באותה מדינה "חופשית", הייתה האוכלוסייה המקומית נתונה להתעללות קשה וניצול מצד הלבנים במטעי גומי ושאר מחצבי המדינה. בתקופה שבין 1885 ל-1908 על פי הערכות היסטוריונים נרצחו יותר מ-10,000,000 שחורים על ידי הבלגים[2].
לאחר עלייה מסיבית בפרסומים והעדויות הרבות בנוגע לאכזריות ופשעי אנשי המלך לאופולד השני כלפי אנשי מדינת קונגו החופשית, גבר הלחץ בעולם המערבי כלפי ממשלת בלגיה. הבריטים קראו לכינוס מחדש של 14 המעצמות שאישרו בוועידת ברלין ב-1885 את הקמת הקולוניה הממלכתית של לאופולד, במטרה לדון בהצדקתה המוסרית. זאת כתגובות לדוחו של רוג'ר קייסמנט, שסיפק עדויות ותיאורים בנוגע לזוועות שהתרחשו בקונגו באותם ימים[6]. הפעילויות הדיפלומטיות, פרסומים ועדויות בנוגע למתרחש במדינת קונגו החופשית עוררו לחץ ציבורי רב בקרב מדינות העולם המערבי אשר לא הותירו ברירה לממשלת בלגיה לקנות באופן רשמי את מדינת קונגו החופשית מידי המלך לאופולד, ולקחת אחריות על הקולוניה באופן רשמי. בלגיה, שנהנתה מתנופת בנייה ופיתוח כתוצאה מעושר רב שזרם ממדינת קונגו החופשית אל אדמתה, לא רצתה לוותר על האחיזה במשאבים הרווחיים שהיו בקונגו (באותם ימים בעיקר שנהבוגומי), וב-15 בנובמבר 1908 הכריזה בלגיה באופן רשמי על הקמת קולוניה רשמית – קונגו הבלגית[7]. השליטה הקולוניאלית הרשמית של הבלגים נמשכה עד יוני 1960, כשקונגו הבלגית הפכה למדינה עצמאית- הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו[5].
ניהול הקולוניה
הבלגים ניהלו את האזרחים, הכלכלה והקולוניה בשלושה מישורים- "השליטה המשולשת".
שליטה מנהלית – שליטה חוקתית, גאוגרפית, רפואית ומדינית. אנשי ממשל בלגים שהוצבו מטעם מוסדות המדינה הרשמיים לנהל את הקולוניה.
שליטה עסקית- חברות פרטיות (בעיקר בלגיות), שאחראיות על הפעילות הכלכלית במשאבי הטבע של המדינה, גיוס, העסקת עובדים וקביעת תנאי העבודה.
לפעילויות השונות, היו ערוצים מנהליים שונים, וסמכויות נרחבות עצמאיות, אך לכולם, בעיקר למדינית והעסקית הייתה מטרה משותפת. להמשיך את הפעילות הכלכלית כך שתמשיך לתרום ולפתח את כלכלת בלגיה.
שליטה מנהלית
הפורס פאבליק "הכח הציבורי" המקומי עם קצין בלגי
קונגו הבלגית חולקה ל-4 מחוזות – לאופולדוויל (או קונגו-קאסאי, בעתיד יתגלו בו מחצבי יהלומים, שעד היום מהווים מרכז הפעילות הכלכלית של בלגיה במדינת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. נקראת קינשסה בימינו, ומהווה את הבירה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.)- מרכז ומערב המדינה, אקואטאור- צפון מערב, אוריאנטלה- צפון מזרח וקאטאנגה- מרכז מזרח ודרום (אזור שלימים יהיה חלק מרצח העם ברואנדה ובורונדי שאיתם הוא חולק גבול ממזרח, וידע את משבר קונגו- עימותים מול מוסדות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ב-1960 מיד לאחר הקמתה עקב עושר המחוז במחצביאורניום, זהב, נחשות ועוד). כל המחזות חולקו לתת-מחוזות, 24 סה"כ. לכל תת-מחוז היה נשיא מחוז. לדברי הקטור מרטנס, מנהל אתר כרייה מטעם חברה פרטית שפעלה בקונגו הבלגית, "ב-75% מהמקרים נשיא המחוז לא היה קונגולזי שנבחר על ידי האוכלוסייה המקומית אלא איש מנהלי בלגי שמונה על ידינו (הבלגים) ומטרתו לוודא שהפעילות המתחרשת במחוזו שלו משרתת את האינטרס הבלגי". עד 1926 מבנה נשיאות הקולוניה היה בבומה, שם הוצב לראשונה בהיווסדות מדינת קונגו החופשית ב-1886. ב-1926 בירת הקולוניה הוקמה מחדש בלאופולדוויל, העיר שנקראה על שמו של המלך ליאופולד השני. רשות אכיפת החוק המקומית נקראה "פורס פובליק" (בצרפתית "כוח הציבור"). החיילים/שוטרים היו קונגולזים שגויסו תחת הוראה ופקודה בלגית.
