בחוק העונשין הישראלי, אלימות נפשית מוכרת כעבירה פלילית בהקשר מוגבל של "התעללות בקטין או בחסר ישע."[4] אך בניגוד למדינות אחרות בעולם, אין בחוק הישראלי הכרה בהתעללות נפשית כעבירה פלילית העומדת בפני עצמה בהקשרים רחבים יותר של מעשי אלימות בין בני זוג.[5] אולם, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, יכול להינתן צו הרחקה כאשר אדם "התעלל התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו".
דו"ח מ-2012 מטעם האו"ם שעוסק בחקיקה בנושא אלימות נגד נשים, ממליץ למדינות העולם, בין השאר, לאמץ בחקיקתן הגדרה רחבה של המושג אלימות במשפחה, שתכלול "אלימות פיזית, מינית, נפשית, וכלכלית".[6]
טיפול לא הולם בילד (Child Maltreatment) הוא המינוח המקצועי המקובל בעולם להגדרת דפוסים שונים של התעללות ופגיעה בילדים ושל הזנחתם.[7] בישראל טרם אומץ מינוח מקביל שזכה להסכמה רחבה. CM כולל ארבעה דפוסים עיקריים: התעללות פיזית, התעללות נפשית, התעללות מינית והזנחה. הזנחה יכולה אף היא לבוא לידי ביטוי בתחום הפיזי והרגשי, וכן בהיבט החינוכי והרפואי. אולם ביחס לסוגים אחרים של התעללויות, להתעללות נפשית אין הגדרה אמפירית מקובלת בקרב החוקרים.[8][9]
הגדרות
הקושי בהגדרה נובע מאי-ודאות בנוגע לשאלה האם יש להגדיר התעללות והזנחה על בסיס מאפייני הפוגע, התנהגותו, חווית הקורבן, ההשלכות, ההקשר הסביבתי או השילוב של כל אלה. הקושי לנסח הגדרה הוא גם מושגי וגם יישומי. כלומר, הוא גם נוגע לשאלה של אלו רכיבים יש לכלול בהגדרה ויש חשיבות גם לשאלה מהי נקודת החיתוך שתקבע מהו טיפול לקוי או פוגעני (במקרה של התעללות) ומתי צרכים נחשבים כבלתי מסופקים.[7]
יתרה מזאת, יש חוקרים שמתמקדים במרכיבים הרגשיים ונוקבים במושגים "התעללות נפשית" ו"התעללות רגשית" לסירוגין, ויש שטוענים כי ההתעללות הנפשית כוללת שני מרכיבים – מרכיב קוגניטיבי ומרכיב רגשי, וכי הם אינם בהכרח חופפים, שכן מטרת ההתעללות הקוגניטיבית היא לערער את ביטחונו של הקורבן במחשבותיו ובהגיונו, ואילו מטרת ההתעללות הרגשית היא להפחית את כבודו העצמי של הקורבן ואת תחושת הערך שלו.[10]
בסקירתה מאייר (2017) מציגה ארבע תבניות של אלימות זוגית שנמצאו בספרות. הראשונה הנקראת בספרות "טרוריזם אינטימי", מתייחסת לאלימות כפייתית המשמשת מנגנון שליטה על בת הזוג. השנייה, "התנגדות לאלימות", מתייחסת לעובדה שלעיתים האישה משתמשת באלימות להגנה עצמית אל מול בן זוג אלים. התבנית השלישית נקראת "אלימות ושליטה הדדית" והיא מתייחסת לאלימות זוגית הדדית שמפעילים שני בני הזוג זה כלפי זה. התבנית הרביעית והאחרונה נקראת "אלימות מצבית", והיא התבנית הנפוצה ביותר: אלימות הנוצרת מתוך מצבים וקונפליקטים זוגיים שמובילים לתוקפנות ויכולים לנבוע ממחסור בכלים לפתור את הקונפליקטים האלה בדרכים יעילות.[11]
