תפילת מנחה נוסחה בתקופת בית שני וככל הנראה התבססה על הקרבת התמיד של אחר הצהריים בבית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש, הפכה לתפילה במקום הקרבן. תפילה זו היא אחת משלוש התפילות היומיות במסורת היהודית, יחד עם שחרית וערבית.
לפי המסורת, את תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה"[1], ו'שיחה' פירושה תפילה. כמו כן, התפילה מוסמכת לקורבן התמיד שהוקרב בבית המקדש בשעת בין הערביים[2].
אמרה זו מתייחסת לסיפור המעמד בהר הכרמל במאבק בין אליהו הנביא לנביאי הבעל[3]. שם מתואר שאליהו התפלל לה' בזמן "עלות המנחה"[4] ואליהו הנביא נענה מיד בתפילתו. מכאן מסיק התלמוד שזמנה של תפילת מנחה הוא "עת רצון", כלומר שעה בה התפילות מתקבלות יותר מבשעות אחרות של היממה, ולכן על האדם להיות זהיר לבל יפסיד זמן יקר ערך זה.
תפילת מנחה מיוחדת גם בזה שהיא נאמרת באמצע היום כאשר האדם קוטע את רצף יומו לצורך התפילה, בניגוד לתפילת שחרית ותפילת ערבית הנאמרות בתחילת היום ובסופו, בזמנים נוחים.
זמן המנחה משש וחצי שעות זמניות ועד תשע וחצי שעות זמניות נקרא "מנחה גדולה"[5], ומזמן זה עד סוף זמנה נקרא זמן "מנחה קטנה".
בשולחן ערוך כתוב שיש להעדיף להתפלל מנחה קטנה, ורק בדיעבד להתפלל מנחה גדולה. ברם יש הפוסקים שגם לכתחילה מותר להתפלל מנחה גדולה (למשל הטור בסימן רל"ג אינו מחלק בין מנחה גדולה לקטנה ונראה שדעתו שגם מנחה גדולה היא לכתחילה).
ברוב בתי הכנסת מתפללים מנחה לקראת שקיעת החמה בצמוד לערבית. במקומות עבודה רבים מתפללים מנחה גדולה בצמוד להפסקת צהריים. בישיבות רבות נוהגים להתפלל מנחה גדולה (סביב ארוחת הצהריים או לפני הסדר השני), בכדי שזמנה יהיה קבוע ולא יזוז בין עונות השנה ויפריע את סדר הלימוד.
בעבר היו שנהגו להתפלל מנחה פעמיים - מנחה גדולה בצהרים ומנחה קטנה לפנות ערב,[6] וזה כנראה היה דווקא בימי חול, שהרי בשבת אסור להתפלל תפילת נדבה.
סוף זמנה
סוף זמן מנחה נתון במחלוקת תנאים: לדעת רבי יהודה במסכת ברכות[7] הזמן האחרון הוא סוף פלג המנחה שהוא שעה ורבע זמנית לפני השקיעה (או לפני הלילה). לדעת חכמים, מותר להתפלל עד השקיעה ממש (או עד הלילה). להלכה נפסק בתלמוד[8] שניתן לעשות כאחת השיטות, כלומר או כשיטת ר' יהודה או כשיטת חכמים. לדעת רוב הפוסקים כוונת התלמוד היא שאם התפלל תפילת מנחה אחרי פלג המנחה יוצא אם כן שסובר כשיטת חכמים, ולכן אינו יכול להתפלל תפילת ערבית אלא לאחר צאת הכוכבים מאחר שמדובר בתרתי דסתרי. אם התפלל תפילת מנחה לפני פלג המנחה הרי שמותר לו להתפלל תפילת ערבית לאחר פלג המנחה. ברם בבית יוסף בסימן רל"ג נכתב שנהגו להקל ולהתפלל תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים גם אם התפלל תפילת מנחה לאחר פלג המנחה.