שליטה עסקית
מחצב נחושת במחוז קטנגה שבדרום. מחוז זה עשיר משאבי טבע והיווה את המוקד המרכזי לפעילות הכלכלית בקולוניה.
המבנה העסקי בקונגו הבלגית היה כזה שחברה קיבלה "זיכיון"/אישור להפעיל מחצבים או אזורים חקלאיים והם היו אחראים על גיוס העובדים, קביעת תנאי העסקה - שכר, שעות עבודה ודאגה לרווחת העובדים שתחתיהם לאחר שעות העבודה. לאחר הנזק הציבורי התדמיתי שנוצר ל"אנשים הלבנים" בקונגו, שימוש באלימות ורצח נאסר באופן רשמי על החברות והרשויות. אך אומצו מנגנונים חדשים שחייבו את המקומיים לעבוד ובכך לא לעצור את הפעילות הכלכלית הרווחית של הבלגים בקונגו. אמצעי ההרתעה החדש היה כלא, וה"צ'יקוט, סוג של שוט שנעשה בו שימוש רחב בבתי המעצר בקונגו הבלגית. למקומיים הייתה אפשרות בחירה, להכיר מקרוב את צ'יקוט בתא המעצר או לחתום על חוזה העבודה מול החברות ולעבוד בפרך, תחת מחויבות לעבודה בשעות ארוכות והתחייבות לעמוד בהספקים מופרזים.
אמנם במידה מסוימת תנאי העסקתם השתפרו בהשוואה לימי ליאופלד אך העובדה שתאופיל והיס, שכיהן כנשיא הקולוניה האחרון בימי מדינת קונגו החופשית נעשה לנשיא הקולוניה הראשון בתקופת קונגו הבלגית, לא אפשרה לכך שהשינוי יהיה מרחיק לכת. ד"ר ריינגארד, רופא בלגי במוסדותיה הרשמיים של הקולוניה מספר בדוח שהתפרסם ב-1932 בכתב עת על רפואה טרופית: "העובדים בחיתוך דקלים (לטובת הפקת שמן דקלים המשמש לייצור מזון ומוצרי קוסמטיקה) נאלצו לעבוד מהבוקר עד הלילה. לא היה להם סיכוי לעמוד בהספקים עליהם התחייבו בחוזה. כאשר הבחירה בפניהם היא כלא וצ'יקוט או לעמוד בחוזה, לא הייתה להם ברירה אלא להביא את נשיהם וילדיהם לעבוד עימם. משטר העבודה האינטנסיבי הזה גרם לכך שהנשים והילדים כעת נהיו חלק מכח העבודה, ובמצב הזה אין מי שיעבד את הקרקע לגידול מזון, הגברים אינם יכולים לצוד מכיוון שהם עובדים, וכך לאט לאט נגמרת אספקת מזון בסיסית למקומיים, ומתפתח רעב וחולי". במקרים קיצוניים יותר מתאר הקטור מרטנס, שעובדים נלקחו קשורים בצווארם בכח לאתרי כרייה, היו עוברים התעללויות פיזיות ומילוליות על ידי המנהלים הלבנים. המקרים החמורים עוד יותר היו כאלה שנשים מקומיות היו מלוות את בעליהן, וכשאלו היו מוצאות חן בעיני המנהלים הן היו נאנסות על ידיהם.
