הכרזת העצמאות של רודזיה (באנגלית: Rhodesia Declaration of Independence), המכונה לרוב הכרזת העצמאות החד-צדדית (באנגלית: Unilateral Declaration of Independence, או בקיצור UDI), הייתה הכרזת העצמאות הרשמית שאימצה ממשלת רודזיה הדרומית ב-11 בנובמבר1965. הכרזת העצמאות בישרה את עצמאותה והקמתה של מדינת רודזיה, אשר השתרעה בשטחי זימבבואה המודרנית.
בטרם עצמאותה הייתה רודזיה הדרומית מושבה בריטית בליבה של אפריקה הדרומית, בחלקו הדרומי של חבל רודזיה. המושבה אוכלסה באותן השנים בכרבע מיליון לבנים, מרביתם ממוצא בריטי. לבנים אלו היוו כשמונה אחוזים מכלל תושבי הארץ, וראו את עצמם ככוח חלוץ העומד לפני המחנה ומיישב את אפריקה במצוות האימפריה הבריטית. החל משנת 1923, שנת הקמת המושבה, נהנו הלבנים בה ממידה רחבה של ממשל עצמי בחסות האימפריה. הכרזת העצמאות החד צדדית אשר סימנה את התנתקותה של רודזיה מבריטניה, הייתה תולדה של סכסוך מתמשך בין ממשלת בריטניה לממשלתה הנבחרת של רודזיה הדרומית. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת 1964, עם עלייתו של הפוליטיקאי הרודזי איאן סמית לראשות הממשלה.
ממשלת רודזיה הדרומית, אשר החל מהכרזת העצמאות כינתה עצמה "ממשלת רודזיה", התבססה על המיעוט הלבן במדינה, ששלט בה באופן כמעט בלעדי. הלבנים ברודזיה חששו מתהליכי הדה-קולוניזציה אשר שטפו באותן השנים את יבשת אפריקה, לנוכח כוונת ממשלת בריטניה לסיים את השליטה הבריטית ברודזיה ולהעביר את השלטון לרוב השחור. לבסוף, לאחר שהמשא ומתן בין הממשלות עלה על שרטון, ולאחר משאל עם שערכו בנושא, הכריזו הלבנים על עצמאות רודזיה באופן חד-צדדי. בריטניה, חבר העמים הבריטי והאומות המאוחדות החשיבו את הכרזת העצמאות כבלתי חוקית והגיבו אליה בסנקציות כלכליות ופוליטיות ואף בסגר ימי מתמשך.
עם בידוד בינלאומי נרחב ועל רקע מלחמה קשה ועקובה מדם, תחת מנהיגותו של סמית, התקיימה רודזיה כחמש עשרה שנים נוספות לאחר הכרזת העצמאות, בעיקר בתמיכת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והמשטר הרודני בפורטוגל. בשנת 1970 הכריזה רודזיה על עצמה כרפובליקה, לאחר שבשנים שטרם הכרזה זאת היא עדיין ראתה עצמה כמשתייכת לכתר הבריטי ולחבר העמים. בשנת 1979 ויתרו הלבנים ברודזיה על השלטון, והבריטים חזרו לשלוט במושבה למשך מספר חודשים. זמן קצר לאחר מכן, הועבר השלטון לרוב השחור בראשות רוברט מוגאבה, זימבבואה הוקמה, ורוב הלבנים עזבו את המדינה.
החל מראשית המאה ה-19 נשלטה רודזיה על ידי חברת דרום אפריקה הבריטית. בשלושים שנות שלטון החברה, ידעה הארץ פיתוח קולוניאלי והתיישבות לבנה גדולה. בשנת 1923 סיימה החברה לשלוט במקום, ובריטניה הקימה באזור את מושבת רודזיה הדרומית. הלבנים קיימו במושבה מערכת תוססת של דמוקרטיה, לרבות מערכות בחירות, והקימו צבא מקומי אשר יהפוך לימים לצבאם הלאומי.[1] הם התגוררו בעשרות יישובים אשר כללו לצד משקים חקלאיים רבים גם כמה ערים ועיירות. להלכה, ובהתאם לחוקת 1923, היו רשויות השלטון במושבה פתוחים לכלל האוכלוסייה, לרבות לתושביה השחורים. עם זאת, קריטריונים של שכר, השכלה ורכוש עצמי, הביאו לכך שהרוב המכריע של בעלי זכות הבחירה וחברי הפרלמנט היו לבנים, למרות משקלם הנמוך באוכלוסייה הכללית.[2]
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה לפולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הצטרפה רודזיה הדרומית למלחמה לצדה של בריטניה, בדומה לשאר מושבותיה של האימפריה הבריטית.[1][3] המלחמה הפכה את כוחותיה הצבאיים של רודזיה הדרומית לצבא לכל דבר, אשר זכה לראשונה לפעילות מבצעית ממשית. במהלך המלחמה רכשו כוחות אלו ציוד חדש, והתנסו בצורות קרב מגוונות.[4] לאחר המלחמה נהנתה רודזיה הדרומית מצמיחה כלכלית גבוהה במיוחד, אשר לוותה בתיעוש גובר, שהחל כבר בעיצומה של המלחמה.[5] הצמיחה הכלכלית הגבוהה הביאה לגל של עשרות אלפי מתיישבים חדשים ממוצא בריטי אשר התיישבו ברודזיה הדרומית בשנים שלאחר המלחמה.[6] רודזיה סיימה את המלחמה כאשר כלכלתה חזקה ועצמאית יותר, האוכלוסייה הלבנה בה גדולה יותר, וכוחותיה הצבאיים בעלי יכולות קרביות טובות יותר. בנוסף, נהנו התושבים מגאווה לאומית ניכרת על תרומתם לניצחון בריטניה במלחמה, והם ציפו לכך שבשנים שלאחר המלחמה תשיב להם בריטניה כגמולם.
