"אגודת הרפורמה בקונגו" (Congo Reform Association) שהוקמה באנגליה על ידי אדמונד מורל, טענה מזה זמן רב שקיימת עבדות והפרת זכויות אדם בקונגו ודרשה מהממשלה הבריטית לחקור את החשדות . ב-1903 שירת קייסמנט כקונסול בקונגו והוא התבקש על ידי הממשלה הבריטית לערוך דוח על מצב זכויות האדם בקולוניה הבלגית. ב-1904 שלח קייסמנט דוח ארוך ומפורט שהתבסס על עדות ראייה שלו[1], בו חשף את הפרת זכויות האדם המתבצעת במקום דרך קבע ובממדים גדולים.
משהתפרסם הדוח, דרשה האגודה בתמיכתו של קייסמנט לפעול לעצירת המצב. ארצות הברית ומדינות אירופאיות שונות הצטרפו לדרישה. ב-1905 הפרלמנט הבלגי ובמיוחד אמיל ונדרוולדה, חבר פרלמנט סוציאליסטי, לחצו על המלך לפתוח ועדת חקירה עצמאית. ממצאיה של הוועדה היו תואמים לאלו של דוח קייסמנט ובשנת 1908 הופקעה קונגו מרשותו של לאופולד וקמה קונגו הבלגית. קונגו הבלגית הייתה תחת פיקוח הממשלה הבלגית ועל אף היותה קולוניה, זכתה להשקעה חיובית רבה[דרוש מקור].
פרו
ב-1906 נשלח קייסמנט לברזיל, תחילה כקונסול בפארה, אחר כך בסנטוס ולבסוף קודם לקונסול בכיר בריו דה ז'ניירו. בתפקידו זה, הוא צורף לחקירה רשמית של העסקת אינדיאנים בתנאי עבדות והתעללות במטעי הגומי בפוטומאיו, פרו (היום מחוז בקולומביה). החקירה כוונה כנגד "חברת אמזון הפרואנית" שנרשמה כחברה בבריטניה והופעלה על ידי אחים ספרדים. במהלך החקירה גילה קייסמנט ממצאים דומים לאלו שמצא בקונגו וב-1909 התפרסמה כתבה במגזין האנגלי "אמת" (Truth) על העבדות בפרו וגרם למהומה רבה. קייסמנט ביקר בפוטומאיו פעמיים נוספות, ב-1910 וב-1911, וב-17 במרץ 1911 שלח למשרד החוץ דוח כולל על השעבוד האכזרי שמתחולל בפרו. הדוח שהתפרסם גרם לשינויים משמעותיים לטובה בתנאי העסקתם של הפרואנים במטעי הגומי, להעמדתם לדין של חלק מהאחראים ולבריחתם של אחרים.
בקיץ 1913 פרש קייסמנט משירותו הקונסולרי. בנובמבר אותה שנה, לקח חלק בהקמת ארגון "המתנדבים האירים", ארגון צבאי לאומני שהוקם כדי להילחם על עצמאות אירלנד. ב-1914 נסע לארצות הברית כדי לגייס כספים למימון פעולות הארגון. כיון שלא היה חבר ב-"אחווה הרפובליקנית האירית" (IRB) שהיה הארגון האירי החזק ביותר, התייחסו אליו חלק מהלאומנים האירים בחשדנות. בקיץ 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליטו האירים שמצוקתה של אנגליה ועיסוקה בלחימה, מהווה הזדמנות מצוינת להשיג עצמאות. קייסמנט נפגש בניו יורק עם הדיפלומט גרמני - הרוזןיוהאן ברנסטורף, כדי להציע לו תוכנית לפיה ימכרו הגרמנים לאירים כלי נשק ויעסיקו אצלם אנשי צבא, ובתמורה ימרדו האירים ויכריחו את האנגלים להפריש כוחות משדה הקרב מול גרמניה לטובת ניסיון דיכוי המרד. על אף שהתקבל באהדה, לא הצליח קייסמנט לקבל הסכמה כוללת של התוכנית, וגם מאמצים דומים שנעשו בגרמניה עצמה על ידי לאומנים אירים אחרים, לא