אורנית (אֳרָנִית) היא התנחלות קהילתית במעמד של מועצה מקומית, השוכנת בשיפולים הדרום-מערביים של הרי השומרון, דרומית לאפיק נחל קנה. גובלת במערב ביער חורשים, צפונית–מזרחית לכפר קאסם, מזרחית לעזון עתמה ודרומית–מערבית לאבו סלמאן. אורנית שוכנת על גבול הקו הירוק (חלק מבתי היישוב בתוך גבולות הקו הירוק, וחלק מעבר לו), מצפון–מזרח לראש העין.
לאחר המהפך בבחירות 1977, החליטה ממשלת הליכוד לשנות את המדיניות הממשלתית לגבי רכישת קרקעות בשטחים, ולאפשר לאנשים פרטיים ולחברות לקנות קרקעות ביהודה ושומרון. אריאל שרון, שכיהן כשר החקלאות בין השנים 1977 ל-1981, קיבל תחת אחריותו את נושא הקמת התנחלויות, וסגן שר החקלאות מיכאל דקל, פעל באופן ספציפי לסייע לאנשי עסקים לרכוש קרקעות ולהקים בהם התנחלויות. את הקרקע בשטח של כ-300 דונם, שעליה הוקם היישוב, רכש סוחר הקרקעות שמואל עינב מתושבי הכפר סניריא. עינב מצידו מכר אותה לקבוצת יזמים שהקימו חברה בשם "דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ" שהוקמה בפברואר 1982[5]. בדצמבר 1982, הביא סגן השר מיכאל דקל את תוכנית ההקמה לאישור בוועדת השרים להתיישבות, לימים דלתא ביצעה רכישות נוספות של כ- 300 דונם נוספים[6][7].
בתחילת הדרך אלי ישראלי ושמואל הורמן, אשר היו אמורים לנהל את הפרויקט חברו למשה קליין, ניסים יניב, ניסן חכשורי, משה צפריר וישעיהו חכשורי, שהיו אמורים להיות שותפים פסיביים שיממנו את הפרויקט. לאחר שנרכש השטח החל שלב מכירת המגרשים. "דלתא" הציעה למכירה מגרשים בשטח של 600 מ"ר במחיר של 15,000 דולר כולל פיתוח ו-500 מ"ר במחיר של 13,500 דולר, כולל פיתוח. הסדרי התשלום: מחצית מראש והשאר ב־5 תשלומים. כעשירית מעלות מגרש בשטח דומה באזור המרכז באותן שנים. תוך חודשים ספורים מיום הקמתה מכרה "דלתא" כ-500 מגרשים שמתוכם 100 מגרשים נמכרו לעובדי התעשייה האווירית. הורמן היה מהנדס שעבד קודם בתעשייה האווירית וכ-100 מהרוכשים היו עובדיה. כ-80 מגרשים נמכרו למשפחות של יהודים בארצות הברית, לאחר מסע שיווק. משפחות שתכננו לעלות לישראל ולהתיישב בשומרון. בחוזה רכישת המגרש נדרש הקונה לחתום על סעיף שבו הוא מצהיר, שהוא מודע למצב המשפטי הקיים לגבי רכישת הקרקעות באזור. אם יקרה הבלתי צפוי והממשלה תחליט על נסיגה מיהודה ושומרון עוד לפני אישור הפרויקט על ידי ועדת השרים להתיישבות, החברה אחראית לגורל ההשקעה. לאחר מועד זה האחריות חלה על הרוכש עצמו. ב-13 בדצמבר 1982, ערך סגן השר דקל והיזמים טקס לציון פריצת הדרך ליישוב החדש[8].
בשלב הבא החלה חברת "דלתא" לתכנן ולשווק 700 וילות ובסך הכל תכננה יישוב ל-1,200 משפחות, שכולל גם מרכז מסחרי שני בתי ספר יסודיים וקאנטרי קלאב[9].
למרות היותה של חברת דלתא, חברה שנרשמה על פי החוק הירדני ברשם החברות ברמאללה ולא בישראל, קיבלו הבנקים למשכנתאות את התחייבותה לרישום משכנתא, מה שאפשר לתת הלוואות לרוכשי המגרשים והבתים באורנית.
ב-19 באפריל 1983 אישרה ועדת השרים להתיישבות את הקמת היישוב. במסגרת החלטה זו כל התשתיות והפיתוח היו אמורים להיות על חשבון דלתא[10], ובמאי 1983 זכתה חברת "א.צ. ברנוביץ" במכרז להקמת שלב א' של היישוב, 53 בתים על גבי הקרקע שהוקצתה לחברה ממינהל מקרקעי ישראל[11] ובהמשך בנתה כ- 100 יחידות נוספות.