בשנת 1953, בתמיכת לבנים רבים ברודזיה הדרומית ובהובלת בריטניה, אורגנו המושבות הבריטיות באפריקה הדרומית מחדש. רודזיה הדרומית אוחדה יחד עם שכנותיה מצפון רודזיה הצפונית (זמביה של ימינו) וניאסלנד (מלאווי של ימינו), ותחתיהן הוקמה הפדרציה של רודזיה וניאסלנד. רודזיה הדרומית, הטריטוריה היחידה בפדרציה בה התגוררה כמות גדולה של מתיישבים לבנים, הייתה הכוח המוביל של המדינה הפדרלית החדשה.[3][7] הפדרציה נכשלה בניסיונותיה להכות שורש בקרקע ופורקה בשנת 1963, כעשר שנים בלבד לאחר הקמתה. פירוק זה אירע, בין השאר, עקב תחושת המרמור שחשו השחורים בפדרציה, שהיוו את הרוב המוחלט של תושבי ניאסלנד ורודזיה הצפונית, כלפי שלטון הלבנים הרודזים הדרומיים עליהם. בנוסף, על רקע האצת תהליכי דה-קולוניזציה באפריקה בראשית שנות ה-60, החליטה ממשלת בריטניה שזוהי העת לפירוק מושבותיה ולא לאיחודן.[8][9] שנות הפדרציה, הביאו את רודזיה הדרומית לידי מעמד בכיר באימפריה, כאשר תושביה הלבנים נהנים מגבולות רחבי ידיים ומהצורך לנהל בעצמם שטחים נרחבים אלו. במקביל, היו שנים אלו תקופת שיא של התעוררות לאומית בקרב האוכלוסייה השחורה של רודזיה הדרומית. תנועה זאת צמחה בעיקר מקרב חוגי האליטה העירונית השחורה של שלהי שנות ה-50.[10] הקבוצה, אשר הטיפה לנוכחות גדולה יותר של השחורים בשורות שלטון המושבה, סבלה מדיכוי פוליטי מצד השלטונות הלבנים, אך מנגד נהנתה מתמיכת רבים מאנשי מפלגת הלייבור בבריטניה.[7]
על רקע מעמדה ההולך וגובר של הלאומיות הלבנה הרודזית אל מול כוונתה של בריטניה לסיים את שליטתה במושבה, ולצד התגברות תביעותיהם של השחורים לקבל חלק רב יותר בשלטון, חשו הלבנים מאוימים יותר ויותר. לפיכך, גברו בקרבם הקולות אשר קראו להתנתקות מבריטניה ולהפיכת רודזיה למדינה עצמאית, בה ינהלו הלבנים את ענייניהם בעצמם ללא התערבות בריטית. עם זאת, העמדה המצדדת בעצמאות רודזית נתקלה בהסתייגות רבה בבריטניה, שם התנגדו להענקת עצמאות לרודזיה כל עוד שולט בה המיעוט הלבן. בבחירות 1962 לראשות ממשלת רודזיה הדרומית ספגה מפלגת השלטון, המפלגה המאוחדת הפדרלית בעלת המצע הליברלי והמתון יחסית, מפלה.[11] במקומה עלתה לשלטון מפלגת החזית הרודזית (RF) אשר דגלה במצע לאומי ושמרני, והביעה תמיכה בגלוי בהכרזת עצמאות מיידית של רודזיה ובהקמה של מדינה ריבונית אשר תישלט על ידי המיעוט הלבן, בדומה למצב העניינים הפוליטי במושבה (ואולי אף בהשראת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה). את המפלגה הנהיגו הפוליטיקאים יוצאי קרבות מלחמת העולם השנייהוינסטון פילד ואיאן סמית. לאחר הבחירות מונה פילד לראשות הממשלה, וסמית שימש כסגנו.[7]
קווים כלליים לדיון
רודזיה הדרומית ובריטניה
עמדת בריטניה
עמדתה של בריטניה בדיון המדיני והמשפטי אשר עתיד היה לתפוס את מרב המקום ביחסים בינה לבין רודזיה הדרומית, התבססה על שני עקרונות עיקריים משלימים: "אין עצמאות לפני שלטון של רוב" (No independence before majority rule) ומכאן בא הצורך במעבר של רודזיה הדרומית ל"שלטון הרוב השחור" (black majority rule). לכן, התנגדה בריטניה לדרישתם של הלבנים ברודזיה הדרומית להענקת עצמאות, כל עוד הם אינם נותנים לשחורים במדינה את החלק היחסי המגיע להם במוסדות השלטון. בריטניה דרשה מהלבנים ברודזיה הדרומית ליישם דמוקרטיה אמיתית ומלאה, ובה "קול אחד, אדם אחד" (One man, one vote), כלומר, מעמד שווה בספר הבוחרים לשחורים וללבנים.[12]
סירובה של ממשלת בריטניה להעניק עצמאות מדינית ללבנים ברודזיה הדרומית נבע גם מסיבות פוליטיות ומדיניות באשר למעמדה של בריטניה בעולם במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20. היו אלו הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה ולקראת שיאה של המלחמה הקרה, תקופה בה הגיעו רבים בבריטניה למסקנה כי יש לפתוח בדה-קולוניזציה של האימפריה הבריטית, כלומר בפירוק מושבותיה והקמת מדינות עצמאיות תחתיהן בחסות חבר העמים הבריטי. המשך תמיכתה של בריטניה במושבותיה וההתמהמהות בהענקת העצמאות, גרר פגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של בריטניה, אשר החל מכינוס ועידת באנדונג בשנת 1955, החלה לסבול מביקורת נוקבת מצד המדינות הבלתי-מזדהות. באותה התקופה נשלטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על ידי המדינות הבלתי-מזדהות ומדינות הגוש המזרחי, אשר הקפידו על גינוי נמרץ ומתמשך של הקולוניאליזם האירופאי והאיצו במעצמות אירופה לפרק את האימפריות הקולוניאליות שלהם. בנוסף לדרישות אשר הגיעו מהעולם השלישי והגוש הקומוניסטי להאיץ את הדה-קולוניזציה, גם בעולם המערבי רבו הקוראים לבריטניה לעשות כן. לאחר מלחמת העולם השנייה אימצה ארצות הברית בדומה לברית המועצות קו אנטי קולוניאליסטי באופן אשר התבטא למשל במשבר סואץ בשנת 1956, אז התאחדו שתי מעצמות העל במאבקם הדיפלומטי החריף נגד בריטניה וצרפת, אותן ראו כמעצמות קולוניאליסטיות מיושנות אשר מסרבות להכיר במגבלות התקופה.[13][14][12]
בנוסף ללחץ המדיני מצד מדינות העולם השלישי, הגוש המזרחי וארצות הברית, עמדה בריטניה גם בפני קולות הולכים וגוברים לשינוי בתוך חבר העמים הבריטי. ארגון זה, בו הייתה רודזיה הדרומית חברה מן המניין, כלל באותה התקופה חברות עצמאיות רבות מאפריקה, דוגמת קניה וטנזניה, אשר תמכו באופן בולט בארגוני ההתנגדות של השחורים ברודזיה הדרומית.[14][7] לצד זאת, חוגים ליברליים רבים בבריטניה הביעו את חששם כי חוסר מעש ברודזיה הדרומית, והמשך העמידה מנגד אל מול ביסוס שלטון המיעוט הלבן במדינה, עשוי לדרדר את השטח להקמת משטר אפרטהייד שני ביבשת לצד זה שהיה באותם הימים בדרום אפריקה.[15]
מבחינה מפלגתית, מפלגת הלייבור, אשר שהתה באופוזיציה עד לאוקטובר 1964, הביעה התנגדות חד משמעית להענקת עצמאות לרודזיה הדרומית כל עוד יהיה פירוש הדבר הקמת משטר מיעוט לבן במדינה. עמדה זאת נבעה לפחות כלפי חוץ משיקולים אידאולוגיים ומוסריים, באופן אשר בא לידי ביטוי גם בתמיכתה הגלויה של המפלגה בארגוני ההתנגדות של השחורים.[1]המפלגה הליברלית, אשר החזיקה באותן השנים במספר זעום של מושבים בפרלמנט, החזיקה בעמדות דומות לאלו של הלייבור. לעומת שתי מפלגות אלו, המפלגה השמרנית אשר איבדה את השלטון ללייבור באוקטובר 1964, החזיקה בדרך כלל בעמדות חיוביות יחסית כלפי הלבנים ברודזיה הדרומית. לא זו אף זאת, רבים מחבריה הביעו תמיכה גלויה בממשלת רודזיה. עם זאת, בדומה למצב בשאר המפלגות, גם בקרב שורות המפלגה השמרנית התקבלה העמדה הכללית שגם אם יש לגלות הבנה רבה יותר כלפי המתיישבים הבריטים באפריקה, יש בכל זאת צורך לדבוק במדיניות הדה-קולוניזציה.[7][16][17]