שליטה מיסיונרית
לימודי אחיות בקונגו הבלגית. הרוב המוחלט של מערכות החינוך וההשכלה היו בשליטה מיסיונרית קתולית
ההצדקה להמשך הפעילות הקולוניאלית בקונגו הייתה ונותרה "משימת הציוויליזציה"- המטרה הרשמית היא פיתוח החברה הקונגולזית. אכן, ההשקעה בחינוך המקומיים הייתה יוצאת דופן בהשוואה לקולוניות אחרות. כל מערכות החינוך היו דתיות, רובן קתוליות וחלקן האחר פרוטסטנטיות. הילדים קיבלו כלים בסיסיים של קרוא וכתובומתמטיקה, ולמדו בעיקר תכנים דתיים. בנוסף קונגו הבלגית הייתה מבין הקולוניות הבודדות שבתחומן נלמדו השפות המקומיות (קיקונגה, סוואהילי, לינגלה וטשילובה). ב-1940 12% מהילדים בגילאים 6–14 היו בבתי ספר, ב-1954 היו 37% כאלה, מהגבוהים ביותר שנמדדו במדינות מרכז, דרום מזרח ומערב אפריקה (מדינות הסאב-סהרה). בתי ספר לגילאים מבוגרים יותר נפתחו לראשונה מ-1950 והלאה, כאשר ב-1954 אוניברסיטת לובניום הקתולית שליד ליד ליאופולדוויל הייתה לראשונה שפתחה את שעריה לשחורים כלבנים. אוניברסיטה זו התמחתה בעיקר בלימודי חקלאות. בסוף ימי הקולוניה – סוף שנות ה-50ותחילת ה60, היו כ-1,773,340 תלמידים בבתי ספר במדינה, מתוכם 1445 באוניברסיטאות והשכלה גבוהה. בתקופה זו כ-75% ממוסדות הלימודים היו קתולים, וכ-20% היו פרוטסטנטים[8].
מערכת הבריאות והמשפט
לצד ניצול, דיכוי וקו מנחה שמטרתו לשרת את האינטרס הבלגי בקולוניה, מבין מס' מצומצם של תחומים, בעיקר בתחום הרפואה הקולוניה דאגה לרווחת המקומיים. ב-1906 הוקם מכון לרפואה טרופית בבריסל שהיה אז, ועדיין היום נחשב לאחד המכונים המובילים בעולם במחקררפואה טרופית. בנוסף הוא מתפקד כארגון בריאות הדואג לאזרחי מדינות מתפתחות. ב-1925 הרופא המיסיונר ד"ר ארתור לואיס פיפר היה האדם הראשון להביא לקונגו הבלגית את התרופה למחלת השינה[9]. מחלה זו שהייתה נפוצה מאוד בקרב אזרחי המדינה ירדה מ-34,000 מקרים שנמדדו ב-1931 ל-1100 מקרים ב-1959. בנוסף לאורך ימי הקולוניה קונגו הבלגית הייתה המדינה עם יחס מרכזים רפואיים ובתי חולים לאזרח מבין הגבוהים בהשוואה לקולוניות אחרות. ב-1960 היו במדינה כ-3000 מרכזים רפואיים, מתוכם 380 בתי חולים, היו כ-5.34 מיטות בבתי חולים לכל 1000 אנשים, לשם השוואה בגאנה היחס הוא 0.55 ל-1000 ובמצרים 2.34 ל-1000. כל האירופאיםוהבלגים בקונגו הבלגית קיבלו חיסונים נגד פוליו, צהבת צהובהוחצבת. למרות כל זאת קונגו הבלגית עדיין סבלה מירידה באוכלוסייה. בעיקר במחוזות בהם תנאי ההעסקה היו קשים יותר, כאלו שאילצו את העובדים לעבוד בתנאים מחפירים, כמו בענף שמן הדקלים, שבין השנים 1927–1930 האוכלוסייה באזורים האלו ירדה מ-5677 ל-4544 [דרושה הבהרה], ירידה של כ-20%. לפי רופאים שונים, ביניהם ד"ר ריינגארד, הסיבה לכך היא תנאי העבדות, הירידה בתזונה שנבעה מכך שילדים ונשים נאלצו להצטרף לגברים לכוח העבודה.