סטארק (2010) מעלה את השאלה האם כל פעולה אלימה בזוגיות היא בהכרח בגדר התעללות. לדעתו, בכל האמור באלימות בזוגיות יש להשתמש במונח "התעללות" בזהירות רבה, שכן התעללות, על פי רוב, קשורה ליחסי כוחות בלתי שוויוניים שבהם אחד הצדדים נושא באחריות ובעל סמכות ביחס לאחר כמו הורה וילדיו או מטפל ומטופליו.[12] לעומת זאת, מאחר שיחסי הכוחות שבזוגיות הם על פי רוב שוויוניים, סביר כי אם ננקטת אלימות – היא תהיה הדדית, וזאת למעט מקרים של השתלטות אחד מבני הזוג על האחר. לדידי סטארק, זהו המקרה היחיד שבו ניתן להתייחס לאלימות כהתעללות בזוגיות. תנאי נוסף שסטארק מציב לעצם ההתייחסות לאלימות כאל התעללות הוא חומרת הפגיעה: במקרה של פגיעה קלה, הוא שולל את ההגדרה של התעללות.[12]
מחקר משנת 2000 בדק קטגוריות שונות של התנהגויות במטרה לבנות מסגרת תאורטית. עבודתם של החוקרים אספה מידע מ-1,000 פסיכולוגים כדי לגלות אילו התנהגויות נתפסות על ידם כהתעללות נפשית. בתוצאות נמצאו שלושה אשכולות שזוהו באופן גורף על ידי פסיכולוגים כפוגעניים; (א) איומים על הבריאות הגופנית - למשל, איום בפגיעה או פגיעה במשפחה, בילדים, או בחברים, (ב) שליטה על חירויות פיזיות בסיסיות - למשל, מנע מבת הזוג שינה, (ג) התנהגות מערערת יציבות - למשל, פגיעה ברכוש, פגיעה בחיות מחמד, הערות מעליבות, איומים בהתאבדות, מונופליזציה של אמצעים כלכליים. פריטים באשכול רביעי, (ד) התנהגויות דומיננטיות או שתלטניות, כמו קנאה, חשדנות מוגברת, סחיטה רגשית, הצבת אולטימטום, הפגנת בוז כלפי בת הזוג דורגו כפוגעניים על ידי מחצית מהפסיכולוגים, אך נתפסו כפוגעניים באופן גורף בהתאם לתדירות התרחשותם וכמה זמן נמשכו. באופן כללי, פסיכולוגים ראו את תדירות ומשך ההתנהגות הפוגענית כחשובים יותר מאשר כוונת בן הזוג או תפיסת בת הזוג.[13]
אנדרו ואכס, סופר, עורך דין, וחוקר משפטי, מגדיר התעללות רגשית כ"הפחתה שיטתית של אדם אחר. באופן מכוון, לא מודע (או שניהם), אבל תמיד כדרך התנהלות, ולא כאירוע בודד."[14]
ד"ר אדם מ' טומיסון כתב, "התעללות רגשית מאופיינת באקלים או דפוסי התנהגות המתרחשים לאורך זמן [...] לפיכך, 'מתמשך' ו'חוזר על עצמו' הם המרכיבים המכריעים בכל הגדרה של התעללות רגשית" בניגוד לאלימות פיזית או התעללות מינית בה פרק אחד בלבד נחשב לפוגעני.[15]
התעללות רגשית בילדים
על פי ברנט (1993), התעללות רגשית היא מניעת צרכיו הרגשיים של הילד באופן מתמיד וקיצוני, כולל גם מעשים של ההורים שפגיעתם נובעת מחוסר הרגישות לשלב ההתפתחותי של הילד, החל בציפיות לא מותאמות וכלה בביצוע ניסיון אובדני לעיני הילד.[16]
על פי לב (2008), התעללות רגשית היא "התנהגות מכוונת של מטפל הגורמת לילד לחשוב שהוא חסר ערך, פגום, לא אהוב, לא רצוי, בסכנה, או בעל ערך רק בסיפוק צרכיו של האחר. התעללות רגשית יכולה להיות מתמשכת או אפיזודית (תלוית הקשר או סיטואציה). התעללות רגשית יכולה לכלול האשמה, זלזול, השפלה, איום, השלטת טרור, בידוד, הרחקה, ריסון, הגבלה, השחתה (מבחינה מוסרית), ניצול, וכל פעולה פוגענית אחרת, או שיש בה פוטנציאל לפגיעה, או פעולה שאינה רגישה לצרכיו ההתפתחותיים של הילד או עשויה לגרום לילד נזק פסיכולוגי או רגשי".[17]
