בדידות מוגדרת כהרגשה סובייקטיבית של בידוד, חוסר שייכות או חוסר חברות,[1] ריחוק מאנשים או סביבת אנוש ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים, עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. תחושת בדידות היא סובייקטיבית ואינה מחייבת הימצאות לבד, אלא חיים ללא קשרים חברתיים משמעותיים מספקים או הימצאות בחברה שבה על אף היחסים החברתיים חשים בודדים.[2][3]
אוכלוסיית האזרחים הוותיקים מושפעת באופן ייחודי לבדידות מכיוון שהזדקנות קשורה לאובדן אנשים קרובים ולצמצום רשתות חברתיות.[1] ממחקרים עולה כי הבדידות מחלישה את מערכת החיסון, ובעלת השפעה מזיקה על הבריאות הנפשית,[2] לרבות עלייה בשיעור הדיכאון, מאיצה את הזדקנות המוח ומקצרת את תוחלת החיים.[4] הבדידות היא מגפה מידבקת המסכנת את בריאות הפרט והציבור.[2] נמצא כי לבדידות אין שום קשר למספר האנשים שסובבים את הפרט,[5] וכן שניתוק חברתי המוביל לבדידות והסתגרות נוגע גם לצעירים.[6][7][6][8]
ארגון הבריאות העולמי בדו"ח לשנת 2023, טוען שאנשים מכל קבוצות הגיל ברחבי העולם, מושפעים מבדידות וניתוק חברתי. הערכות עדכניות (נכון לעשור השלישי של המאה ה-21) טוענות שאחד מכל 4 אנשים מבוגרים חווה בדידות וניתוק חברתי, ובין 5% ל־15% מהמתבגרים חשים בדידות,[4] ולכן הארגון כינה זאת כ"איום בריאות דחוף" והקים ועדה לקשר חברתי,[9] השואפת לקדם את המודעות לנושא ולעודד הפניית משאבים ובכך להכיר בו כעדיפות עולמית לבריאות הציבור.[10]
אף שהבעיה הייתה מוכרת בעבר, נראה שמגפת הקורונה הפנתה את תשומת הלב אל נושא שבדרך כלל נטו להתעלם ממנו.[11] מגפת הקורונה הפרה את הסדר החברתי ושיבשה את מעגלי השייכות העולמי, החברתי, המשפחתי והאישי[12].
זוהי תופעה שבה אנשים שנמצאו בביתם ללא רוח חיים, שחיו בבידוד חברתי, מנותקים ממשפחה או קרובים, וגופתם מתגלה רק כעבור זמן. בקוריאה הדרומית, המספרים מעידים על כי התופעה קיימת בעיקר בקרב גברים מבוגרים ומזדקנים. יותר מ-84% ממיתות הבדד שנרשמו בשנת 2023, היו של גברים. יותר מפי 5 ממספר מיתות הנשים. יותר ממחצית מסך כל הקבוצה היא גברים בשנות ה-50–60 לחייהם, מה שמגדיר אותם כקבוצת סיכון.[13]
גם ביפן קיימת התופעה של מיתות בדד. התופעה זוהתה ונחקרה.[11]
בישראל, בשנת 2020 מתנדבי זק"א טיפלו בכ- 140 גופות של גלמודים ועריריים שנמצאו מתים בביתם, ימים רבים לאחר שהלכו לעולמם. בשנת 2021 אותרו 171 גופות ובשנת 2022 אותרו 163 גופות. לפי זק"א, המספר הרב ביותר של גופות נמצאו בחיפה, ירושלים ותל אביב. גורמי זק"א ונציגי הרווחה ברשויות העירוניות קוראים לעורר את מודעות הציבור הרחב אליה.[14][15][16][17]
ניתוק חברתי ובדידות הם בעלי השפעה מכרעת, ועדיין נמצאים בהערכת חסר, על הבריאות ואורך החיים. אנשים הסובלים מחוסר קשרים חברתיים עומדים בפני סיכון מוגבר למוות מוקדם[18]. ניתוק חברתי ובדידות הקשורים גם לחרדות, דיכאון, התמכרויות, התאבדויות[19] ודמנציה ועלולים להגביר את הסיכון למחלות כלי דם ולב ולשבץ.[20] מחקר שפורסם ב-2025 מצא קשר בין בדידות לבין סיכון מוגבר למחלות לב ולתמותה מוקדמת.[18][21] ניתוק חברתי ובדידות אינם פוגעים רק בפרט, אלא יש להם השפעה שלילית על כל הקהילה והחברה. מחקרים הראו שתחושת הביטחון, הרווחה ומשילות יעילה תלויים מאוד באיכות הקשרים החברתיים בתוך תחומי השכונות, מקומות העבודה ובתי הספר.