עמדת רודזיה
דרישתה של בריטניה להעביר את השלטון לרוב השחור נתקלה בעמדת התנגדות תקיפה בקרב הלבנים ברודזיה הדרומית. עבורם היה זה קץ החלום לייסוד חברה אירופאית מערבית בלבו של האזור הנידח הזה בעולם. רבים מהם חשו בגידה מצד בריטניה, אשר היא זו ששלחה אותם מלכתחילה ליישב את חבל הארץ זה, אך לאחר זמן כה רב בו הם פיתחו את הארץ והתיישבו בה, היא קוראת להם לוותר על ניהול חייהם הריבוניים. עבור רובם, הישארות ברודזיה הדרומית לצד איבוד השלטון לרוב השחור היה בלתי מתקבל על הדעת. הם ראו בפליאה, איך בעוד בריטניה ממהרת להעניק לזמביה ומלאווי עצמאות מדינית לאחר שנים ספורות של התנסות בשלטון עצמי, הם עצמם לא זוכים לעצמאות, לאחר כארבעה עשורים של שלטון עצמי מפותח ודמוקרטי במסגרת המושבה.[18][19]
הלבנים תפסו את שלטונם ברודזיה הדרומית כנאור, וככזה הדואג לכלל האוכלוסייה, שחורים ולבנים כאחד. מבחינתם מרבית השחורים לא היו כלל במעמד אשר אפשר להם לגלות בקיאות בפעילות פוליטית כלשהי, ולכן הטענה על הדרתם מהמרחב הפוליטי הייתה בלתי רלוונטית.[20] את הארגונים הפוליטיים של האוכלוסייה השחורה הם נהגו לתאר בביטול כארגונים רדיקליים וקומוניסטים, הנתמכים על ידי ברית המועצות וסין העממית. לדבריהם של הלבנים, כל תפקידם ויעדם של ארגונים אלו היה לשרש את החברה המערבית והדמוקרטית שהם הקימו בלב אפריקה. הלבנים ברודזיה הדרומית הקפידו לציין את גורלם של מושבות רבות באפריקה אשר זכו לעצמאות תחת שלטון שחור: מלחמות אזרחים עקובות מדם, הפיכות צבאיות תכופות, משטרים רודניים, מהפכות קומוניסטיות ושחיתות פוליטית בקנה מידה נרחב.[21] כשהם מושפעים, ככל הנראה, ממתיישבים בלגים, אשר נמלטו לרודזיה הדרומית מקונגו עם נפילת המושבה הבלגית במקום בשנת 1960, הם תיארו בחרדה את מה שעתיד יהיה להיות אורח חייהם של הלבנים במדינה הנשלטת על ידי רוב שחור.[22]
עבור הלבנים, מניעה של אירועים כמו אלו שתוארו לעיל, הצדיקה הגבלה של המשחק הדמוקרטי, כלומר הימנעות מהרחבתו גם לאוכלוסייה השחורה, על מנת למנוע את איבוד השלטון. אף על פי שהיו לבנים אשר הודו כי על רקע מיעוט זכויות האזרח (ובפרט זכות הבחירה) בקרב השחורים, אכן לא מתקיימת דמוקרטיה מלאה ברודזיה הדרומית, הם נהגו לטעון כי הזכות להשתתף במערכות הבחירות ברודזיה הדרומית מבוססת על קריטריונים אוניברסליים של שכר, השכלה ורכוש עצמי. קריטריונים אלו חלו גם על הלבנים, וגרמו לכך שבאופן תאורטי לא כל אדם לבן היה זכאי להשתתף בבחירות או להיבחר לפרלמנט, בדיוק כמו השחורים. בנוסף, הם ציינו בגאווה את חברותם בפרלמנט של כמה פוליטיקאים שחורים ספורים, וכן את השתתפותם של שחורים משכילים בהצבעה לפרלמנט. הגם שקריטריונים אלו מנעו מלמעלה מ-90% מהאוכלוסייה השחורה את הזכות להשתתף במערכת הפוליטית, מיותר לציין כי השפעתם על הלבנים הייתה זניחה.[7][23]
לקראת אמצע שנות ה-60, כאשר מושבת רודזיה הדרומית נשלטה על ידי ראש הממשלה וינסטון פילד, החלה הממשלה לפעול באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת, ניסיונות מוקדמים של פילד להשיג זאת נכשלו. על רקע חוסר שביעות רצון מתפקודו במפלגת השלטון, החזית הרודזית. בינואר 1964 יצא פילד ללונדון על מנת לדון בנושא עם ראש ממשלת בריטניה, איש המפלגה השמרניתאלק דאגלס-יום. לאחר לחיצת ידיים שנרשמה בין השניים ומספר פגישות, חזר פילד ב-2 בפברואר לרודזיה בידיים ריקות, לנוכח המשך סירובה של בריטניה להכיר בעצמאות הלבנים ברודזיה. מספר שבועות לאחר מכן, ב-13 באפריל, על רקע כישלון פגישת הפסגה בלונדון הדיחה המפלגה את פילד.[7] במקומו מונה לראשות הממשלה סגנו של פילד, איאן סמית.[24] סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עם בריטניה.[25]
איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, נהג לשאת בגאווה את שירותו בחיל האוויר המלכותי בעת מלחמת העולם השנייה, בה ספג פציעה קשה במהלך אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי, והוא היה גם למעשה ראש הממשלה הראשון שהיה יליד רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, ספג ביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת הלייבור בבריטניה, ומנהיגה הרולד וילסון, אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".[26]ג'ושוע נאקומו, ממנהיגי ארגוני ההתנגדות של השחורים ברודזיה, תיאר את סמית עם מינויו כטיפוס קיצוני וכינה את ממשלתו החדשה כ"חוליית התאבדות... אשר איננה מעוניינת ברווחת העם כולו אלא רק בטובת אנשיהם".[7] כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת, הן לשלטון "לאומני שחור" והן לאפרטהייד, והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. לתפיסתו, הוא מתנגד ל"שלטון הרוב השחור" לו קראו רבים בבריטניה, מאחר שהשלטון צריך להיות מבוסס "על כישרון אנשיו ולא על צבע עורם או השתייכותם הלאומית". הוא הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".[27]
אלק דאגלס-יום
בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני 1964 הטילו ספקי נשק אמריקנים ובריטיים אמברגו לא פורמלי על מכירת נשק לכוחות הביטחון של רודזיה. עוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי, אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן בלונדון. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.[7][1]
בספטמבר 1964, בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, שהיה משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות לפרלמנט הבריטי אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך פרק זמן של כשנה.[1] סמית חזר מרוצה לסולסברי. דאגלס-יום הפסיד, בסופו של דבר, במערכת הבחירות, לאכזבתו הרבה של סמית. כתוצאה מ כך, ירדו לטמיון הסיכומים בין סמית לדאגלס-יום, עם עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון.