חוברת ההדרכה לאיתור ילדים בסיכון, לביא קוצ'יק, 2000 מגדירה התעללות רגשית: "פגיעה בחיי הנפש של הילד, שיכולה להיות לה השפעה מכרעת על התפתחותו הפיזית. הילד זקוק להבנה ולתמיכה ואלה מתאפשרות מקשר אינטימי וקרוב. התנסויות של הורה כתינוק וכילד בסביבה עם גירויים מועטים או לא אמפתית יפגעו ביכולתו להבין את הילד והתנהגויות יפורשו בצורה לקויה. במקום הבנה ותמיכה הילד מתמודד עם יחס משפיל ומאיים. עונשים כמו כליאה ושלילת הזכות למגע חברתי הם דוגמאות להתעללות רגשית, וכך גם שימוש באלימות מילולית. התעללות רגשית כוללת דחייה, בידוד, הפחדה, השחתה או הדחה, התעלמות, הזנחה רגשית, עדות לאלימות במשפחה. התעללות רגשית יכולה לכלול גם שלילת חופש, ניתוק מדמויות אהובות, העמדה במבוכה, ביקורתיות קשה, חוסר שביעות רצון ממעשי הילד, השפלה או דרישה ממנו להתנהג באופן לא סביר והגיוני. גם הגנת יתר קיצונית יכולה להיות התעללות".[18]
לפי ארגון הבריאות העולמי, התעללות רגשית מוגדרת ככישלון לספק סביבה תומכת ומתאימה התפתחותית שמאפשרת לילד לפתח יכולות רגשיות וחברתיות רחבות ויציבות בהתאם לפוטנציאל האישי הטמון בו ובהקשר של החברה שהוא גדל בה.[19]
חקר הגורמים המובילים הורים לקושי לספק טיפול וטיפוח הולם לילדים הוא תחום מחקר מוזנח ברובו.[20]עוני כרוני, חוסר יכולת הורית, פסיכופתולוגיה של אחד ההורים, שימוש לרעה בסמים, הורים מחוסרי דיור, התפרקות המשפחה וחוסר טיפול לפני ואחרי הלידה כולם מקושרים להזנחה רגשית.[21] בנוסף, כל אחד מהגורמים האלה נמצא כמעלה את הפגיעות של ילדים לפסיכופתולוגיה.[22][23]
שכיחות
סקר אפידמיולוגי לאומי רחב-היקף שבחן את תופעת ההתעללות והפגיעה בילדים ובני-נוער בישראל, בין השנים 2011-2014, מצא כי מעל למחצית המשתתפים במחקר (52.9%) היו חשופים לסוג אחד או יותר של פגיעה (פיזית, מינית, רגשית) ללא קשר לדרגת החומרה. כ-31% היו חשופים לפגיעה רגשית, ו-17% חשופים להזנחה רגשית. כ-30.7% דיווחו על ריבוי פגיעות (3-6 סוגים שונים של פגיעות).[24]
במחקר נמצא כי לבנים רמת סיכון גבוהה יותר מבנות להיפגע מינית, פיזית, או לסבול מהזנחה רגשית ופיזית. מנגד, בנות היו חשופות יותר לאלימות במשפחה.[24]
להערכת מספר חוקרים, בישראל 13% מהנשים נחשפות לאלימות פיזית, ו-56% מהנשים סובלות מאלימות נפשית.[25]
סחיטה רגשית או מָנִיפּוּלַצְיָה רגשית, היא סוג של השפעה חברתית, בה אדם מנסה לשנות את תפיסתו או התנהגותו של אדם אחר, באמצעות טקטיקות הנקשרות עם ערמומיות (הצגה משכנעת של מידע מסולף), רמייה או ניצול, אך דבר אינו מחייב וניתן לפרשנות אישית. במצב זה האדם מנסה להביא אדם אחר לחוש, לחשוב, או להתנהג באופן מסוים, על ידי הצבת טענה בפני מושא המניפולציה, אשר עשויה להישמע אמינה ואפילו מדויקת, אך ככלל אינה כזו, והיא משקפת סילוף מודע של המציאות, ומביאה להטעיית המאזין; זאת לצורך רווחתו או טובתו האישית של מבצע המניפולציה.
