הפרעת דחק חריפה (באנגלית: Acute Stress Disorder ובספרות נקראת גם בקיצור ASD) היא הפרעה נפשית תגובתית, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי (לדוגמה: תאונת דרכים, מלחמה, פגיעה מינית וכדומה).[1] ההפרעה עשויה להתפתח בקרב אדם שחווה אירוע כזה, היה עד לו, או שמע עליו מאחרים.
קבלת עדכון על כך שאירוע/ים טראומטי/ים אירעו לבן משפחה קרוב, או לחבר קרוב
חשיפה חוזרת או מתמשכת לפרטים קשים או גרוטסקיים אודות אירוע טראומטי (לדוגמה צוות עזרה ראשונה שאוסף שאריות גופת אדם, שוטרים שנחשפים לזירת רצח וכדומה). הקריטריון לא כולל בתוכו חשיפה דרך אמצעי תקשורת אלקטרונית, תמונות או סרטים, אלא אם החשיפה קשורה לעבודה.
זנות וסחר בבני אדם
הקריטריון השני הוא נוכחות של תשעה או יותר מהסימפטומים הבאים מתוך חמש הקטגוריות הבאות: חודרנות, מצב רוח שלילי, דיסוציאציה, הימנעות או עוררות, המחמירים או מתחילים לאחר שאירע אירוע טראומטי:
סימפטומים של חודרנות
אירועים חוזרים ובלתי נשלטים של מחשבות חודרניות מעוררות מצוקה, זכרונות של אירוע או אירועים טראומטיים. בילדים ייתכן משחק חוזר הכולל תכנים מהאירוע הטראומטי.
חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה שבהם התכנים קשורים לאירוע הטראומטי. בילדים ייתכנו חלומות מפחידים ללא תוכן שניתן לזהות אותו.
סימפטומים דיסוציאטיביים (פלשבקים) שבהם האדם חש או מתנהג כאילו האירוע הטראומטי מתרחש ברגע זה. בילדים הסימפטום יתבטא במשחק חוזר של הטראומה.
מצוקה פסיכולוגית ממושכת ואינטנסיבית או תגובה פיזיולוגית בולטת תגובה לגירוי פנימי או חיצוני שמזכיר את האירוע הטראומטי או מסמל אותו.
סימפטומים של מצב רוח שלילי
חוסר יכולת מתמשך לחוות רגש חיובי, אי יכולת לחוש שמחהסיפוק או אהבה.
סימפטומים דיסוציאטיביים
חוויית עוררות או דריכות גבוהה של המציאות הסובבת את האדם והמקיפה אותו. דוגמאות לכך עשויות להיות יכולת של אדם להתבונן בעצמו מהצד, תחושת "הלם", תחושה שהאדם נמצא בתוך חלום או תחושה פתאומית של הילוך איטי וכדומה.
חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של האירוע הטראומטי (בדרך כלל כתוצאה מאמנזיה דיסוציאטיבית) ולא כתוצאה מפגיעת ראש או בעיה פיזיולוגית או תוצאה של שימוש בסמים.
סימפטומים של הימנעות
מאמץ להימנע מזיכרונות מעוררי מצוקה, ממחשבות, מרגשות או מכל קשר אחר לאירוע הטראומטי
מאמץ להימנע ממקומות, מאנשים ומכל דבר אחר שמזכיר את האירוע הטראומטי
סימפטומים של עוררות
קשיי שינה (קושי להירדם, יקיצות מרובות, שינה חסרת מנוחה)
התנהגות עצבנית והתפרצויות כעס הבאות לידי ביטוי באגרסיביות כלפי אנשים או כלפי חפצים
קריטריון נוסף הוא שהסימפטומים המופיעים בקריטריון השני ימשכו גם לאחר שלושה ימים עד חודש לאחר החשיפה לאירוע הטרואמטי. הסימפטומים בדרך כלל מתחילים מיד לאחר האירוע הטראומטי, אך רק הימשכותם לטווח ארוך תביא לאבחון ההפרעה.