מבוי סתום
וילסון וסמית באחת מפגישותיהם במהלך שנת 1965
במערכת הבחירות לפרלמנט הבריטי של אוקטובר 1964 ניצחה מפלגת הלייבור בראשות מנהיגה הרולד וילסון שהתמנה לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי. בנובמבר, כחודש לאחר הבחירות, שלח וילסון מכתב לארגוני ההתנגדות השחורים ברודזיה, שבו הבטיח כי "מפלגת הלייבור מתנגדת לחלוטין למתן עצמאות לרודזיה הדרומית כל עוד הממשלה בה ממשיכה להיות תחת שליטת המיעוט הלבן".[1] במקביל שלח וילסון מכתב לסמית ובו הזהיר אותו מפני ההשלכות של הכרזת עצמאות חד-צדדית ודרש ממנו לחדול מכל ניסיון לעשות זאת. סמית בחר להתעלם מהמכתב. במקום זאת החליט פשוט לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם – הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים כדי לדון עמם בשאלת העצמאות. חברי הכינוס נועדו לשמש כנציגיהם של השחורים במדינה. הכינוס, אשר ספג ביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר, ארגנה הממשלה משאל עם בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות ובהתנתקות מבריטניה.[7]
לאחר משאל העם וכינוס ראשי השבטים, הכריז סמית כי דרישתה של בריטניה לכך שהעצמאות תהיה מקובלת על כלל העם, נענתה. מעבר לכך טען, אין סיבה כעת שבריטניה לא תסכים להכיר בעצמאות רודזיה. בתום דבריו קרא לבריטניה לשלוח נציג לסולסברי להיוועד עמו. וילסון סירב ודרש להמשיך את המשא ומתן בלונדון, באופן אישי מול סמית. על רקע חוסר הסכמה על המשך אפיק ההידברות בין הצדדים, נקלע המשא ומתן בחודשים הבאים לקיפאון מתמשך. ב-13 בינואר1965, כתב סמית לווילסון: "אני מלא זעם [על התנהלותך...] נראה כי כל ההתחייבויות שניתנו על ידי ממשלת בריטניה לא שוות דבר... התנהגות לא מוסרית זאת מצד ממשלת בריטניה עושה עבורי את המשך קיום המשא ומתן איתך לבלתי אפשרי".[3] בהמשך אותו החודש, נפטר וינסטון צ'רצ'יל בלונדון, וסמית קיבל הזמנה בריטית רשמית לקחת חלק בלוויה הממלכתית שנערכה לצ'רצ'יל. בשולי הלוויה נפגש סמית עם וילסון, ואלו הסכימו כי בחודש הבא יצא נציג מטעם ממשלת בריטניה לסולסברי, לדון שם עם סמית בעניין העצמאות. וילסון שלח מטעמו את ארתור בוטומלי, מזכיר המדינה ליחסים עם חבר העמים. הוא הגיע לרודזיה ב-22 בפברואר. בוטומלי שהה במדינה במשך כמספר שבועות אשר בסופן, לאכזבתם של רבים, לא נרשמה התקדמות ממשית במשא ומתן.[7]
בין החודשים אפריל ומאי הייתה מצויה רודזיה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לפרלמנט, בהן קראה החזית הרודזית בראשות סמית לעצמאות מיידית. לאור זאת, מערכת הבחירות גרמה להקצנת הרטוריקה של מנהיגי המיעוט הלבן ברודזיה. לבסוף, זכתה החזית ב-50 מושבים מתוך כלל ה-65, תוך כדי שהיא מבצרת בכך את עוצמתה הפוליטית. על רקע המשך המבוי הסתום במשא ומתן, תיאר וילסון את הפער בינו לממשלת רודזיה כפער "בין עולמות שונים ובין מאות שונות".[28][12]
וילסון: "אנחנו לא מוותרים. יותר מדי מונח על כף המוזניים [...] אני יודע שאני מדבר בשם כולם באיים האלה, כל המפלגות, כל העם שלנו, כשאני אומר למר סמית, 'ראש הממשלה, חשוב שוב!" סמית: "לאחר 43 שנה בהן הוכחנו את ענייננו, נאמר לנו שאנחנו לא יכולים להיות בעלים על ביתנו. האם זה לא מדהים שממשלת בריטניה התירה לנושא להידרדר לתוך המצב הפנטסטי הזה? [...] אני מאמין שאני צריך לומר כעת למר וילסון: 'ראש הממשלה, חשוב שוב!" וילסון וסמית קוראים האחד לשני ב-13 באוקטובר1965 בהצהרות טלוויזיוניות לשקול שנית את צעדיהם, כחודש לפני הכרזת העצמאות.[7]
נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. עם הגיעו לעיר, התקבל סמית להפתעת רבים בתשואות וקריאות עידוד מצד בריטים רבים. בהמשך נקבע לו אף ראיון טלוויזיה ל-BBC, אך בסופו של דבר, לא יצא הראיון אל הפועל בפקודת ראש הממשלה וילסון. הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-12 באוקטובר חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות.
על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית הציע כי בריטניה תסכים לעצמאות בתנאי שממשלתו תוביל תוכנית להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כך למשל הציע סמית מודל של "משלם מיסים אחד, קול אחד" (one taxpayer, one vote), אשר קבע כי לכל משלמי המיסים במושבה תוענק זכות בחירה במדינה החדשה. תנאי זה בו עמדו מרבית השחורים העירוניים היה אמנם מרחיב באופן ניכר את השתתפות השחורים בפוליטיקה, אך בכל זאת היה משאיר מיליוני שחורים משוללי זכות בחירה. וילסון ראה את כל הצעותיו של סמית כלא מספיק נדיבות וככאלו אשר לא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב", ולכן התנגד לקריאות להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.[7][29]
ב-30 באוקטובר שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא נשלחה, בסופו של דבר, מאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה. כשבוע וחצי לאחר מכן, ב-9 בנובמבר, שלח הקבינט של ממשלת רודזיה מכתב למלכה אליזבת השנייה, בו התחייבה ממשלת רודזיה כי המדינה תישאר נאמנה למלכה באופן אישי "בכל מקרה שהוא".[7]
תוכן, אימוץ וחתימה
לאחר כישלונם הסופי של מאמצי ההידברות בין רודזיה לבריטניה, ולמעלה משנה לאחר שבחרו הלבנים ברודזיה במשאל עם לצאת לעצמאות, התקבלה בתחילת נובמבר 1965 ההסכמה במסדרונות השלטון בסולסברי, כי הגיעה העת להכרזה חד-צדדית על עצמאות. ב-5 בנובמבר, שר המשפטים דזמונד לארדנר-בורק, הציג טיוטה ראשונה להכרזת העצמאות. במקביל טען שר התיירות ג'ק הוומאן כי גם הוא עובד על כתיבת נוסח, ועל כן החליטה הממשלה להמתין להגעת שתי הגרסאות. ב-9 בנובמבר, סיכם הקבינט על הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות, אותו גיבש למעשה מזכיר הממשלה ג'רלד קלארק בהתבסס על הטיוטות השונות. בנוסף קבע הקבינט ללא התנגדות כי ראש הממשלה איאן סמית יהיה מי שיקריא את הכרזת העצמאות.[3][7]
בערב 10 בנובמבר, הזהיר הדיפלומט הבריטי ג'ון ג'ונסטון, אשר שהה ברודזיה באותה העת, את ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, כי רודזיה מתכוונת להכריז על עצמאותה בבוקר יום המחרת. בשעות הבוקר המוקדמות נערכה שיחת טלפון בין וילסון לסמית ביוזמת הראשון, אשר ניסה לשכנע את סמית לדחות את ההכרזה ולחדש את המשא ומתן. לאחר השיחה, אשר נערכה בשעה 8:00 בקירוב, שעון מקומי (שעה 6:00 שעון לונדון), כינס סמית את ממשלתו לדיון בהצעתו של וילסון. לאחר שיח ודברים קצרים, קבעו שרי הממשלה כי כל רצונו של וילסון הוא משיכת זמן, ושיש להכריז על עצמאות המדינה לאלתר. הכרזת העצמאות עברה להצבעה, עת שאל סמית את שרי הממשלה האם רודזיה צריכה להכריז על עצמאותה. לפי עדותו של סמית, "כל אחד, בשקט ובהחלטיות, ללא היסוס, ענה כן". טקס ההכרזה נקבע לאותו היום, 11 בנובמבר, יום שביתת הנשק. תאריך ספציפי זה נקבע ככל הנראה על מנת להדגיש את הקרבתה של רודזיה למען בריטניה בעת מלחמות העולם.[30] בשעה 11:00, שעת כניסת שביתת הנשק של מלחמת העולם הראשונה לתוקף ביום זה בשנת 1918, החל איאן סמית להקריא את הכרזת העצמאות. בסופה, אל מול מחיאות הכפיים של הקהל, חתמו חברי ממשלת רודזיה על הכרזת העצמאות, והצטלמו לתמונה רשמית.[31][3][7]