מבחינת מערכת המשפט המצב לא היה שונה ממערכת החינוךוהבריאות. בקונגו הבלגית התקיימו שתי מערכות משפט. אחת לבלגים המתגוררים בקולוניה ואחת לקונגולזים. השופטים במערכת המשפט הקונגולזית היו צ'יפיםשבטיים, אך כוחם הוגבל תחת סמכות בלגית. היו כ-728 אנשי משפט שמנהלים את המערכת המשפטית הקונגולזית מבלגיה. מערכת המשפט לבלגים הייתה שולית ביותר, כאשר ברור היה שבמקרים משפטיים מול הקונגולזים ידם תהיה על העליונה. כך למעשה במספר מקרים בהם גברים קונגולזים התלוננו על כך שנשיהם נאנסות על ידי גברים לבנים, הם בעצמם אלו שנשלחו לכלא. בקונגו הבלגית לא הותרה שום פעילות פוליטית ציבורית, לא לבלגים ולא לקונגולזים[10].
השפעת אירועים מרכזיים בעולם על קונגו הבלגית
במלחמת העולם הראשונה קונגו הבלגית הייתה יצרנית מרכזית של נחושת. אתרי כרייה שנמצאו במחוז קטנגה סיפקו את הביקוש העצום לנחושת באותם ימים כאשר הביקוש עולה ב-270% בטווח של 5 שנים. באותם ימים התבססו והרקיעו שחקים מחצבי היהלומים והזהב שבקטנגה. תעשיות נוספות שפעלו קודם והתרחבו כתוצאה מהמלחמה היו שמן הדקלים, כותנה[11], אורז, קקאו וקפה, רובם ככולם במסגרת עבודה כפויה. בשלב מסוים הביקוש למוצרים אלו היה כ"כ גדול שהולאמו הגידולים החקלאיים לטובת יצואם למדינות הנלחמות באירופה. הרווחים הועברו כולם למוסדות הממשל בבלגיה. השפל הגדול בתחילת שנות ה-30, שהחל בארצות הברית הגיע גם לקונגו הבלגית. לפי אדם הוכשילד, עבור האוכלוסייה המקומית זו הייתה הקלה. הירידה בביקוש העולמי למוצרים כתוצאה מהמיתון והשפל הגדול בצפון אמריקה ואירופה גרם להאטה בפעילות הכלכלית המשגשגת של הקולוניה הבלגית. חברות רבות פשטו רגל, והצורך בכוח עבודה קונגולזי ירד. בקטנגה לדוגמה, שיעור התעסוקה ירד ב-70%. שינויים דרסטיים אלו הטיבו עם תנאי החיים של המקומיים שיכלו להשקיע זמן ומשאבים להתבסס בכפרים, ולבצע עבודות חקלאיות לטובת רווחתם האישית.
שקט וחופש יחסי זה לא נמשך זמן רב. כעבור עשור בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הביקושים למוצרים ברחבי העולם עלו שוב, ואיתם העבודה הכפויה, הלאמת רכוש ותוצרת חקלאית וענישות חמורות לכל מי שלא עמד בדרישות הקולוניה[12]. במהלך מלחמת העולם השנייה התפתחה תעשיית כריית האורניום במחוז קטנגה, ומאז לאורך עשרות שנים, קונגו הבלגית, ובהמשך הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הייתה לספקית המרכזית של אורניום לארצות הברית.
מלחמת העולם השנייה הייתה מקור לצמיחה כלכלית אסטרונומית עבור בלגיה וקונגו הבלגית. הביקוש העצום למשאבי הטבע הפשוטים והיקרים היוו מקור מרכזי להכנסה. בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה בלגיה השיקה תוכנית פיתוח בקולוניה לאורך עשור. באופן יוצא דופן, לראשונה הבלגים התכוונו להחזיר למקומיים ולקולוניה את הכסף שלמעלה מ-60 שנה הוציאו ממנה. תוכניות אלו כללו בניית בתים, הספקת אנרגיה, פיתוח אזורים כפריים וחיזוק מוסדות רפואיים[13]. שגשוג כלכלי זה עודד בלגים רבים להגר לקונגו הבלגית ולהרחיב את עסקיהם שם שבין השנים 1950 ל-1960 האוכלוסייה הבלגית עלתה מ-39000 ל-88000 איש.