בדיעבד לדעת רוב הפוסקים אם לא התפלל עד השקיעה ניתן להתפלל בזמן "בין השמשות" שהוא הזמן בין השקיעה לצאת הכוכבים ואורכו שלוש עשרה וחצי דקות זמניות, שכן בהלכה זמן זה נחשב כ"ספק יום ספק לילה", ולכן בדברים שהם מדרבנן מקלים בו ("ספק דרבנן לקולא") ובדברים מן התורה מחמירים ("ספק דאורייתא לחומרא"). כיוון שתפילת מנחה היא מדרבנן, ניתן להקל בה ולהתפלל גם בזמן בין השמשות.
שמה של תפילת מנחה
חכמי התוספות הסבירו שתפילת מנחה נקראת על שם מנחת החביתין שמחציתה הייתה קריבה בסמוך לתמיד של בין הערביים[9]. בספר אבודרהם כתב שמנחה הוא זמן ביום, ודומה לזה תרגום אונקלוס לפסוק "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום"[10]: "לרוח היום" - "למנח יומא".
סדר תפילת מנחה בימי חול
קטעים הנאמרים לפני מזמור אשרי יושבי ביתך
לפני אמירת המזמור אשרי יושבי ביתך נהוג בקהילות הספרדים, האיטלקים[11], נוסח פרובאנס ורוב התימנים, לומר את מזמור פ"ד בתהילים. חלק מיהודי תימן מוסיפים לפני כן את פרשת העקדה והתחינה שאחריה. לאחר מכן נוהגים רבים לומר את פרשת קורבן התמיד[12] ויש נוהגים על פי הקבלה להוסיף גם את פיטום הקטורת. בחלק מהקהילות הספרדיות, נהוג לומר לפני מזמור פ"ד בתהילים קטע מהקדמת ספר תיקוני הזוהר המכונה "פתח אליהו", בשל המילים בהן פותח הקטע, ולאחריו קדיש על ישראל. בחלק מהקהילות הספרדיות במערב אירופה נהוג להשמיט את אמירת פיטום הקטורת (ויש נוהגים להשמיט רק בימים בהם אין אומרים תחנון), ואולם בכל שאר הקהילות הספרדיות לא נהוג כך.
לפי נוסח ספרד יש נוהגים לומר לפני אשרי יושבי ביתך את פרשת הכיור[13], פרשת התמיד, פיטום הקטורת והקטע אנא בכוח.
ברם, רוב יהודי אשכנז[14] וחלק קטן מיהודי תימן לא נוהגים להוסיף קטעים לפני תפילת מנחה, אלא פותחים אותה במזמור אשרי יושבי ביתך בלבד, וכן נהגו בנוסח קטלוניה. בנוסח רומניא, יש נהגו לומר את פרשת התמיד אחרי אשרי[15].
אשרי יושבי ביתך
לאחר אמירת המזמור אשרי יושבי ביתך אומרים ברוב קהילות הספרדים את הפסוק "תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב"[16] וגם את הפסוק "הקשיבה לקול שוועי מלכי ואלוהי כי אליך אתפלל"[17] – ויש שמשמיטים את הפסוק השני.
ברם, בכמה קהילות נהוג שבתפילת מנחה אין אומרים חזרת הש"ץ (ובפרט אם הזמן קרוב לשקיעה)[18], אלא מיד לאחר אמירת הקדיש אומר שליח הציבור בקול רם את שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, לרבות הקדושה, ולאחר מכן מתפללים את שאר תפילת שמונה עשרה בלחש. מנהג זה נפוץ גם בקרב ישיבותליטאיות רבות, בטענה שהתפילה הארוכה גורמת לביטול תורה[19]. יש נוהגים (למשל, הספרדים במערב אירופה) שגם את שלוש הברכות האחרונות של חזרת הש"ץ אומר שליח הציבור בקול רם. אצל יהודי תימן נהוג ששליח הציבור אומר בקול רם את כל הברכות.
התייחסות מעניינת לנוהג לדלג על חזרת הש"ץ נמצאת אצל ר' יוסף קארו בספרו בית יוסף[20]. הוא מציין שבזמנו הנוהג המקובל אצל הספרדים היה לדלג על חזרת הש"ץ, אלא שלפי דעתו מנהג זה אינו נכון לפי ההלכה ושרבני העיר צפת גזרו נידוי על מי שיתפלל תפילת מנחה ללא חזרת הש"ץ.