בעיני ממשלת רודזיה הכרזת העצמאות סיימה את תקופת המושבה, והפכה את המדינה לממלכה בחבר העמים הבריטי, במעמד זהה לזה של אוסטרליה לדוגמה. לפיכך, עבור הממשלה הרודזית כפיפותה של רודזיה לממשלת בריטניה הגיעה לקצה, לצד המשך שימור עליונות הכתר הבריטי על רודזיה. בתוך כך, הפכה אליזבת השנייה מבחינת רודזיה ל"מלכת רודזיה", כפי שבקנדה מכונה המלכה "מלכת קנדה".[3][7]
מבנה
מבנה הכרזת העצמאות פותח בתיאור זכותם של בני האדם להתאגד לכדי עמים ובזכותם של עמים לשאוף למעמד שווה לעמים אחרים ולהקמת מדינותריבוניות. הפסקה השנייה מסבירה את הסיבה העומדת מאחורי פרסום ההכרזה, והיא רצונו של העם ברודזיה להסביר לעולם אודות הגורמים שהביאו אותו לבחור בעצמאות. בשלב הבא מפורטים גורמים אלו, ותחילה מובאים ארבעה צידוקים לזכותה של רודזיה לעצמאות, בנוסף לצידוק האוניברסלי המובא בפסקת הפתיחה. ראשית, נטען כי רודזיה כבר מקיימת במשך עשרות שנים ממשל עצמי, תחת המושבה והפדרציה. שנית, מוזכר כי תושבי רודזיה גילו נאמנות לכל אורך השנים לבריטניה ונלחמו למענה כתף אל כתף בשתי מלחמות העולם. שלישית, מצוין שרודזיה מקיימת שלטון נאור ומתקדם, הכולל הקמת חברה מערבית ודמוקרטית בסביבה "פרימיטיבית". ורביעית, נטען כי העם ברודזיה תומך במלואו בשאיפת המדינה לעצמאות. לאחר מכן, מתואר בקצרה הסכסוך בין רודזיה לבריטניה, ובתוך כך מוצגת האשמה כי בריטניה מעכבת את עצמאותה של רודזיה לשווא. לבסוף, לצד ציון כפיפות העם לאל ולמוסד המלוכה הבריטי, מובאת ליבת הטקסט ובה מוכרזת הקמת המדינה. כנספח להכרזת העצמאות מצורפת חוקת 1961 של מושבת רודזיה הדרומית, אשר תשמש כחוקת המדינה החדשה.
הכרזת העצמאות של רודזיה הייתה הכרזת העצמאות החד-צדדית הראשונה שהכריזה אחת ממושבות האימפריה הבריטית מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית כמאתיים שנה קודם לכן. הדמיון בין רודזיה לארצות הברית לא נגמר בנתון זה, היות שבשני המקרים מדובר היה בחברת מהגרים לבנה בעלת מוצא בריטי דומיננטי, אשר התיישבה בשם האימפריה על פני מרחבים רחוקים ונידחים המיושבים באוכלוסייה שבטית ילידית. בשני המקרים החליטו בני המושבות לצאת לעצמאות, לאחר שהתגלו סכסוכים שונים בינם לבין השלטון הבריטי בלונדון. לפיכך, לא פלא שרבים העריכו כי מבנה הכרזת העצמאות הרודזית שאב השראה רבה ממבנה הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
הן בהכרזת העצמאות של רודזיה, והן בזו של ארצות הברית, מתוארת תחילה זכותם האוניברסלית של בני האדם להתאגד אל תוך עמים, וכן זכותם של עמים לזכות ב"מעמד שווה", כלומר בעצמאות מדינית. בנוסף, מתארות שתי ההכרזות את מה שהם תפסו כפשעי האימפריאליזם הבריטי נגדם. בהמשך, גם הכרזת העצמאות של רודזיה וגם זו של ארצות הברית טוענות לכך שעמיהם גילו סבלנות וכבוד רב כלפי בריטניה וניסו לפתור את הבעיות השונות בדרכי הידברות. עם זאת, נטען כי הבריטים נמנעו מגילוי גמישות כלפי תביעותיהם, ולכן הכרזת העצמאות הייתה הכרח וצעד אחרון, שכל העת הם ניסו להימנע ממנו. לבסוף, חותמות ההכרזות בציון גדולת האל.
בניגוד בולט להכרזת העצמאות הרודזית, הכרזת העצמאות האמריקנית איננה שומרת מקום של כבוד לכתר הבריטי, באופן אשר מראה את ההבדל הבולט בין שתי מדינות אלו: בעוד רודזיה יצאה לעצמאות אך ביקשה את המשך הקשר עם הכתר תחת חבר העמים, ארצות הברית צעדה כבר מראשיתה בדרך רפובליקאית. בנוסף, הכרזת העצמאות של רודזיה מציגה באופן בולט גם צידוקים היסטוריים להקמת המדינה החדשה, ואילו במקבילתה האמריקנית מובעת הסתפקות בצידוקים אוניברסליים ובתיאור פשעי הבריטים. מעל כל אלו, נראה כי ההבדל המשמעותי ביותר בין שני טקסטים מכוננים אלו הוא היעדר אזכור ערך שוויון הזכויות בין בני האדם בהכרזת העצמאות של רודזיה. בעוד בזו של ארצות הברית נכתב כי "כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם", הכרזת העצמאות הרודזית איננה כוללת עיסוק בנושא זה.[3][32][33][2][34]
טקסט
הכרזה
הואיל וההיסטוריה האנושית הוכיחה כי על מנת שאנשים יפתרו את מאווייהם הפוליטיים, עליהם לחבור לאנשים נוספים לצורך יצירת עמים וכדי לזכות במעמד שווה לו הם זכאים:
והואיל ובמקרה כזה דעתה המכובדת של האנושות דורשת מהם להכריז כלפי שאר העמים אודות הגורמים אשר הביאו אותם לקחת אחריות מלאה על ענייניהם: לפיכך, אנו, ממשלת רודזיה, מצהירים בזאת:
שעובדה היסטורית שאין עליה עוררין היא, כי מאז 1923 ממשלת רודזיה ממלאת סמכויות של שלטון עצמי, הפורס את חסותו על קידמה, פיתוח ורווחה עבור עמה;
שהעם ברודזיה הפגין את נאמנותו לכתר הבריטי באופן אשר בא לידי ביטוי דרך לחימה בשתי מלחמות עולם, בהן היה מוכן לשפוך את דמו למען אמונתו באינטרסים של העמים שוחרי החופש, וכיום הוא רואה איך כל מה שהוא זכאי לו מתנפץ על הסלעים;
שהעם ברודזיה חזה במגמות הרסניות כנגד הציוויליזציה אותה בנה במדינה פרימיטיבית, ובה קבע עקרונות של דמוקרטיה מערבית וממשלה אחראית, ובעוד במקומות אחרים הוא היה עד להתפוררותן של אמות מידה מוסריות גבוהות, הוא בכל זאת נשאר איתן;
שהעם ברודזיה תומך באופן מלא בבקשתה של ממשלתם לעצמאות וריבונות אל מול סירובה המתמשך של ממשלת הממלכה המאוחדת להיענות לתחינותיהם;
ובעוד ממשלת הממלכה המאוחדת הוכיחה כי היא אינה מתכוונת להעניק עצמאות וריבונות לרודזיה בתנאים המקובלים על העם ברודזיה, ובכך היא מתמידה בשמירה על שליטתה ברודזיה תוך כדי מניעה של תיקון מהלכי חוק ואמנות עם מדינות אחרות תחת סירוב להסכים למימוש חוקים אשר יש בהם הכרח לתרומה לטובת הציבור, כל זאת תוך פגיעה בעתיד השלום, השגשוג והממשל התקין ברודזיה;
שממשלת רודזיה במשך תקופה ארוכה ממתינה בסבלנות ובתום לב תוך קיום משא ומתן עם ממשלת הממלכה המאוחדת על מנת להסיר את המגבלות המוטלות עלינו ולמען הענקת עצמאות וריבונות לארצנו;
ומתוך הבנה כי העיכובים המתמשכים במשא ומתן נועדו לפגוע בעצם חייה של האומה, ממשלת רודזיה סוברת כי יהיה זה חיוני כי רודזיה תשיג בכוחות עצמה, ללא דיחוי, עצמאות וריבונית, באופן צודק אשר אינו מוטל בספק; לפיכך, אנו, ממשלת רודזיה, בהכנעה בפני האל הגדול השולט בגורלותיהם של עמי תבל, בהכרה כי העם ברודזיה מוכיח תמיד ללא סייג נאמנות ומסירות להוד מלכותה, ובתפילה שאנו והעם ברודזיה נעמוד בנחישות ונמשיך לממש את זכותנו להוכיח נאמנות ומסירות באופן שאינו מוטל בספק, ובעמידה על כבודם וחירותם של כל האנשים העשויים להיות סמוכים ובטוחים, כי על ידי הכרזה זאת, נאמץ ונחוקק לעם ברודזיה חוקה;
ראש הממשלה: איאן סמית סגן ראש הממשלה: קליפורד דופונט השרים: ויליאם הארפר, מונטרוז, פיליפ ואן הרדן, ג'ק הוומאן, ג'ק מוסט, ג'ון ווראת'ל, דזמונד לארדנר-בורק, ג'ורג רודלנד, איאן מקלין, ארתור פיליפ סמית
— Wood, J R T (June 2005). So Far and No Further! Rhodesia's Bid For Independence During the Retreat From Empire 1959–1965. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4120-4952-8.