בתחילת 1985 נתגלעו מחלוקות בין מנהלי החברה שמואל הורמן ואלי ישראלי. הורמן ביקש להתרחב ולקנות קרקע סמוכה ליישוב אורנית שנקראה "צמרות", מה שישראלי סירב לעשות באותה עת. מחלוקת זו הובילה להיפרדות בין השניים.
ומאותה עת ישראלי המשיך לנהל את דלתא במהלך כל הקמת היישוב אורנית.
ואילו הורמן הקים בנפרד מדלתא בשנת 1985 חברה בשם "שי צמרות (אורנית) למסחר ולבניין בע"מ", שגם רכשה קרקעות באורנית ומכרה מאות מגרשים, בגדלים שונים, מעבר למספר המגרשים שהיה קיים בפועל, בשטח שבבעלותה. חלק מהמגרשים שימשו גם כבטוחה לעסקים אחרים. כך נוצר מצב של ריבוי בעלי זכויות למגרשים, נושים שטענו לבעלות, עסקאות נוגדות, שעבודים כפולים וחופפים. חברת "שי צמרות" פשטה את הרגל ואחר כך נמכרה, ורבים מהרוכשים הפסידו את כספם. בשנת 2018 קבע בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, כי חברת "שי צמרות" חייבת בתשלום מס ערך מוסף ממנו התחמקה, מאחר שהתאגדה ברמאללה על פי החוק הירדני. בית המשפט קבע כי אם ניהול החברה נעשה על ידי אזרחים ישראלים, היא חייבת בתשלום מע"מ.
במהלך דצמבר 1985 התעוררו תושבי אורנית (כ- 100 משפחות שהתגוררו ביישוב ומאות משפחות שרכשו בתים ומגרשים) לשידורים בטלוויזיה במהדורות החדשות ובמשך מספר ימים בכל התקשורת והעיתונים, בהם נטען שרוב הקרקעות שעליהן נבנה היישוב אורנית חשודות כ"גנובות".[5].
ידיעות אלה גרמו לסערה גדולה ביישוב ומאות דיירים יצאו מביתם באופן ספונטני ביישוב כדי להבין על מה מדובר. לאחר ימים ספורים אורגנה אספה ענקית שבה השתתפו אלפים מקרב רוכשי הדירות והמגרשים לישיבה זו זומן מנכ"ל דלתא אלי ישראלי, שכונה על ידי התושבים "הילד הזה" עקב גילו הצעיר (27) באותה עת[12].
ישראלי הצליח להרגיע את התושבים המודאגים לאחר שהבהיר והוכיח שבניגוד לפרסומים שהקרקע הוקצתה על ידי המדינה לדלתא וככל שיש תקלה ברכישה מדובר על הרכישה שנעשתה על ידי המנהל, שהקצה את הקרקע לדלתא, אולם אינה קשורה לדלתא.
בהמשך לאספת הדיירים והנחת דעתם, הרוכשים המשיכו להזרים כספים לטובת המשך בניית הדירות דבר שמנע את קריסת בניית היישוב באותה עת.
כבר לפני אירועים אלה התמודדה החברה עם המשבר הכלכלי באותה תקופה, עקב אי יכולתם של הרוכשים להזרים כספים כיוון שלא יכלו למכור את דירותיהן, שאיבדו מערכן באופן משמעותי, על מנת לשלם לדלתא עבור הבתים שרכשו.
כיוון שחלק מהקרקעות ביישוב אורנית נרכשו מתושבים ישראלים ואשר נחשבו כרכוש אויב (עקב אי החלת הריבונות ביו"ש), וכן על מנת להגן על המוכרים הערבים ולמנוע את חשיפתם, אומץ הסדר עם מנהלת המחלקה המרכזית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, שהקרקעות יוכרזו כקרקעות מדינה ויוחכרו חזרה לדלתא לשם החכרתם לרוכשים[7].
בנסיבות אלה נאלצו הרוכשים להסתפק ברישום חכירה בלבד ולא בבעלות מלאה.
לימים, הסדר זה שנודע כקרקע פרטית בניהול ממשלתי אומץ ביישובים רבים אחרים ביו"ש שנבנו באותה מתכונת.
היישוב זכה למעמד של מועצה מקומית בשנת 1990.