ברכת כהנים
בתפילת מנחה, בניגוד לתפילת שחרית, אין הכהנים מברכים ברכת כהנים, בשל החשש שהם שתו יין - דבר הפוסל אותם מלברך, ולכן גם לא אומרים גם 'או"א ברכנו בברכה'. להלכה, נפסק שגם בתפילת מנחה בימי תענית אין נושאים כפים במנחה שגוזרים אטו מנחה בשאר הימים, אולם בנעילה (שהיא תפילה המיוחדת לתענית) כן נושאים כפים, וכן ב"מנחה במקום נעילה". לפי המנהג הנפוץ בירושלים, היינו רק במנחה שמתפללים אחרי פלג המנחה (שהוא זמן נעילה, ויש שנוהגים אחרי מנחה קטנה), ואילו לפי דעת החזון איש[21] "במקום נעילה" היינו שהיא התפילה האחרונה של היום, ולכן בשאר תעניות אפשר לישא כפים אפילו במנחה גדולה, וכן נוהגים בבני ברק ובקצת קהילות בירושלים (כגון בתי ברוידא). בכל קהילות האשכנזים נוהגים לומר 'או"א ברכנו בברכה' במנחה של תענית גם כשמתפללים מנחה גדולה[22].
כאשר תפילת מנחה נאמרת סמוך לשקיעה בצורה שיגיעו לתחנון אחרי השקיעה, יש נוהגים להשמיט את אמירת התחנון כולו (נוהג מקובל אצל המתפללים בנוסח ספרד וברוב קהילות יהודי תימן).
בקהילות ספרדיות רבות בחוץ לארץ נהוג במצב כזה לומר רק את הווידוי ושלוש עשרה מידות ולהשמיט את הקטע של נפילת אפיים בלבד. בארץ ישראל נוהג זה אינו מקובל אצל הספרדים אלא אומרים את כל סדר התחנון גם כאשר התפילה נערכת סמוך לשקיעה.
יום שאין אומרים בו תחנון בשחרית, אין אומרים תחנון לא במנחה שבו, ואף לא בתפילת מנחה שלפניו[24]. בשל כך אין אומרים תחנון בתפילת מנחה בכל יום שישי, כיוון שבשבת לא אומרים תחנון. לכלל זה כמה חריגים: בתפילת מנחה שלפני ערב ראש השנה (כלומר תפילת מנחה של כ"ח באלול), ותפילת מנחה שלפני ערב יום הכיפורים (כלומר תפילת מנחה של ח' בתשרי), אף על פי שבערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים לא אומרים תחנון. הסיבה לכך היא או משום שבערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים אומרים סליחות לפני תפילת שחרית ובהם גם קטעי תחנון ואם בקטעים הסמוכים לתפילת שחרית אומרים תחנון - כל שכן שניתן לאומרו במנחה שלפני אותם ימים, או משום שקדושת ראש השנה ויום כיפור "ממשיכה אחורה" עד היום שלפניו אבל לא מעבר לזה. יש נוהגים לומר תחנון גם במנחה שלפני פסח שני[25]. בחלק מקהילות החסידים, נוהגים שלא לומר תחנון במנחה כלל[26]. טוענים שאי אמירת תחנון בגלל שלפעמים מתאחרים, ועל פי קבלה אסור לעשות נפילה אפים בלילה, אבל למעשה נוהגים כן גם כשמתפללים מנחה גדולה.
כאשר לא אומרים תחנון, נוהגים ברוב קהילות הספרדים לקרוא את הפסוקים "יהי שם","ממזרח שמש", "רם על כל גויים", "ה' אדוננו" קודם הקדיש.