על פי הקריטריון הרביעי, על ההפרעה לגרום למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או מצוקה מבחינה תעסוקתית, חברתית או בכל תחום אחר החשוב לאדם.
הקריטריון האחרון הוא שההפרעה לא תהיה ניתנת ליחוס להשפעות הפיזיולוגיות של שימוש בסמים והתסמינים אינם תוצאת מצב רפואי (לדוגמה פגיעת ראש) ואינם תוצאה של הפרעה פסיכיאטרית אחרת.
תגובת דחק חריפה
ספר הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי של ארגון הבריאות העולמי, ICD-10, אינו מציע הגדרה מקבילה להפרעת דחק חריפה. במקום זאת הוא מציע את ההגדרה "תגובת דחק חריפה".[10] אבחנה זו שמכונה בספרות המחקרית בשם Acute Stress Reaction או ASR, ניתנת לאדם ללא הפרעה נפשית אחרת, שעבר אירוע טראומטי ופיתח סימפטומים שהם תגובה ברורה לאירוע הטרואמטי (הגדרת האירוע הטראומטי צרה מזו שתוארה לעיל ואינה כוללת חשיפה עקיפה לטראומה). לפי הגדרת ה-ICD-10, תגובת דחק חריפה אינה הפרעה, אלא תגובה למצב אקוטי. ברוב המקרים, התגובה אמורה לחלוף מאליה כעבור מספר ימים. אם התגובה אינה חולפת כעבור מספר ימים, האבחנה תוחלף להפרעת דחק פוסט טראומטית.[11][12]
טיפולים לאחר אירוע טראומתי נועדו לסייע לאנשים הסובלים מהפרעת דחק חריפה להתמודד עם התסמינים, וכן להקטין את הסיכון לפתח פוסט־טראומה בהמשך. בשנת 2022 עודכנה סקירה של ספריית קוכרן ביחס לטיפול תרופתי שנועד למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. הסקירה התבססה על 13 מחקרי התערבות עם הקצאה רנדומלית שהשוו בין טיפול תרופתי לפלצבו או לטיפול תרופתי אחר. הממצאים לא היו חד־משמעיים לגבי התרופות פרופרנולול, הידרוקורטיזון וגאבאפנטין.[13] מכיוון שלרוב לא נמצאו במחקרים השפעות מובהקות לטווח ארוך עבור נטילת תרופות מייד לאחר הטראומה, מרבית ארגוני הבריאות כיום לא ממליצים בהנחיותיהם על מתן תרופות מייד לאחר הטראומה.
בחודשים שלאחר הטראומה
היו ניסיונות לבחון אם טיפולים פסיכולוגיים המתקיימים בחודשים שלאחר הטראומה יכולים למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. מחקרי מטא אנליזה מצאו שטיפולים כאלה אינם מסייעים במניעת פוסט־טראומה, למי שלא מפגינים סימנים מוקדמים של הפרעה.[14][15]יחד עם זאת, טיפולים פסיכולוגים יכולים לסייע למי שכן מפתח תסמינים.[14][15] מבין הטיפולים השונים, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי הממוקד בטראומה לסובלים מהפרעת־דחק חריפה קיבל את התמיכה הגדולה ביותר.[15]
בישראל, לדוגמה, נערך מחקר על 240 איש עם פוסט־טראומה בעקבות אירוע שהתרחש בחודש האחרון.[16] הנפגעים קיבלו טיפול קוגניטיבי או טיפול בחשיפה מתמשכת. בבדיקת מעקב לאחר תשעה חודשים, נמצא ששכיחות הפוסט־טראומה בקרב מי שקיבלו טיפול היה נמוך באופן משמעותי מזו של מי שלא קיבלו טיפול (יחס הסיכויים = 0.2).[16]