במרץ 1997, בוטלה בלעדיותה של חברת "דלתא" בפיתוח אורנית וגם חברות אחרות הורשו לגשת למכרזים לרכישת מגרשים ובנייה[13]. בספטמבר 1997 החלה מע"צ בסלילת כביש גישה חדש ליישוב, שמתחבר ישירות לכביש חוצה שומרון. במקום הכביש הקיים שהוביל לתוך כפר קאסם. לצורך סלילת הכביש הופקעה אדמה פרטית בבעלות ערבית[14].
בשנת 2003 רכשה חברת משהב מתחם בן 127 דונם ביישוב, ובנתה במקום 250 קוטג'ים[15]. בשנת 2006 רכשה חברת אשדר 150 דונם ביישוב[16].
בשנת 2005, רוכשי דירות ובתים ביישוב הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהיקף של 20 מיליון שקל נגד חברת "דלתא". התובעים ביקשו לחייב את החברה לרשום את זכויות הבעלות שלהם בנכסים ולשאת בכל תשלומי המנהל בקשר עם רישום הזכויות. לטענתם, החברה דרשה מהם לשלם לה בעבור העברת הזכויות סכום מופקע[17].
בינואר 2021 אישרה ממשלת ישראל בניית 66 יחידות דיור נוספות ביישוב[18].
ביולי 2002, פרסם משרד הביטחון מכרז להקמת גדר ההפרדה לאורך מרחב התפר[19]. על פי התכנון אז, הגדר הייתה אמורה להקיף את אורנית, ואת ההתנחלויות הסמוכות שערי תקווה ואלקנה, כך שהכפר הסמוך עזון עתמה מוקם בין הקו הירוק לבין גדר ההפרדה, ואילו שטחם הבנוי של הכפרים האחרים באזור יימצאו ממזרח לגדר ההפרדה, כאשר חלק ניכר מאדמותיהם יישארו בשטח שבין גדר ההפרדה לקו הירוק[20]. תושבי הכפרים עתרו לבג"ץ נגד תוואי הגדר. בעקבות העתירה הכפר עזון עתמה, שבשלב הראשון נכלל על פי התוכניות בצד הישראלי של הגדר, עבר לצד שבתוך שטחי הרשות הפלסטינית. עם זאת, הכפר הוקף לגמרי בגדר, והוקמו בו מעברים לכניסה לשטחי הרשות[21]. המועצה מקומית אורנית, הוועד המקומי של שערי תקוה וחברת "דווקא" גם הם עתרו לבג"ץ בטענה שהתוואי קרוב מדי לבתי היישובים[22]. טענת המדינה הייתה שהתוואי המתוכנן עתיד להיבנות באזור מורכב מבחינת צפיפות היישובים הישראליים והפלסטיניים, שאינה מותירה מרווח רב לתמרון או ליצירת מרחבי ביטחון אופטימליים. עקב כך, חלקו המזרחי של היישוב מוקף בגדר ההפרדה משלושה צדדים[23].
באורנית מרכז מסחרי קטן, ארבעה בתי ספר – שלושה יסודיים ותיכון – המשמש גם יישובים אחרים באזור. כמו כן קיימים ביישוב מועדוני ספורט ותרבות ופועלות בו מספר תנועות נוער, ובהן בני עקיבא המונה כ-200 חניכים, והצופים (שבט להב, בשיתוף עם צופי שערי תקוה) המונה למעלה מ-700 חניכים. באורנית קאנטרי קלאב והיכל תרבות המכיל אולם גדול וספרייה.
באורנית צולמו מספר פרקים בצילומי חוץ לטלנובלה לגעת באושר. בין אתרי צילומי החוץ ניתן למנות את הקאנטרי, מגרש הטניס וכן מבנה חטיבת הביניים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2025 (אומדן), מתגוררים באורנית 10,028 תושבים, מתוכם 9,996 תושבי ישראל (מקום 179 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה -0.4% בשנה[2]. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 91.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 16,050 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[24]
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
הציבור הדתי מהווה כ-15% מכלל האוכלוסייה באורנית, מתוכם כ-5% גרים ברחבי היישוב, וכ-10% מתגוררים בשכונה הדתית.
חברת תנופה מפעילה קווי אוטובוס סדירים בין אורנית לפתח תקווה, תל אביב וערים נוספות. תחנת הרכבת הסמוכה לאורנית היא תחנת הרכבת ראש העין צפון ומופעלים מהיישוב 'שאטלים' לתחנה.