במרוצת השנים, הוצעו מספר דרכי התמודדות להפחתת הניתוק החברתי והבדידות, החל ממדיניות ממשלתית ועד להתערבות פסיכולוגית ביחידים.
לפי פרופ' ג'ון קאסיופו, פסיכולוג וחוקר בדידות מאוניברסיטת שיקגו,[22] מטפל מקצועי (פסיכולוג, עובד סוציאלי או פסיכיאטר) לא יכול להפוך ל"מקורב משמעותי". זאת מכיוון שלטענתו, רק קשר הדדי משמעותי יכול להפיג את הבדידות. אינטראקציה חברתית משמעותית עם שניים-שלושה אנשים מספיקה כדי לשנות לטובה את הביוכימיה של המוח. לטענתו, תוכניות תמיכה והתערבות קלאסיות שמבוססות על מפגשים חברתיים לאנשים בודדים (חוגים, הרצאות, קונצרטים) או עזרה (חלוקת מזון לקשישים) הוכחו כלא יעילות.[2]
ברמה הגלובלית, ההמלצה היא על יצירת קואליציות בעלות מחויבות פוליטית לנושא, שיפור והרחבת מחקרים ופתרונות יעילים ותגבור התערבויות שהוכחו כיעילות.[28]
ברמת החברה, ההמלצה היא על יצירת קשר דרך המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות, קידום סביבת חיים ידידותית מותאמת גיל, וקידום מדיניות וחוקים המעודדים קשרים חברתיים.[29]
ברמת הפרט, ההמלצה היא על יצירה ושמירת קשר עם חברים על ידי פגישות טלפוניות או רשתות חברתיות, התמסרות לתחביבים, שהייה בטבע ויצירת קשר עם שירותים קהילתיים ו/או קבלת עזרה מקצועית.[30]
הבדידות חופפת לההתבודדות ובכל זאת נבדלת ממנה. התבודדות היא בפשטות, המצב של להיות בנפרד מאחרים, ולא כל מי שחווה התבודדות מרגיש בודד. כרגש סובייקטיבי, בדידות יכולה להיות מורגשת גם כאשר אדם מוקף באנשים אחרים – מי שמרגיש בודד, הוא בודד. אנשים שונים זה מזה משמעותית במידת הצורך שלהם להיות בחברתם של אחרים. יש גם הבדל בין "בדידות" לבין "בידוד". בידוד הוא מצב בו אדם מנותק מהכלל בין אם מכפייה (כמו צינוק בבית סוהר) או מבחירה, למשל במטרה לסיים מטלה ללא הסחות.
ישנם מספר מיני חיות החיים בבדידות בטבעם והם נפגשים עם פרטים אחרים לעיתים רחוקות.
בערים גדולות והומות אדם, יש אנשים שחשים לעיתים בדידות קיצונית, על אף שהם מוקפים בכל רגע באלפי אנשים. תחושה זו ניתן לייחס להרגשת האנונימיות שאנשים חווים באזורים עירוניים. בדידות, אם כן, היא לאו דווקא תוצר של בידוד. למשל, היא יכולה להתקיים גם בתוך מערכות יחסים כמו בנישואין או בקשרים קרובים דומים, בהם קיימים טינה, כעס או מחסור באהבה, וכך גם במשפחה בה מערכות היחסים נעדרות תקשורת בריאה.
בנוסף, יש להפריד בין תחושת הבדידות הנפוצה בקרב בני נוער (לדוגמה, כתוצאה של חרם חברתי), לבין תחושת הבדידות של אנשים החיים לבד או שאיבדו את קרוביהם. ביפן לדוגמה ישנו שיעור הקשישים הגבוה בעולם ורבים מהם קשישים עריריים, בעיה שמנסים לפתור למשל באמצעות טכנולוגיה. דוגמה נוספת היא של מהגרים בארץ זרה, לדוגמה חיילים בודדים.
מחקרים מצביעים על כך שבדידות אינה מהווה רק רגש מכאיב אלא גורם המשפיע על היבטים פיזיולוגיים.[31]
כיום, ידוע כי אנשים בודדים סובלים יותר מעייפות, איכות שינה ירודה וכאבים כרוניים. מגוון מחקרים שנערכו בתחום והצביעו על קשר בין חוויה של בדידות לבין עלייה בלחץ הדם הסיסטולי, פגיעה באיכות השינה, פגיעה באיזון ההורמונלי, ירידה ביעילות המערכת החיסונית ועוד. כמו כן, נמצא כי בוגרים אשר חוו בידוד חברתי בילדותם היו פגיעים יותר למחלות לב, השמנת יתר, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה ועוד, וכי אנשים בודדים היו בסיכון גבוה יותר להתדרדרות קוגניטיבית, דמנציה ואלצהיימר בגילאים המבוגרים. על רקע הקשר בין בדידות לבין בעיות בריאותיות אלו ואחרות, לא מפתיע כי מחקרים רבים מצאו כי בדידות מהווה גורם סיכון לתמותה.