חתימה
שנים עשר החותמים על הכרזת העצמאות, היו חברי ממשלת רודזיה:[31]
איאן סמית: ראש הממשלה;
קליפורד דופונט: סגן ראש הממשלה ושר החוץ;
ויליאם הארפר: שר הפנים והשירות הציבורי;
ג'יימס גרהאם (מונטרוז): שר החקלאות;
פיליפ ואן הרדן: שר המכרות, הקרקעות ופיתוח המים;
ג'ק הוומאן: שר התיירות והמידע;
ג'ק מוסט: שר השלטון המקומי ובינוי הערים;
ג'ון ווראת'ל: שר המסחר, התעשייה והפיתוח;
דזמונד לארדנר-בורק: שר המשפטים והחוק והסדר;
ג'ורג רודלנד: שר האוצר והדואר;
איאן מקלין: שר הבריאות, העבודה והרווחה;
ארתור פיליפ סמית: שר החינוך.
תגובות
דעת הקהל והזירה הפוליטית ברודזיה
לאחר הכרזת העצמאות, נראה היה שההכרזה מתקבלת באהדה רבה בקרב האוכלוסייה הלבנה במדינה. מבט אל סולסברי, בירת רודזיה.
בשעה 13:15, 11 בנובמבר 1965, שעות ספורות לאחר הכרזת העצמאות, נשא ראש ממשלת רודזיה איאן סמית נאום טלוויזיוני לאומה. בנאומו, הסביר סמית כי "ברור כשמש שהמדיניות של ממשלת בריטניה היא לשחק בנו ללא כל כוונה אמיתית להגיע לפתרון", והוסיף כי "הבטחתי לעם בארץ הזאת שהייתי ממשיך לשאת ולתת עד הסוף המר ושאני מתכוון לא להשאיר אבן עומדת במסגרת מאמציי להבטיח הסדר מכובד שיהיה מקובל על שני הצדדים", אך עמדתה של בריטניה הלא מתפשרת לא אפשרה לו ליישם זאת באופן מלא. סמית טען כי העצמאות, אשר העם תמך בה במשאל העם, תביא סוף "להיסחפות [של רודזיה] במצב של חוסר ודאות משתק", וכי כעת הארץ תצעד אל עתיד של "שגשוג" ו"הרמוניה גזעית". בנאומו גינה סמית את ארגוני ההתנגדות של השחורים, אותם האשים בניסיון לסחוט את הבריטים "למסור את הארץ לשלטון חסר אחריות". הוא קרא לעם ברודזיה לעמוד בעוצמה אל מול האתגרים העומדים בפני האומה, ואמר כי "אדרת של חלוצים נפלה על כתפינו... בתולדותיהם של מדינות מגיע לעיתים הרגע בו יש לעמוד על העקרונות, ולא חשובות ההשלכות - תהיינה אשר תהיינה. הגיע הרגע הזה לרודזיה... לראשונה זה שני עשורים, אומרת אומה מערבית 'עד כאן ולא עוד'...". הוא סיים באומרו כי הכרזת העצמאות היא דחיפה עבור "המשך קיומם של צדק, תרבות ונצרות" ברודזיה.[7]
מספר שעות לאחר נאומו של סמית, הורה ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון למושל המושבה המפרי גיבס לפטר את ראש ממשלת רודזיה סמית ואת יתר שרי הממשלה. גיבס עשה זאת, תוך כדי שהוא מאשים את סמית ואנשיו בבגידה. ממשלת רודזיה הביעה התעלמות מהצעד הפורמלי של גיבס, תוך אזכור החוקה החדשה של רודזיה אשר לא מקנה למושל המושבה עוד סמכויות שלטוניות בה.[35]
כשבוע לאחר הכרזת העצמאות, הודיע ראש הממשלה סמית כי סגנו, קליפורד דופונט, יתפטר מתפקידו על מנת לשמש כ"קצין המנהלה של הממשלה" (Officer Administering the Government), תפקיד אשר נועד לשמש כממלא מקום נציג ראש המדינה (המלוכה), במקום המושל הבריטי. עם הפיכתה של רודזיה לרפובליקה בשנת 1970, עתיד יהיה דופונט להתמנות לנשיא המדינה.[36] סמית שלח מכתב למלכה על מנת לשכנעה לתת מעמד רשמי לדופונט ולמנותו למושל כללי מטעמה, אך זכה להתעלמות ממנה.[29] מעונו של דופונט נקבע באופן רשמי במעונו של המושל הכללי הבריטי. המושל גיבס סירב לפנות את מעונו והמשיך לטעון בגיבוי ממשלת בריטניה ומוסד המלוכה כי הוא הסמכות החוקית העליונה במדינה. ניסיון לפנות את גיבס ממעונו בכוח לא נעשה, ודופונט החל לשבת במקום רק בשנת 1969, אז עזב המושל גיבס את רודזיה ושב ללונדון.[36]
ממשלת רודזיה ליוותה את הכרזת העצמאות והחודשים שלאחריה בהכרזה על מצב חירום לאומי על מנת להעמיד בבטחה את המדינה החדשה על רגליה. מתנגדים פוליטיים נעצרו, בעיקר שחורים אך גם כמה לבנים ליברליים "קיצוניים", כדוגמת ברון ברונובסקי, אחיו של המדען הבריטי הידוע יעקב ברונובסקי. בנוסף, נכפתה צנזורה על העיתונות ושאר כלי התקשורת, ותקנות קיצוב הוטלו על השימוש בבנזין. החדשות על הכרזת העצמאות התקבלו, בדרך כלל, על ידי הלבנים באהדה רבה, ואף האוכלוסייה השחורה נמנעה תחילה מתגובות חריפות, פרט לכמה דיווחים על רגימה באבנים של מכוניות של אזרחים לבנים בשכונות שחורות בפאתי בולוואיו.[7]