גזלות דעת (בלועזית: גזלייטינג) הוא צורת התנהגות הכוללת מניפולציה של הזולת כדי לגרום לו לפקפק בתפיסת המציאות שלו.[26] מניפולציה מתמשכת לאורך זמן עלולה להביא לכך שהקורבן יתחיל לפקפק בזיכרון שלו, בתפיסה שלו, בהבנה הכללית שלו את המציאות ובשיקול הדעת שלו.[26] אנשים עלולים להתנהג כך, במודע או באופן לא מודע, בשילוב עם מגוון טקטיקות מניפולטיביות או פוגעניות אחרות, כדי להדוף ביקורת, או להישאר בהכחשה של מעשיהם.
טיפול בשתיקה הוא סירוב לתקשר מילולית עם מישהו אחר שמעוניין בתקשורת. ההתנהגות יכולה לנוע החל מהזעפת פנים ועד לכדי התנהגות פוגענית ומרושעת. מתן יחס שכזה יכול להיות צורה של התנהגות פסיבית-אגרסיבית כחלק מהתעללות רגשית במסגרתה אי שביעות רצון, זלזולובוז מוצגים באמצעות מחוות לא-מילוליות תוך שמירה על שתיקה מילולית.[27] הפסיכולוגית הקלינית הרייט ברייקר מזהה את הבחירה לנקוט התנהגות זו כסוג של ענישה מניפולטיבית.[28]
מחקרים
באופן כללי, ישנה הסכמה רחבה בקרב חוקרים בתחום כי התעללות פסיכולוגית יכולה להשפיע על הרווחה הנפשית של הקורבן באותה מידה כמו התעללות פיזית, ועלולה למעשה לנבא אלימות פיזית מצד התוקף. למשל, במחקר אורך שנערך על 393 זוגות מאורסים, מצאו החוקרים כי המשתתפים שלא היו אגרסיביים מבחינה פיזית לפני הנישואין, אך כן זוהו כאגרסיביים מבחינה מילולית, היו בסיכון גבוה יותר להכות את בן הזוג, או בת הזוג בתוך 30 חודשים מהנישואין. ממצאי המחקר היו עקביים בין המינים.[29]
מחקר נוסף בחן 234 קורבנות אלימות במשפחה בין הגילאים 19 ל-64 כדי לחקור את הקשר בין התעללות רגשית והתעללות פיזית. ניתוח גורמים זיהה שישה סוגים של התעללות רגשית: איומים, לעג, קנאה, הגבלה, ופגיעה ברכוש. כל משתתפי המחקר למעט חמישה דיווחו כי חוו לפחות פרק אחד של התעללות נפשית לפני תחילת האלימות הפיזית. רוב המשתתפים (72%) דיווחו כי חוו לפחות 4 סוגים של התעללות רגשית.[30]
מחקר משנת 2003 מצא כי 80% ממדגם יחסית גדול (3,370) של קרבנות אלימות במשפחה דיווחו כי הם חוו התעללות נפשית לפני שהם חוו אלימות פיזית. במחקר זה, רק לעיתים רחוקות אלימות פיזית התרחשה בהיעדר אלימות נפשית קודמת, וצוין כי התעללות נפשית, שלא הייתה קשורה לאלימות פיזית, הייתה קשורה באופן משמעותי לתוכניות של הקורבנות להפסיק את הקשר הזוגי.[31]
למרות הראיות המעידות על הסכנות האפשריות או הנזק הקשורים להתעללות נפשית המחקר בתחום זה נותר דל ולא עקבי.