בדידות נמצאה קשורה גם לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים יומיומיים אשר קשורים בהיבטים פיזיולוגיים. כך, לדוגמה, מחקרים שנערכו בתנאי מעבדה וגרמו לחלק מהנבדקים להאמין כי יהיו בודדים בעתיד, הצביעו על פגיעה בתפקודי המוח הביצועיים הקשורים בצריכת מזון והתנהגות חברתית. הנבדקים שהאמינו כי יהיו בודדים בעתיד צרכו יותר מזונות לא בריאים והתנהגו באופן תוקפני יותר ביחס לנבדקים שלא "תוכנתו" להאמין כי יהיו בודדים בעתיד.
ד"ר עינת מדר, מומחית לפסיכיאטריה ולרפואה פנימי מהמרכז הרפואי העמק בעפולה טוענת שהבדידות היא גורם סיכון ידוע לדיכאון, התמכרויות והפרעות אכילה.[20]
באופן צפוי, מחקרים מצביעים על כך שבדידות משפיעה גם על היבטים נפשיים, ולא רק על היבטים פיזיולוגיים. בין היתר בדידות נמצאה קשורה לפגיעות קוגניטיביות, תחושת מצוקה, סימפטומים דיכאוניים, מחשבות אובדניות והתנהגויות אובדניות.
הקשר בין דיכאון לבין בדידות העסיק חוקרים רבים, אשר טענו כי קיים קשר הדדי בין בדידות לבין דיכאון, אשר מזינים זה את זה. לטענתם, בדידות מתמשכת מייצרת סימפטומים דיכאוניים אשר מקשים על יצירת ושימור קשרים בין-אישיים באופן שמגביר את הבדידות, וחוזר חלילה, כאשר לא ברור האם בדידות קודמת לדיכאון או להפך. על אף ההנחה בדבר ההשפעות ההדדיות, אנליזות שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על כך שבדידות אמנם ניבאה החמרה בסימפטומים הדיכאוניים, אך לא להפך.
כמו כן, מחקר בו יוצרו רגשות בדידות מלאכותיים באמצעות היפנוזה הצביע על כך שתחושת בדידות העלתה לא רק סימפטומים דיכאוניים אלא גם תחושות לחץ, פחד מהערכות שליליות, חרדה וכעס, ואף הביאה לירידה באופטימיות ובהערכה העצמית.
ידועים מקרים רבים של ניסיונות התאבדות בקרב בני נוער שניתן לייחס אותם לתחושות הבדידות שהם חווים במהלך גיל ההתבגרות.
הבדידות, וכן נרדפותיה הרבות (היבדלות, התנתקות, גלמודיות, הסתגרות, עריריות, ובאנגלית solitude), מלוות לרוב בקונוטציה שלילית. עם זאת, למושג זה יש לעיתים הקשר חיובי שאין לו מילה מקובלת ושגורה בעברית עד לאחרונה (אולי התבודדות). עם זאת, משנת 2019 החלו להשתמש במונח סולנות (positive solitude). המילה סולנות לא הוכרה על ידי האקדמיה ללשון העברית, אולם משמשת את חוקרי התופעה.[32] חוקרים משתמשים במושגים יחידוּת או לבדיוּת כדי לתאר תחושת היות לבד, שבניגוד לבדידות השלילית, היא מלאה ואינטנסיבית ופתוחה אל העולם. התבודדות מתוך בחירה, כלומר סולנות, יכולה למלא צורך ברווחה אישית. לסולנות, בניגוד לבדידות ולבידוד חברתי למשל, יש השפעות חיוביות על האדם.[33][34] הסופר הרמן הסה כתב: "בתוך עצמך קיימים השלווה והמקדש, לתוכם תוכל לפרוש בכל זמן ולהיות אתה עצמך".
אנשים ששואפים לשנות את מצב הבדידות שלהם, עשויים להיתרם מתמיכתם ההדדית של בודדים אחרים שמנסים להפיג את בדידותם. אנשים רבים מפיגים את בדידותם על ידי פעילות חברתית באמצעות האינטרנט, למשל בצ'אטים, כתיבה בפורומים, אתרי רשתות חברתיות או תוכנות מסרים מיידיים.