אף על פי שמבקרים זרים שונים מציינים את מה שנתפס בעיניהם כהשלמה של השחורים ברודזיה עם עצמאות ארצם תחת שלטון המיעוט הלבן - ארגוני ההתנגדות השונים של האוכלוסייה השחורה הקפידו לגלות ביקורת חריפה על ממשלת סמית, תוך טענה שהם המייצגים האמתיים של השחורים ברודזיה. כך למשל ג'ייסון מויו, איש ארגון ההתנגדות השחור ZAPU, תיאר את הכרזת העצמאות כאקט של "בגידה ומרד" בבריטניה וקבע כי "חייהם של ארבעה מיליוני אפריקאים בלתי חמושים עומדים כעת סכנה".[37] לצד זאת היו גם מי שכבר סימנו את המלחמה הקרבה ובאה. דייוויס מגאבה, איש ארגון ההתנגדות השחור המתחרה ZANU, טען כי "עבור כל מוקירי החופש והחיים בעלי המשמעות, הכרזת העצמאות החד-צדדית מציבה התנגשות... יש לצעוד אל נקודת מפנה במאבק לשחרור, ממאבק חוקתי ופוליטי אל מאבק צבאי בעיקרו".[38]
מנהיגים נוצריים ברודזיה, בעיקר אנגליקנים, הקפידו בדרך כלל לגנות את הכרזת העצמאות החד-צדדית תוך שמירה על נאמנות לבריטניה. יוצאת דופן בולטת בתגובתה הייתה הכנסייה הרפורמית ההולנדית המקומית (בעלת הקשרים ההדוקים עם הכנסייה הדומיננטית בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד), אשר קבעה כי פעילותה הדתית היא א-פוליטית ולפיכך אל לה מלהתייחס לתהפוכות הפוליטיות ברודזיה ובכלל זה הכרזת העצמאות.[39]
מתנגד פוליטי ידוע לסמית בזירה הפוליטית המקומית היה איש המפלגה המאוחדת הפדרלית בעל השורשים היהודיים רוי וולנסקי, ראש ממשלת הפדרציה של רודזיה וניאסלנד האחרון, אשר כיהן בתפקידו זה בין השנים 1956–1963. למרות התנגדותו להכרזת העצמאות, לצד ביקורת על סמית, הביע וולנסקי תמיכה מסוימת בצעדי הממשלה וקבע כי כעת "חובתו של כל רודזי לתמוך בממשלה המהפכנית", מאחר שהתנגדות לעצמאות המדינה עלולה לדרדר אותה לאנרכיה מסוכנת.[7] התנהלותו של וולנסקי שיקפה דפוס פעולה שרבים ממתנגדי ממשלת סמית נהגו על פיו. אם בתחילה הם הביעו התנגדות להכרזה החד-צדדית, לאחר שזו כבר התקבלה, הם לא פעם השלימו עמה, ובדרך כלל גיבו את הממשלה ואת מדינתם החדשה – רודזיה.
ב-25 בנובמבר, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות, התכנס הפרלמנט הרודזי לישיבה סוערת. בעוד חברי החזית הרודזית, מפלגת השלטון בעלת הדומיננטיות הרחבה בפרלמנט הביעו שביעות רצון מצעדי הממשלה, הפגינה האופוזיציה התנגדות נמרצת. בלט בהתנהלותו חבר הפרלמנט העצמאי אהרן פאליי, אשר טען כי הכרזת העצמאות איננה חוקית. לאחר שקולות המחאה של פאליי לא פסקו, הציע יושב ראש הפרלמנט מפאליי ומכל מי שמתנגד לצעדי הממשלה לעזוב את המקום, ולתת לישיבת הפרלמנט להמשיך כסדרה. פאליי סירב והמשיך להשמיע את מחאותיו, עד שהוצא בכוח מהפרלמנט על ידי כוח המשמר המקומי, תוך כדי שהוא צועק "אלוהים נצור את המלכה!".[28][40] בעקבות פאליי יצאו במחאה מהאולם חברי פרלמנט נוספים מהאופוזיציה.[28]
כלפי חוץ, הביע ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון תדהמה על צעדו של איאן סמית, וטען כי ההכרזה אשר נעשתה ביום שביתת הנשק, ובדיוק בעת שתי דקות הדומייה במסגרת אירועי יום הזיכרון הבריטי - היא מבזה. הוא קבע כי הכרזת העצמאית איננה חוקית ומהווה בגידה ומרד בממלכה. כשהוא נתמך על ידי כלל המפלגות בפרלמנט, לרבות השמרנים והליברלים, קרא וילסון לתושבי רודזיה כולם שלא לשתף פעולה עם ממשלת סמית.[7][28]
תוך כמה שעות מהכרזת העצמאות, התכנסה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לכינוס חירום. בסוף הכינוס, הצביעו 107 חברות העצרת בעד גינוי ממשלת רודזיה, אל מול התנגדותן של שתי מדינות בלבד: דרום אפריקה ופורטוגל. צרפת נמנעה.[28] ביום המחרת, התכנסה גם מועצת הביטחון לדון במשבר, וקיבלה את החלטה 216 (United Nations Security Council Resolution 216), אשר גינתה את הכרזת העצמאות כגזענית ובלתי חוקית וקראה לכל המדינות לסרב להכיר בעצמאותה של רודזיה או לסייע לממשלתה. כשבוע לאחר מכן, התכנסה מועצת מועצת הביטחון בשנית וקיבלה את החלטה 217 (United Nations Security Council Resolution 217), החלטה אשר הרחיבה את ההחלטה הקודמת וקבעה כי השלטון ברודזיה מובל בידי "מיעוט גזעני בלתי לגיטימי" ושעל מדינות העולם להחרימו כלכלית ודיפלומטית. שתי ההחלטות התקבלו פה אחד למעט הימנעות של צרפת.[2] התנהלותה הנייטרלית של צרפת בימיה הראשונים של עצמאות רודזיה, נבעה ככל הנראה ממדיניותו הכללית של נשיאה שארל דה גול, אשר שאף לבדל את ארצו מארצות הברית ומבריטניה ולהנהיג תחתיהן מדיניות חוץ עצמאית.