פסיכיאטר עשוי לרשום לאדם טיפול תרופתי שיסייע בשינה, או תרופות הרגעה שונות, ולעיתים ייעשה שימוש בתרופות נוגדות דיכאון בשביל להיטיב עם מצב המטופל.[17]
טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים יכולים לסייע למנוע פוסט־טראומה בקרב מי שמראה סימני מצוקה לאחר טראומה. אך ישנן שיטות טיפוליות אחרות שלא מועילות, ועלולות אף להזיק. בעבר, נהוג היה לבצע פגישה טיפולית עם אדם שעבר טראומה בימים האחרונים ולבקש ממנו לספר מה עבר עליו ולבטא את רגשותיו ביחס לאירוע. טיפול כזה נקרא דיבוב פסיכולוגי (psychological debriefing),[19] והוא יכול להיעשות באופן פרטני או קבוצתי. שיטת טיפול זו התבצעה גם בישראל בתחילת שנות ה־2000, בין השאר דרך המוסד לביטוח לאומי.[19][20] למרות הפופולריות של השיטה, התברר שהיא אינה מועילה,[21][22] ויכולה אף להזיק.[23] סקירה של ספריית קוכרן מצאה שדיבוב פסיכולוגי לא מונע התפתחות של פוסט־טראומה, הפרעות נפשיות, חרדה או דיכאון.[23] אחד המחקרים אף מצא שמי שעבר טיפול כזה היה בסיכון מוגבר של פי 2.5 לפתח פוסט־טראומה לאחר שנה.[23] הטענה היא שלמרות שמטופלים יכולים לחוש הקלה לאחר תהליך הדיבוב, הוא עלול לפגוע בתהליך ההחלמה הטבעי המתרחש לאחר חשיפה לטראומה. מסיבות אלה, איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הוציא מסמך המלצה בו נכתב שדיבוב אינו שיטה טיפולית מועילה, וייתכן שהיא מזיקה.
שכיחות ואפידמיולוגיה
השכיחות משתנה בהתאם לטבע האירועים הטראומטיים ולהקשר שבו ההפרעה נמדדת. בטבלה מפורטת השכיחות של התפתחות הפרעת דחק חריפה בעקבות אירוע מסוג מסוים (האחוז הוא מכלל הנפגעים המגיעים המגיעים לבדיקה או לטיפול רפואי בגין הסיבה הקונקרטית המפורטת בטבלה).[24][25]
אירועים טראומטיים בעלי אופי אישי (תקיפה, קורבנות אלימות אישית, אונס, קורבנות טרור אישי, ונוכחות בירי המוני) יביאו לשיעור גבוה יותר של אנשים המפתחים הפרעת דחק חריפה (20%–50%).
גורמי סיכון
גורמים אישיותיים (טמפרמנט): רקע של הפרעה נפשית קודמת, רמה גבוהה של רגשות שליליים, נוירוזה, תפיסה קטסטרופלית של האירוע הטראומטי, מחשבה על כך שהאירוע הטראומטי שקרה הוא רק התחלה של רצף אירועים טראומטיים ונזק שיתרחשו בעתיד.
גורמים סביבתיים: חשיפה לאירוע טראומטי, תמיכת הסביבה, תגובת הסביבה
גורמים פיזיולוגיים וגנטיים: שכיחות ההפרעה גבוהה יותר בקרב נשים. אחת הסיבות לכך היא שנשים חשופות יותר לסוגי אירועים טראומטיים כמו אונס, שיכולים להסתיים בטראומה נפשית.
גורמים תרבותיים: בתרבויות מסוימות עשויים הסימפטומים הדיסוציאטיביים ללבוש אופי של איחוז. תסמינים דמויי פאניקה עשויים להראות שונים בתרבויות מסוימות (דוגמת קמבודיה) בשל תסמונות תלויות תרבות כמו Ataque de nervios או Khyâl cap בקרב קמבודים או ילידי קמבודיה תושבי ארצות הברית.