דרך אחרת להפיג את הבדידות, בהקשר של יחסים זוגיים, היא באמצעות "משרדי שידוכין", מקוונים ולא-מקוונים, שבעזרתם אנשים יכולים לחפש בני-זוג. עוד דרך היא למידת כישורי סולנות ושימוש בסולנות על מנת להפיק הנאה מהזמן בו אדם עם עצמו.[5]
ארגוני התנדבות שונים פועלים לתמוך באנשים אשר הבדידות היא חלק קבוע או זמני מחייהם. כך למשל מתנדבי עמך מבקרים ניצולי שואה בביתם על מנת להפיג את בדידותם; מתנדבות אם לאם בקהילה מבקרות אמהות בשנה הראשונה לאחר הלידה כדי לספק להן חברה ותמיכה.
לפי שנתון הזיקנה של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, שיעור הזקנים בישראל שמדווחים על בדידות עולה עם הגיל: 34% מבני +65 דיווחו על הרגשת בדידות מדי פעם או לעיתים קרובות; 42% מבני +75 ו-24% מבני +20. לפי סקר שנערך על ידי משרד הרווחה כ-30% מכלל האזרחים הוותיקים בישראל נמצאים בסיכון לניתוק חברתי, ו-27% מהם אינם נוטלים חלק בפעילויות חברתיות. 16% לא נמצאים בקשר עם אף אדם "פנים מול פנים" במהלך היום.
בשנתון מספר 70 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דווח כי בשנת 2018 חמישית ממשקי הבית בישראל היו של אנשים החיים לבד, רובם צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם ובני שישים ומעלה. רוב משקי הבית של אנשים המתגוררים בגפם נמצא בתל אביב- יפו (42%).[2]
בשנת 2023 20.8% ממשקי הבית היו של נפש אחת.
לפי הסקר החברתי של מכון ברוקדייל, שנתון 2022 פרק 3, (ממוצע לשנים 2018-2020) עולה כי ל־27.9% מבני 65+ מרגישים בדידות מדי פעם או לעיתים קרובות: 20.8% מהגברים ו-33.8% מהנשים. עם העלייה בגיל עולה תחושת הבדידות. 23.3% מבני 65–74 מרגישים בדידות מדי פעם או לעיתים קרובות לעומת 36.1% מבני 75+ (לוח 3.39).
מלחמת חרבות ברזל, שפרצה בשבעה באוקטובר 2023, חידדה את האתגרים והקשיים הרגשיים והחברתיים שעימם מתמודדת אוכלוסייה מבוגרת בתנאים של אי-ודאות[1].
אגף בכיר לאזרחים ותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי השיק במרץ 2022,[35] תוכניות סדורות להפגת בדידות המיועדות לאזרחים ותיקים הרשויות המקומיות היו אמונות להפעיל את התוכניות שלהערכתן התאימו לתושביהם המבוגרים. מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל ערך מחקר,[36] מוזמן על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי, שמטרתו הייתה לבדוק את המועילות של התוכניות שהופעלות ברשויות המקומיות ולסייע לקובעי המדיניות לגבש המלצות על המשכיות הפרויקט. בשבעה באוקטובר 2023 פרצה מלחמת חרבות ברזל והיא חידדה את האתגרים והקשיים הרגשיים והחברתיים שעימם מתמודדת אוכלוסייה מבוגרת. המחקר והמלצותיו התפרסמו בדצמבר 2023[12]. לפי מסקנות המחקר, לרשויות המקומיות יש תפקיד מרכזי בזיהוי אתגרים וקשיים שעימם מתמודדים אזרחים ותיקים ובהצעת סיוע בהתאם, ובליווי ותמיכה של משרד הרווחה.[1][36][12]
המלצות המחקר נוגעות במישור המנהלי הקשור לניהול התוכניות ובמישור התוכן המתמקד באופי והתכנים המועברים. במישור המנהלי ממליץ המחקר לגבש מנגנון אחיד לזיהוי מאפייני האזרחים ותיעוד התוכניות המתקיימות על ידי מערכת אחידה. במישור התוכן, ממליץ המחקר לעודד הפעלת תוכניות מתמשכות אשר נמצאו במחקר זה כמועילות יותר.[1][36][12]
פילוסופים וסופרים רבים עסקו ביצירותיהם בבדידות ובהשפעותיה על האדם. חלקם אף בחרו לחיות בבידוד, כדי להשלים את עבודתם או מסיבות אחרות. ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה, בספרו "האדם מחפש משמעות", מתאר התמודדות במחנות כפייה של הנאצים. רות וסטהיימר חיברה את "האושר שביחד", מדריך שיעזור לאנשים בודדים לחבור לאחרים.[5] כריסטין האנה, בספרה "הלבד הגדול" מתארת חיים בבדידות וההתמודדות איתה באלסקה.
ההוגים האקזיסטנציאליסטים, המעמידים את הבדידות במרכז עולמו של האדם המודרני, כגון פרידריך ניטשה ואלבר קאמי, ידועים בתכנים הרבים של יצירותיהם אודות הבדידות