בלונדון, קראו נציגיהם של ארגוני ההתנגדות השחורים אשר שהו בעיר, לבריטניה להפיל את השלטון הלבן ברודזיה באמצעות פלישה צבאית. לדרישה הצטרפו גם כמה חברי פרלמנט בריטים. עם זאת, סירבו בבריטניה לדרדר את המצב למלחמה בין בריטים לבריטים, דבר אשר הופגן גם מצידו של ראש ממשלת רודזיה סמית, אשר קבע כי לא תהיה "מלחמת אחים".[28] הבריטים, אם כן, פנו להטלת סנקציות כלכליות על רודזיה. הם גירשו את רודזיה מחברותה בגוש השטרלינג, אסרו על יבוא מרודזיה של סוכר, טבק ומוצרים אחרים, והטילו איסור על יצואנפט לרודזיה. בניסיון אקטיבי למנוע אספקת נפט ומוצרים אחרים לרודזיה, הורה וילסון במרץ 1966 לנתק את קווי האספקה המרכזיים של רודזיה, אשר בהם השתמשה ליבוא וליצוא, בעיקר בנמל הים הפורטוגזי בעיר החוף ביירה שבמוזמביק. לצורך זה, הוציא הצי המלכותי הבריטי לפועל את הסגר ביירה – מצור ימי ממושך אשר התקיים עד לנפילת האימפריה הפורטוגזית בשנת 1975, עת הצטרפותה של מוזמביק לתמיכה במאמץ המלחמתי נגד רודזיה. ההסגר הימי על ביירה נתמך על ידי מועצת הביטחון, בהתאם להחלטה 221 (United Nations Security Council Resolution 221) מאפריל 1966.[41][2]
וילסון צפה בינואר 1966 כי החרמות והלחץ הדיפלומטי יאלצו את סמית להיכנע לבריטניה "תוך שבועות".[28] בפועל התבדה וילסון כמו רבים אחרים, ורודזיה הצליחה לממש בהצלחה לא מבוטלת את עצמאותה במשך קרוב לחמש עשרה שנה, בעיקר הודות לתמיכת דרום אפריקה ופורטוגל.[2] תמיכתה של פורטוגל התבטאה כבר ביום הכרזת העצמאות, 11 בנובמבר 1965. באותו היום, ז'ואאו זה פרייטס קרוז, הקונסול הכללי הפורטוגזי בסולסברי, הגיב לחדשות על העצמאות בהתרגשות רבה. הוא ביקר את סמית בביתו, והכריז לממונים עליו כי "רק הרודזים יכולים לעשות דבר כזה!". פורטוגל ראתה בהקמת רודזיה הזדמנות נדירה. הם קיוו כי רודזיה תהיה עבורם בת ברית, אשר תסייע להם בביצור שלטון פורטוגל במושבותיה ביבשת, וכן כאמצעי להוצאתה של פורטוגל מהבידוד הבינלאומי היחסי ממנו סבלה.[1]
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב 'סוג: דיווח עיתונאי על הכרזת העצמאות והתגובות לה' אינו ערך חוקיU.D.I. Fateful Decision, דיווח עיתונאי על הכרזת העצמאות והתגובות לה באתר יוטיוב
הערות שוליים
^ 1234567Berlyn, Phillippa (April 1978). The Quiet Man: A Biography of the Hon. Ian Douglas Smith. Salisbury: M O Collins. OCLC 4282978. also includes (on pp. 240–256) Rowland, J Reid. "Constitutional History of Rhodesia: An outline".
^ 12345Gowlland-Debbas, Vera (1990). Collective Responses to Illegal Acts in International Law: United Nations action in the question of Southern Rhodesia (First ed.). Leiden and New York: Martinus Nijhoff Publishers. ISBN 0-7923-0811-5.
^ 1234567Smith, Ian (June 1997). The Great Betrayal: The Memoirs of Ian Douglas Smith. London: John Blake Publishing. ISBN 1-85782-176-9.
^Meredith, Charles (July 1973). "The Rhodesian Air Training Group 1940–1945". Rhodesiana (Salisbury: The Rhodesiana Society) (28): 16–29.
^Phimister, I R (1991). "Secondary Industrialisation in Southern Africa: The 1948 Customs Agreement between Southern Rhodesia and South Africa". Journal of Southern African Studies (London: Routledge) 17 (3): 430–442. doi:10.1080/03057079108708286.
^Weinrich, A K H (1973). Black and White Elites in Rural Rhodesia. Manchester: Manchester University Press. ISBN 978-0-7190-0533-6.
^ 123456789101112131415161718192021Wood, J R T (June 2005). So Far and No Further! Rhodesia's Bid For Independence During the Retreat From Empire 1959–1965. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4120-4952-8.
^Blake, Robert (1977). A History of Rhodesia (First ed.). London: Eyre Methuen. ISBN 978-0-413-28350-4.
^Welensky, Roy (1964). Welensky's 4000 Days. London: Collins. OCLC 460725368.
^West, Michael O (August 2002). The Rise of an African Middle Class: Colonial Zimbabwe, 1898–1965. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-21524-6.
^Rowe, David M (2001). Manipulating the Market: Understanding Economic Sanctions, Institutional Change, and the Political Unity of White Rhodesia (First ed.). Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11187-9.
^ 123Fedorowich, Kent; Thomas, Martin, eds. (2001). International Diplomacy and Colonial Retreat. London: Frank Cass. ISBN 978-0-7146-5063-0.
^Nelson, Harold D, ed. (1983). Zimbabwe, a Country Study. Area Handbook Series (Second ed.). Washington, D.C.: Department of the Army, American University. OCLC 227599708.
^ 12McWilliam, Michael (January 2003). "Zimbabwe and the Commonwealth". The Round Table: the Commonwealth Journal of International Affairs (Newtonabbey, Northern Ireland: The Round Table) 92 (368): 89–98. doi:10.1080/750456746.
^Cunningham, George (September 1966). "Fabian Tract 368. Rhodesia: The Last Chance". London: Fabian Society.
^Morgan, Janet P (April 1975). The House of Lords and the Labour government, 1964–1970. Oxford: Clarendon Press. ISBN 978-0-19-827191-8.
^White, Luise. "The Utopia of Working Phones: Rhodesian Independence and the Place of Race in Decolonization". in Gordin, Michael D; Tilley, Helen; Prakash, Gyan, eds. (August 2010). Utopia/Dystopia: Conditions of Historical Possibility. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. pp. 94–116. ISBN 978-1-4008-3495-2.
^ 12Olson, James Stuart; Shadle, Robert, eds. (1996). Historical Dictionary of the British Empire: K–Z. Westport, Connecticut: Greenwood Publishing Group. ISBN 0-313-27917-9.
^Di Perna, Anthony D (1978) [1973]. A Right to be Proud: The Struggle for Self-Government and the Roots of White Nationalism in Rhodesia, 1890–1922. Bulawayo: Books of Rhodesia. ISBN 978-0-86920-176-3.
^Mazrui, Ali Al'Amin, ed. (1993). General History of Africa, VIII: Africa Since 1935 (First ed.). Paris: United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization. ISBN 92-3-102758-1.
^Petter-Bowyer, P J H (November 2005) [2003]. Winds of Destruction: the Autobiography of a Rhodesian Combat Pilot. Johannesburg: 30° South Publishers. ISBN 978-0-9584890-3-4.
^Schwarz, Bill (2011). The White Man's World (First ed.). Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-929691-0.
^Caute, David (June 1983). Under the Skin: The Death of White Rhodesia (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. ISBN 978-0-8101-0658-1.
^Wessels, Hannes (July 2010). P K van der Byl: African Statesman. Johannesburg: 30° South Publishers. ISBN 978-1-920143-49-7.
^Wilson, Harold (1974) [1971]. The Labour Government, 1964–70: A Personal Record. Harmondsworth, England: Penguin Books. ISBN 978-0-14-021762-9.
^ 1234567Wood, J R T (April 2008). A Matter of Weeks Rather Than Months: The Impasse Between Harold Wilson and Ian Smith: Sanctions, Aborted Settlements and War 1965–1969. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4251-4807-2.
^ 12Young, Kenneth (1969) [1967]. Rhodesia and Independence: A Study in British Colonial Policy. London: J M Dent & Sons. OCLC 955160.
^McLaughlin, Peter (1980). Ragtime Soldiers: the Rhodesian Experience in the First World War. Bulawayo: Books of Zimbabwe. ISBN 0-86920-232-4.
^ 12White, Matthew C. (1978). Smith of Rhodesia: A Pictorial Biography. Cape Town: Don Nelson. ISBN 978-0909238360.
^Hillier, Tim (1998). Sourcebook on Public International Law (First ed.). London & Sydney: Cavendish Publishing. ISBN 1-85941-050-2.
^Palley, Claire (1966). The Constitutional History and Law of Southern Rhodesia 1888–1965, with Special Reference to Imperial Control (First ed.). Oxford: Clarendon Press. OCLC 406157.
^Peterson, Robert W, ed. (1971). Rhodesian Independence. Interim History. New York: Facts On File. ISBN 978-0-87196-184-6.
^Davidson, Basil; Slovo, Joe; Wilkinson, Anthony R (1976). Southern Africa: The New Politics of Revolution (First ed.). Harmondsworth, England: Penguin Books. ISBN 978-0-14-021963-0.
.svg)