מהלך ההפרעה, פרוגנוזה והחלמה
כאמור, ההפרעה תאובחן על ידי פסיכיאטר רק אם הסימפטומים האמורים מתקיימים שלושה ימים אחרי אירוע הטראומטי. בחלק מהמקרים הפרעת דחק חריפה תתפתח בחלוף חודש להפרעת דחק פוסט-טראומטית. כמחצית מהאנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית הציגו תמונה קלינית של הפרעת דחק אקוטית בטרם קיבלו אבחנה של פוסט-טראומה. בחלק אחר של המקרים הסימפטומים ייחלשו עם הזמן ובחלק מהמקרים גם יעלמו לחלוטין.[10]
ילדים
אוכלוסייה שראויה לתשומת לב מיוחדת באבחון הפרעה זו היא ילדים מתחת לגיל שש. ילדים אלה קרוב לוודאי שיפגינו התנהגות משחקית הקשורה באופן כלשהו לטראומה (משחקים עם תכנים המזכירים את הטראומה וכדומה כפי שתואר לעיל). כמו כן, ילדים קטנים לא בהכרח יפגינו פחד, ועשויים להגיב בכעס ובעצבנות.[25]
תוצאה תפקודית של ההפרעה
ההפרעה עלולה לגרום לאדם לפגיעה מאוד משמעותית בתפקוד החברתי, המקצועי והמשפחתי, ולהקשות על ההתמודדות עם פגיעה גופנית כתוצאה מהאירוע הטראומטי עצמו (למשל פגיעה בעקבות תאונות דרכים, אונס או תקיפה). הפרעות השינה, המהוות לעיתים קרובות חלק מהתסמינים הקלינים של ההפרעה, משפיעות גם הן לרעה על תפקוד האדם. הנסיגה החברתית כתוצאה מהצורך להימנע מדברים המזכירים את האירוע הטרואמטי יכולה גם היא להחמיר את התמונה.[10]
אבחנה מבדלת
ההפרעה נבדלת מהפרעות הסתגלות בכך שהיא עוסקת בתגובה הראשונית לאירוע מובחן (או מספר אירועים חוזרים) ולא למצבי דחק כלליים ומתמשכים כמו חיים בעוני.
התסמינים והתמונה הקלינית של הפרעת דחק חריפה דומים מאוד לאלה של פוסט-טראומה, אך לא זהים להם. ההבדלים המרכזיים הם:[12]
הפרעת דחק חריפה מאובחנת החל משלושה ימים מהאירוע, בעוד שפוסט-טראומה מאובחנת חודש לפחות מחלוף האירוע.
בניגוד לגישת ה-DSM-5, לא כל מי שפיתח הפרעת דחק אקוטי יפתח בסופו של דבר פוסט-טראומה וכמו כן לא כל מי שפיתח פוסט-טראומה ענה קודם לכן לקריטריונים האבחנתיים של ASD.[24][26]
תסמינים דיסוציאטיביים תופסים מקום מרכזי בהפרעת דחק חריפה, בעוד שבפוסט-טראומה הם מוגבלים יחסית.
יש להבחין בין הפרעת פאניקה לבין הפרעת דחק חריפה שיכולה להיות מלווים בהתקף פאניקה. כמו כן, הפרעת דחק חריפה יכולה להיות מלווה בהפרעות דיסוציאטיביות.
ההפרעה נבדלת מפגיעת ראש טראומטית בכך שפגיעת ראש היא אירוע של טראומה גופנית, בעוד שהפרעת דחק חריפה היא טראומה נפשית.
^איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (עורכים), הפרעות נאורוטיות, תלויות דחק וסומטופורמיות, הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי ICD 10, תל אביב: דיונן, אוניברסיטת תל אביב, 2013, עמ' 159-160
^ 12מיקי דורון, 4. אבחנות הקשורות בטראומה והגדרתן, טראומה והטיפול בה, הוצאת המחבר, 2016, עמ' 65–70