גורמים
מודלים תאורטיים רבים ושונים מנסים לאתר את גורמי הסיכון והגורמים לאלימות בין בני זוג, כולל אלה המבוססים על גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, וחברתיים בין המינים. גורמי סיכון מסוימים מזוהים באופן עקבי במחקרים ממדינות רבות ושונות, בעוד שאחרים הם ספציפיים להקשר מסוים ומשתנים בין מדינות ואזורים (למשל, אזור כפריים ועירוניים).[32] עוד נמצא כי נשים או גברים אלימים היא קבוצה הטרוגנית של אנשים.[33][34] לכן, סביר מאוד להניח שגורם ספציפי אחד אינו יכול להסביר את התנהגותם של כולם.[34][33]
מחקרים מצביעים על מספר גורמי סיכון עקביים המגבירים את הסיכוי להתנהגות אלימה (כתוקף) וכקורבן:[32]
גורמים דמוגרפיים: גיל צעיר, הכנסה נמוכה, השכלה נמוכה ואבטלה.[32]
גורמים בהיסטוריית הילדות: חשיפה בילדות לאלימות בין ההורים, חווית הורות לקויה, התעללות והזנחה כולל אלימות מינית.[32]
גורמים ברמת הפרט: גורמים שעלולים להוביל להתנהגות אלימה בזוגיות הם דחק, חרדה, הפרעות אישיות, תקשורת והיסטוריה של מערכות יחסים משפחתיות דוחות.[32]
גורמי סיכון הקשורים לעמדות: עמדות שעוסקות בשימוש באלימות במערכות יחסים ואמונה קפדנית ונוקשה בחלוקת תפקידי מגדר במערכת היחסים.[32]
גורמי סיכון התנהגותיים: ביצוע וקורבנות לאלימות זוגיות במערכות יחסים קודמות, בריונות, היסטוריה של שימוש בסמים או אלכוהול, עבר פלילי, וסגנון תקשורת עוין.[32]
גורמי סיכון ברמת הקהילה והסביבה: יעילות קולקטיבית נמוכה בשכונות (collective efficacy) למשל, נכונות נמוכה של שכנים להתערב כאשר הם רואים אלימות, ונורמות מגדריות מזיקות. כלומר, אמונות וציפיות לגבי תפקידם של והתנהגותם של גברים ונשים בחברה. עם זאת, הראיות לגבי גורמי סיכון אלה הם מוגבלות בשל המחקר המצומצם בנושא.[32]
לפי תאוריית ההתקשרות, להתקשרות המוקדמת בילדות עם דמות המטפל העיקרי, יש השפעה מכרעת על אופיים ואיכותם של הקשרים הרומנטיים בבגרות. לפי ג'ון בולבי, כאשר המטפל העיקרי (שהיא לרוב האם), הוא עקבי, יציב, אמין, ורגיש לצורכי התינוק, יפתח הילד תחושה של ביטחון ויחוש בנוח ביחסי אהבה. אולם, אם המטפל העיקרי אינו כזה והוא נוטש או דוחה את התינוק, יפתח הפרט בבגרותו יחס של חרדה ואמביוולנטיות ביחס לאהבה, או שינסה להימנע לחלוטין מהסכנות הכרוכות בה.
