האיסור לכהן או לוי לעבוד בעבודת חבירו הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיו אסור לכהן לעבוד בעבודת לוי וללוי בעבודת כהן, וכן אסור ללוי לעבוד בעבודת לוי אחר.
מהמילים "לא יקרבו" דרשו חז"ל שקיים איסור ללוי לעבוד בעבודת הכהן, ומהמילים "גם הם גם אתם" דרשו שגם לכהן אסור לעבוד בעבודת הלוי, וכן שאסור לעבור מעבודה לחברתה.[1] בהקשר זה מביא המדרש מעשה:
האיסור הגיע על רקע מחלוקת קרח ועדתו, שכלל ערעור מצד קרח על משפחת הכהונה של אהרון.[1]ספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא למנוע ייאוש, עצלה ושכחה. כאשר עבודה מוטלת על שותפים - שניהם עלולים להתרשל ולסמוך זה על זה. לכן הדרך המיטבית לביצוע עבודה הוא בחלוקה מוחלטת לתפקידים שונים.
דיני המצווה
המצווה כוללת שלושה איסורים: ע של רבי יהובודה של לוי במלאכת הכהן, עבודה של כהן במלאכת הלוי ועבודה של לוי במלאכה של לוי אחר.[2]חז"ל דרשו מהמילה "אך" שהאיסור הוא דווקא על העבודה במלאכת חבירו, ואין איסור בנגיעה בכלי הקודש, ולכן אין איסור ללוי לגעת במזבח.[3]
שמואל הנביא ודוד המלך חילקו את שבט לוי לעשרים וארבעה משמרות, כאשר כל משמרת נמשכת שבוע. ראש המשמר מחלק את המשמר לשבעה בתי אבות, כך שכל בית אב משרת יום אחד בשבוע עליו אחראי המשמר. ראש בית האב אחראי על חלוקת התפקידים לחברי בית האב.[3]
במעשה של רבי יהושע בן חנניא ובלשון הרמב"ם האיסור המתואר כולל "סיוע" בעבודת חבירו. הרדב"ז מבאר שמדובר דווקא בסיוע שיש בו ממש, כלומר בסיוע שבלעדיו חבירו לא היה לבצע לבדו את מלאכתו, ולכן חל עליו איסור תורה, כמו בהלכות שבת. אך סיוע שהיה ניתן להשלים את המלאכה גם בלעדיו אינו אסור מהתורה אלא מדברי חכמים בלבד.
העונש
לוי שעבד במלאכת כהן - חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר: ”וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם”, וכך הדין גם בלוי שעבד במלאכת לוי אחר. נחלקו הראשונים מה דין כהן שעבד במלאכת לוי: הרמב"ם סובר שחייב מלקות, אך לא מיתה בידי שמים, כיוון שלדעתו המילים "גם אתם" מוסבות על האיסור ולא על העונש. הראב"ד סובר שגם כהן שעבד במלאכת לוי חייב מיתה בידי שמיים, כיוון שלדעתו מילים אלו מוסבות הן על האזהרה והן על העונש.[4]
