מסכת עוקצים או מסכת עוקצין (עֳקָצִים וגם עֻקְצִין) היא המסכת האחרונה בסדר טהרות ובששה סדרי משנה. מסכת זו עוסקת בהגדרת המזון הראוי ושאינו ראוי להיטמא, כגון עוקצי הפירות, ומכאן שמה 'עוקצים'. בין הנושאים השנויים במסכת: דיני חלקים הטפלים למזון כמו כאלה המשמשים כקליפההשומרת עליו או כידית אחיזה; דברים שמקובל לאוכלם רק בעיר ולא בכפר ועוד.
בגמרא[1] מסופר שרבי מאיר ורבי נתן רצו להקניט את הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל, ורצו לבקש ממנו שילמד הלכות ממסכת "עוקצים", שמסכת זו לא הייתה ידועה לו. סוגיות מהמסכת נידונות בתלמוד הבבלי בפרק תשיעי ("העור והרוטב") ממסכת חולין.
במסכת עוקצין יש שלושה פרקים.
על מסכת עוקצין, כמו על כל מסכתות סדר טהרות מלבד מסכת נדה, לא קיים לא תלמוד בבלי ולא תלמוד ירושלמי.
מיקומה של המסכת בסדר טהרות
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, מסכת זו האחרונה בסדר טהרות מכיוון שכולה הוקשה על ידי סברות חכמים ואין לה מקור בכתוב.
פרקי המסכת
כל שהוא יד ולא שומר (שש משניות[2]) - דיני חלקי המזון המשמשים "יד" (ידית) לאוכל, או "שומר" לאוכל.
זיתים שכבשן בטרפיהן (עשר משניות) - חלקי אוכל הסמוכים זה לזה - מתי הם נחשבים כגוף אחד ומתי הם יחשבו כגופים נפרדים. רב יהודה, האמורא המפורסם, כאשר היה מגיע לפרק זה, התקשה בו מאוד ואמר: ”הויות דרב ושמואל חזינן הכא” - משפט הבא לבטא את עומק החכמה הטמונה בפרק.
יש צריכין הכשר (שתים עשרה משניות) - פירוט הדברים שלא מקובל לאוכלם ורק "מחשבה" והחלטה מפורשת של האדם לאוכלם מגדירה אותם כמזון הראוי לאכילה - ובכך להכשירם לקבלת טומאה. בסוף פרק זה, האחרון בששת סדרי המשנה, נקבעה משנה מעולם האגדה - מעין סיום "חגיגי", על גודל השכר לעולם הבא ועל ערכו של השלום: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר[3]: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". במשנה זו מופיעים באופן חריג שמותיהם של רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן חלפתא, תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