ממצאים אמפיריים מאוששים הנחות תאורטיות אלה. נמצא, גברים אלימים, הן פיזית, מינית[35] או נפשית, מאופיינים בדפוס התקשרות לא-בטוח[36] באופן מובחן בהשוואה לגברים לא-אלימים, וכי דפוס זה קשור באופן מובהק לקיומם של רגשות זעם, עוינות, וקנאה לצד תלותיות מוגזמת, המוסברים על רקע של התקשרות מוקדמת בעייתית שמקורה בהורים דוחים ועוינים[33], או כתוצאה מנטישה רגשית או התעללות פיזית שהאדם חווה בילדותו.[33]
עוד נמצא, כי ביטויי אלימותם של משתתפים במחקר בעלי דפוס התקשרות מסוג "חרד" התרחשו בתגובה לחרדות הנטישה שחשו בקשר, בעוד שמשתתפים בעלי דפוס "נמנע" נקטו באלימות במטרה להוכיח עליונות ושליטה על בת הזוג.[37]
גברים אלימים נמצאו מובחנים מגברים לא-אלימים גם בהיעדר מיומנויות יעילות תקשורת בין-אישית בקרבם[37], שלא אפשרו להם להשיג כוח ושליטה אלא באמצעים כוחניים.[38] מאפיין רגשי נוסף נמצא קשור לדימוי עצמי נמוך בקרבם, כאשר לשם העלאת דימויים העצמי, נקטו הגברים באלימות שהציגה אותם בעיני בנות-זוגם כחזקים ושולטים.[39] ממצאים אלה מוסברים בכך, שהגבר האלים זקוק לבת-זוגו לצורך הגדרתו העצמית עד כדי טשטוש זהויות בינו לבינה.[39]
מכאן, שהרפרטואר הרגשי של גברים אלימים כולל בעיקר רגשות שליליים ואגרסיביים. אולם, בעוד שהגבר האלים בעל דפוס התקשרות מסוג "נמנע" משתמש באלימות ביחסיו האינטימיים כאמצעי לשליטה וכפייה על בת-הזוג, ה"חרד-אמביוולנטי" משתמש באלימות כלפי בת-זוגו בעיקר במצבים רגשיים מעוררי חרדה כמו פרידה, המתקשרים אצלו עם כאבי הנטישה שחווה בילדותו המוקדמת.[37]
היבטים חוקיים ומשפטיים
בספרד, אלימות נפשית שגרתית במסגרת יחסים משפחתיים היא עבירה פלילית שבצידה עונש מרבי של שלוש שנות מאסר.[5]
בצרפת, בשנת 2010 לראשונה לקוד הפלילי עבירה של אלימות פסיכולוגית או הטרדה נפשית בין בני זוג (או בני זוג לשעבר). עבירה זו מתקיימת כאשר מדובר בהתנהגויות ומילים חוזרות ונשנות שמטרתן או תוצאתן פגיעה באיכות החיים של הקורבן ובנסיבות מסוימות העונש בגינה יכול להסתכם בחמש שנות מאסר או קנס בסך 75,000 אירו. חוק מס' 2010-769 עוסק באלימות נגד נשים, באלימות נגד בין בני זוג (נשואים ושאינם נשואים) ובהשפעותיהן על ילדים. חוק זה בין השאר, הכניס לראשונה לקוד הפלילי הצרפתי עבירה של אלימות פסיכולוגית (violence psychologique) או הטרדה נפשית (harcèlement moral) בין בני זוג (או בני זוג לשעבר). בנוסף חוק זה הוא למעשה אחד משלושה סעיפי-משנה בקוד הפלילי שעוסקים בעבירות של הטרדה נפשית. הסעיף הראשון, שקדם בחקיקתו לסעיף העוסק בהטרדה בין בני זוג, הוא הסעיף שעוסק בהטרדה נפשית במקום העבודה.[5]
סעיף זה מדבר על הטרדת אחרים באמצעות התנהגויות ומילים חוזרות ונשנות, הטרדה שמטרתה או תוצאתה הרעת תנאי העבודה של הקורבן באופן שעלול לפגוע בבזכויותיו או בכבודו, לערער את מצבו הפיסי או הנפשי או לסכן את עתידו המקצועי. עבירה זו דינה עד שנתיים מאסר או קנס בסך 20,000 אירו. יש שטענו בצרפת כי החוק מוגדר בצורה רחבה ומעורפלת מדי, וכי יהיה קשה מאוד להגדיר איזו התנהגות מהווה אלימות פסיכולוגית וכי מדובר בעבירה שקשה מאוד להוכיחה.[5]
^Dutton, Mary Ann; Goodman, Lisa A.; Bennett, Lauren (2000), "Court-involved battered women's responses to violence: the role of psychological, physical, and sexual abuse", in Maiuro (ed.), Psychological abuse in violent domestic relations, New York: Springer Publishing Company, p. 197, ISBN9780826111463. Preview.
^Pelton, L.H. (1994). The role of material factors in child abuse and neglect. In G.B. Melton and F. D. Barry (Eds.), Protecting Children from Abuse and Neglect: Foundations for a New National Strategy (pp. 131-181). New York: Guilford Press.