העשור האחרון בקולוניה - מחוסר שוויון מוחלט, לשוויון חלקי, התקוממות ועצמאות
עד תחילת שנות ה-50, בקולוניה היה חוסר שוויון מוחלט. אזורים מסוימים נסגרו לתנועת שחורים, באזורים אחרים תנועתם הוגבלה לאורך היום בלבד, בבתי חולים היו מחלקות נפרדות ללבנים ולשחורים ועוד. התפרקות הקולוניות הצרפתיות, הבריטיות וההולנדיות באסיה ובמזרח התיכון עוררו לחץ דיפלומטי על הפעילויות הקולוניאליות באפריקה, ביניהן קונגו הבלגית. כתוצאה מכך הבלגים עשו רפורמות נרחבות והחלו לתת זכויות לקונגולזים, לדוגמה לראשונה ב-1953 יכלו הקונגולזים לרכוש דירות[14]. לאט הוסרו המגבלות על חופש התנועה, על היכולת להתארגן פוליטית, על המונופולהנוצרי בחינוך והקונגולזים החלו להתארגן פוליטית.
פטריס לומומבה, ראש הממשלה הראשון לאחר עצמאות קונגו הבלגית. נפל בהפיכה צבאית שביצע מובוטו בתמיכת ארצות הברית ובלגיה.
ההתארגנות הפוליטית הייתה בעיקרה מחוזית. הברית של אנשי קונגו והתנועה הלאומית הקונגולזית במרכז ובמערב המדינה והקונפדרציה של השבטים החברים בקטנגהבקטנגה שבדרום, היו מבין הארגונים המשפיעים. לראשונה ב-1957 נערכו בחירות לרשויות המקומיות. התנועות הללו, הלהיטו את הציבור שהתקומם ודרש בחירות ארציות. הדומיננטי ביותר היה הלאומןפטריס לומומבה, שנכלא עקב פעילותו הפוליטית נגד הקולוניה. אקט זה והתאגדות התנועות הפוליטיות הגבירו את המחאה כנגד הבלגים, בנוסף ללחץ הדיפלומטי העולמי החל לחץ בלגי אופוזיציוני מבפנים. נקודת ההכרעה הייתה בינואר 1959. ה-ABAKO (אנ') ארגן פעילות מחאה בליאופלדוויל. אירוע זה יצא מכלל שליטה, נהרגו בו מאות ולרשויות לקח כמה ימים להחזיר את המצב לשגרה[15]. כל אלו לא הותירו למלך הבלגי בודואן להכריז ב-13 בינואר 1959 כי בהקדם האפשרי קונגו הבלגית תקבל עצמאות[16].
הבלגים היו בבעיה. באותם ימים מספר האנשים שהיה בידיהם תואר אוניברסיטאי היו ספורים. מצד שני לבלגים ולארצות הברית היה חשוב מאוד לשמר את הכוח הכלכלי והביטחוני שמשאבי הטבע במדינה סיפקו להם, לכן הם רצו בתהליך ארוך של ייצוב המדינה עד קבלת העצמאות. מנגד האזרחים המקומיים רצו את עצמאותם במהרה, ולאורך 1959 היו מקרי אלימות רבים, התנגדות לשלם מיסים, התארגנות אנרכיסטית. בלגיה שלא רצתה להיגרר למלחמה פנים קולוניאלית כפי שקרה לצרפתים באלג'יריה ולהולנדים באינדונזיה, קבעה בינואר1960 ועידה מול התנועות הקונגולזיות הפוליטיות המאוחדות בבריסל, במטרה לדון במעבר לעצמאותה של קונגו הבלגית. לשם כך הם שחררו מהכלא את פטריס לומומבה, מנהיג תנועת הMNC שלקח חלק בפגישה. בפגישה זו הם הסכימו על כך שבחירות דמוקרטיות להנהגת המדינה יעשו ב-30 במאי 1960, וכי קונגו תקבל עצמאות מלאה ב-30 ביוני 1960. בתוצאות הבחירות פטריס לומומבה מנהיג MNC וג'וזף קסה-וובו מנהיג הABAKO קיבלו את מירב הקולות, ועל מנת למנוע פילוג לאזורים גאוגרפיים שונים, אלו הסכימו ביניהם שלומומבה יכהן כראש ממשלה וקסה-וובו כנשיא.
