הפסל "קין". יצירתו של אנרי וידאל, 1896, גני טווילרי, פריז, המתאר את עוצמת רגשות האשמה של קין לאחר שרצח את אחיו הבל.
אשמה היא מצב רגשי בו אדם מאמין שהפעולות, המחשבות, הרגשות וכל התנהגות אחרת שלו אינם מוסריים. הוא מאמין שהוא עשה מעשה שלא היה צריך לעשות (או לחלופין לא עשה מעשה שהיה צריך לעשות), ומצב זה מעורר בו רגש שלילי שאינו חולף במהירות.
רגש האשמה הוא ממשפחת "הרגשות של המודעות העצמית", ביחד עם בושה, גאווה ומבוכה. אדם המרגיש אשמה מצוי בקונפליקט פנימי בין התנהגותו לבין ערכים מוסריים שהוא מאמין בהם, המכונים גם מצפון.
בהתאם לכך, רגשות אשמה, בושה וחרטה נוטים להופיע יחד לעיתים קרובות.[1] אשמה קשורה גם עם כעס ושנאה עצמית.
גורמי האשמה
אשמה היא תחושה של אחריות או חרטה לפגיעה, פשע, מעשה רע או פעילות מנטלית כמו דמיון של מעשה כזה. אדם מרגיש תחושה זו בעקבות: משהו שעשה, משהו שלא עשה אבל רצה לעשות, משהו שחשב שהוא עשה (גורם דמיוני), כאשר מרגיש שלא עזר מספיק למישהו, או כלפי עצמו - כשלא הגשים יעדים שרצה להשיג או הזיק לעצמו. כמו כן, לפעמים אנשים מרגישים אשמה מאחר שמצבם טוב יותר מאחרים - אשמת השורדים.
הבעות פנים
הבעות הפנים של תחושת האשמה בולטות כשהאדם נתפס במעשה לא מוסרי/ רע וכו', או כשהאדם בעצמו קולט שהוא עשה משהו רע. רגש האשמה דומה בהבעות הפנים לרגשות שליליים אחרים כמו בושה, השפלה ואשמה, באופן שהגבות מתקמרות כלפי חוץ, הפה נופל כמו בעצב העיניים מסתכלות למטה והצידה בשביל להימנע ממבטים והמבט הוא מבט עצוב או מודאג.
תנועות גוף
תנועות הגוף של רגש האשמה מעורבות עם תנועות גוף של רגשות שליליים אחרים (בושה, דאגה, דיכאון וכו'), כך שאנשים המרגישים אשמה מתנועעים בעצבנות, כאשר תנוחות הגוף שלהם שליליות, הראש מוטה למטה או מורכן והידיים תופסות את הראש.
ההשפעה הפיזיולוגית של הרגש
רגש האשמה מגביר את הורמוני הלחץ (קורטיזול) כך שאדם המרגיש אשמה יהיה מתוח, יסמיק, יזיע בצורה מוגזמת ויסבול מדופק לב מואץ, לחץ דם גבוה ותחושה של הצטמקות בבטן. כמו כן, רגש האשמה יכול להוביל לאינסומניה ולאיבוד התיאבון.
תחושה של אחריות או חרטה לפגיעה/פשע/מעשה רע וכו' - בין אם אמיתי או מדומיין.
נטיות התנהגויות של הרגש
התנהגויות בעקבות אשמה נוטות להיות:
חרטה והתנצלות בפני הגורם כדי לכפר על ההתנהגות ולתקן את העוול, או הימנעות מהגורם הנפגע.
הפונקציונליות של הרגש
חלק מן הפסיכולוגים האבולוציונים טענו כי אשמה היא רגש אנושי רציונלי שהתפתח במהלך האבולוציה. אם אדם חש אשמה לאחר שפגע באדם אחר, או כאשר השיב רעה תחת טובה, רבים יותר הסיכויים כי לא יפגע באדם נוסף או שיתנהג באנוכיות. באופן כזה, הוא מפחית את הסיכוי לפעולות נקמה מצד חבריו לשבט ובכך מגביר את סיכוייו לשרוד.
בעקבות זאת, ניתן לעורר אשמה אף באמצעים מניפולטיביים כדי להשפיע או לשלוט על אחרים. היו הוגים שטענו כי רגש האשמה הוא כלי לשליטה חברתית. כיוון שאנשים בעלי רגשות אשמה חשים שאינם זכאים, פוחתים אף הסיכויים כי יעמדו על זכויותיהם. לכן, אלה המחזיקים בעמדת כוח בחברה שואפים לעורר רגשות אשמה בנתונים למרותם, כדי שניתן יהיה לשלוט בהם בקלות רבה יותר.[2]
העדר רגש האשמה אצל פסיכופתים
רגש האשמה נחווה כעונש להתנהגות לא מוסרית/ לא נכונה אך אנשים חווים את עוצמת ורמות הרגש באופן שונה. פסיכופתים לא מרגישים תחושה של אשמה וחרטה במקרים בהם הם פוגעים במישהו, במקום זאת, הם מצדיקים את התנהגותם בכך שהם מאשימים אחרים, אדם שאינו מרגיש אשמה או חרטה לא יראה את עצמו כאשם בהתנהגות שכוונתה לפגוע באחר.
רגש האשמה כמקדם התנהגויות מוסריות
רגש האשמה מעודד התנהגויות מוסריות ולקדם התנהגות חברתית רצויה. לעיתים תכופות, אנשים שמרגישים אשמה: מבצעים מעשים טובים בלי הקשר ומתאפיינים כאנשים מאופקים, פחות ממוקדים בעצמם ופחות גזעניים.
כמו כן, אנשים שנוטים יותר להרגיש אשמים: טובים יותר בקריאת הרגשות של אנשים אחרים (בדגש על רגשות בעלי עוררות נמוכה), עובדים יותר קשה לשמר קשרים זוגיים ויותר טובים בניהול וויסות הכעס שלהם.
לקריאה נוספת
עודד גולדברג, מפרויד עד איין ראנד, פרקים בתולדות רגש האשמה בעידן הקפיטליסטי, הוצאת רסלינג, 2020
