דלא; "בית הבחירה" לרבי מנחם המאירי שם.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות ט', י"ב.
- ^ תוספות מסכת זבחים, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה אי הכי.
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה י"ב
- ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ז', משנה ד'
- ^ כפתור ופרח, פרק ו'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק"ה, עמוד א'
| טומאה וטהרה ביהדות
|
| דרגות טומאה
|
אבי אבות הטומאה • אב הטומאה • ולד הטומאה (ראשון • שני • שלישי ורביעי)
|
![]()
|
| דרגות קבלת טומאה
|
חולין • מעשר שני • תרומה • קודש • חטאת
|
| קבלת טומאה
|
אוהל • מגע • משא • היסט • מדרס • ביאה • בועל נידה • ביאה לבית • מדף • בליעה • עיסוק
|
| מטמאים מן התורה
|
מת • נבלת חיה ובהמה • נבלת עוף טהור • נבלת השרץ • בעל קרי • פולטת שכבת זרע • מטמאי משכב ומושב - נידה, יולדת, זבה, זב • צרעת (אדם, בתים, בגדים) • שכבת זרע • חטאות המטמאות • מי חטאת
|
| מטמאים מן דרבנן
|
ידיים • ארץ העמים • בית הפרס • כתבי הקודש • גויים • עבודה זרה • טבילה במים שאובים
|
| נטמאים
|
אדם • כלים (כלי מתכות, כלי עץ, כלי חרס, בגדים, כלי עור, שק, וכלי עצם) • אוכלים • משקין
|
| אחרים
|
טומאת מקדש וקדשיו • האיסור לכהן להיטמא למת • הכשר לקבל טומאה • טומאה רצוצה • טומאה הותרה בציבור
|
| טהרה
|
טבילה • פרה אדומה • מקווה • חציצה • טבול יום • מחוסר כיפורים • טהרת מצורע • טבילת עזרא
|
| סדר טהרות
|
כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקוואות • נידה • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצים
|
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
|
|