לאחר הבחירות ועצמאותה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
היציבות לא החזיקה לאורך זמן. לומומבה הלאומן התנגד למעורבות בלגית בפרט ומערבית ככל ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לבלגים לא הייתה כוונה לוותר על רווחיהם הכלכליים העצומים מכריית זהב, נחושת ויהלומים[17], בנוסף לאמריקאים שכריית האורניום במחוז קטנגה הייתה חיונית ביותר למרוץ החימוש כנגד הרוסים בימי המלחמה הקרה. הבלגים, יחד עם ה-CIA האמריקאי, ניצלו את המצב הפוליטי הרגיש והפילוג התרבותי-שבטי במדינה וניסו להביא להדחתו של לומומבה. בספטמבר1960 הודיע הנשיא קסה-וובו שלומומבה מודח מתפקידו כראש ממשלה. כשבועיים לאחר הודעה זו התבצעה הפיכה צבאית במדינה על ידי הקולונל ג'וזף מובוטו ססה סקו בתמיכתן של בלגיהוהCIA. מובוטו כיהן כשליט הרפובליקה, במהלך ימיו המדינה שינתה את שמה לזאיר. מבוטו נפטר ממחלת הסרטן ב-1997, אותו החליף לורן קבילה, שמיד שינה את שמה של המדינה לזה שאנחנו מכירים היום - הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. כהונתו של לורן קבילה הסתיימה ב-2001 לאחר שנרצח. את קבילה האב ירש בנו ג'וזף קבילה, שמכהן בימים אלו ששליט הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הרפובליקה הדמוקרטית שעשירה במחצבים טבעיים הובילה לפרקים את כל המדדים הלא מחמיאים של האו"ם, ונמנית מבין המדינות העניות ביותר, חסרות ההשכלה והלא יציבות, לאחר שסבלו מלחמות אזרחים רבות לאורך השנים. מאז ועד היום פועלות חברות בלגיות רבות במחוז קטנגה וקונגו-קסאי, תעשיות הזהב והיהלומים המשגשגות באנטוורפן שבבלגיה מקורן ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
ביבליוגרפיה
Klingman, J. D. (1994). Arthur Lewis Piper, MD: A medical missionary in the Belgian Congo. Journal of community health, 19(2), 125-146
David, Van Reybrouck (2014). Congo: The Epic History of a People. London: Fourth Estate, 79
Adam, Hochschild (1999). King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa. Boston: Houghton Mifflin
Thomas, Pakenham (1992). The Scramble for Africa: the White Man's Conquest of the Dark Continent from 1876 to 1912. London: Abacus
Martin, M. (2005). The Fate of Africa: A History of Fifty Years of Independence. New York: Public Affairs.
Boahen, A. A. (Ed.). (1985). Africa under colonial domination 1880-1935 (Vol. 7). Unesco.
Rubbens, Antoine (1945), Dettes de guerre, Elisabethville: Lovania
Peemans, J. P. (1980). Imperial Hangovers: Belgium—The Economics of Decolonization. Journal of Contemporary History, 15(2), 257-286.
Nzongola-Ntalaja, G. (2002). The Congo: From Leopold to Kabila: A People's History. Zed Books.
A. de Maere d'Aertrycke, A. Schorochoff, P. Vercauteren, A.Vleurinck, Le Congo au temps des Belges, Bruxelles, Masoin, 2011.
Bud, Guy (2013). "Imperial Transitions: Belgian-Congolese relations in the post-colonial era".
.svg){kind=small}