הגיעו לתוצאות ממשיות. באוקטובר נסע קייסמנט עצמו לגרמניה דרך נורווגיה ונפגש שם עם אישים שונים, ביניהם ארתור צימרמן, אז סגן שר החוץ של גרמניה. בנוסף, ניסה בשהותו בגרמניה להקים גדוד אירי שיוקם מאירים ששירתו בצבא הבריטי ונשבו על ידי הגרמנים. תוכניתו הייתה לאמן אותם על ידי צבא גרמניה ולשלוח אותם לאירלנד, שם ילחמו בבריטים[2]. לאכזבתו התוכנית נכשלה, כיון שכל האירים שירתו בצבא הבריטי בהתנדבות, והסיכון שבריטניה תנצח ותוציא את המורדים להורג היה גבוה. בסופו של דבר, הגרמנים לא ביצעו מאומה עד לאפריל 1916, אז הציעו לתת 20,000 רובים, 10 מכונות ירייה ותחמושת מתאימה. קייסמנט שציפה לכמות גדולה יותר של כלי נשק ולהבאתם של אנשי צבא, ראה בשליחות כולה אכזבה והוצאה מיותרת. הסיוע הגרמני נשלח באוניה שהניפה את דגל נורווגיה, אך הבריטים שיירטו תקשורת גרמנית וידעו על האוניה הצפויה להגיע, עצרו אותה לפני שפרקה את מטענה.
זמן קצר לאחר שהפליגה אוניית הסיוע, הפליג קייסמנט מגרמניה על גבי ספינה גרמנית שהובילה אותו לאירלנד, שם הסתתר קרוב לחוף כשהוא מותש מדי לנסיעה. הוא ניסה לשלוח מסר למארגני המרד שהסיוע הגרמני לא יספיק וכי כדאי לחכות, אך המסר לא הגיע ליעדו.
זמן קצר לאחר הנחיתה, הוא התגלה ונעצר באשמת בגידה, חבלה וריגול כנגד הכתר ונלקח למצודת לונדון. על אף טענות ההגנה שעבירת הבגידה ראויה לעונש מוות רק אם נעשתה על אדמת אנגליה, פירשה התביעה את לשון החוק בצורה רחבה יותר, כך שתחול גם על כל מקום אחר, ושכנעה את בית המשפט להרשיעו ולגזור עליו עונש מוות. לאחר שערעורו נדחה, ניסו רבים לפעול למענו, בהם ארתור קונאן דויל, ויליאם בטלר ייטס וג'ורג' ברנרד שו, אך ללא הצלחה.
ב-3 באוגוסט 1916 הוצא קייסמנט להורג בתליה בכלא פנטונוויל, לאחר שמוקדם יותר נשלל ממנו תואר האבירות. הוא נקבר בחצר בית הסוהר בסיד חי וב-1965 הוחזרה גופתו לאירלנד, שם נקבר בטקס ממלכתי בבית הקברות גלאסנווין.
היומנים השחורים
לפני הוצאתו להורג, הפיצה הממשלה עותקי דפים מיומניו של קייסמנט שלפיהם הוא היה הומוסקסואל וחובב תיירות מין עם העדפה לגברים צעירים. היומנים קיבלו את הכינוי "היומנים השחורים" כדי להבדילם מיומניו האחרים של קייסמנט בהם לא מתוארת כל פעילות מינית. באותם ימים, היה הדבר פשע חברתי בלתי נסלח ומטרת הממשלה בהפצתם, הייתה להמעיט את ההתנגדות להוצאתו להורג. זמן קצר לאחר הופעתם של היומנים עלו טענות מצד מקורביו כי היומנים הם תוצאה של זיוף מכוון שמטרתו להשמיץ את קייסמנט. דפי היומן נשמרים על ידי משרד הפנים הבריטי, ולמרות שהם נחקרו במשך השנים מספר פעמים, חילוקי הדעות באשר לאמיתות היומנים נמשכים עד ימינו[3].
אזכוריו בספרות
ג'וזף קונרד פגש את קייסמנט באחת מגיחותיו לאירופה ושמע ממנו את המתרחש במושבות באפריקה. פגישה זו הביאה אותו לכתוב את ספרו המפורסם לב המאפליה.