קדיש תתקבל
לאחר התחנון אומרים קדיש שלם (המכונה גם "קדיש תתקבל"). לאחריו נהוג בקהילות הספרדיות וחלק מהאיטלקיות לומר את מזמור ס"ז בתהילים (וביום שישי את המזמור "ה' מלך" (תהילים צג)). יהודי תימן אומרים את מזמורים קמ"א וקמ"ב, ובנוסח קטלוניה אמרו מזמור פ"ג. חלק מיהודי איטליה נוהגים לומר שיר של יום. לאחר מכן נאמר קדיש יתום או קדיש דרבנן על ידי אבל או אבלים, לפי מנהג המקום (אם אין אבלים השליח ציבור אומר את הקדיש או שמשמיטים אותו). לפי נוסח ספרד ורוב קהילות נוסח אשכנז (ראו לקמן) לאחר קדיש תתקבל אומרים מיד עלינו לשבח, וברוב הקהילות אומרים אחריו קדיש יתום.
סיום התפילה
בסיום התפילה נהוג ברוב הקהילות לומר את תפילת עלינו לשבח. בנוסח תימן, נוסח איטליה[27], נוסח רומניא ונוסח פרובאנס, אין אומרים עלינו לשבח אחר מנחה. בכמה קהילות אשכנזיות נהוג שכשמתפללים ערבית מיד אחרי מנחה בלי שום הפסק, אין אומרים עלינו בסוף מנחה[28].
לפי מנהג חסידי חב"ד, לאחר עלינו לשבח אומרים קדיש יתום ואחר כך את הפסוקים: "אל תירא מפחד פתאם ומשאת רשעים כי תבא", "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל", "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבל ואמלט" ו"אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".
בחלק מהקהילות הספרדיות והאשכנזיות נהוג להניח תפילין בתפילת מנחה זו, כדי להשלים מאה ברכות ביום התענית. יש אף המתעטפים בטלית. יש נוהגים לומר לפני התפילה את הפיוט שמע קולי[30] הלקוח מתפילת ליל יום הכיפורים.
קריאת התורה וההפטרה
מתחילים את התפילה כמו בכל יום עד לאחר אמירת מזמור אשרי יושבי ביתך (במנהג איטליה מוסיפים לאחריו ובא לציון). לאחר מכן אומר החזןחצי קדיש. מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בתורה את פרשת "ויחל משה"[31] שעוסקת בחטא העגל. מנהג האשכנזים, האיטלקים ויהודי גאורגיה לקרוא הפטרה מיוחדת לתענית "דרשו ה' בהימצאו"[32]. יהודי תימן וכמעט כל הספרדים לא נוהגים לקרוא הפטרה בתעניות. אמנם במספר קטן של קהילות צפון-אפריקאיות (במרוקו ובאלג'יריה) נהוג לקרוא הפטרה גם בתעניות, [מנהג אלג'יריה להפטיר בכל התעניות ומנהג מרוקו להפטיר רק בצום גדליה (וחלק מקהילות מרוקו לא נוהגים להפטיר כלל)]. בצום גדליה נוהגים המפטירים לקרוא את הפטרת "דרשו ה'" כמו האשכנזים, ואילו בשאר התעניות קוראים את הפטרת "שובה ישראל"[33], שאותה נהוג לקרוא בתשעה באב גם בקהילות הספרדיות האחרות.
תפילת העמידה וחזרת הש"ץ
לאחר קריאת התורה (או ההפטרה) מחזירים את ספר התורה לארון הקודש. החזן אומר חצי קדיש ומתפללים תפילת העמידה, שבמהלכה נאמרת תפילת עננו באמצע ברכת שמע קולינו. לאחר מכן נאמרת חזרת הש"ץ, במהלכה נאמרת תפילת עננו[34] כברכה בפני עצמה וברכת כהנים. ברוב המקומות נוהגים לעשות ברכת כהנים רק כשמתפללים סמוך לשקיעה[35], אבל נוהגים האשכנזים לומר על כל פנים או"א ברכנו בברכה המשולשת[36], וכן נוהגים בכל מקרה בקהילות בחו"ל שנוהגים לישא כפיים רק בחגים.
אבינו מלכנו, סליחות, תחנון וסיום התפילה
לאחר חזרת הש"ץ נוהגים ברוב קהילות אשכנז המזרחי (גם לפי נוסח אשכנז וגם לפי נוסח ספרד) לומר את תפילת אבינו מלכנו (כשאומרים תחנון), אבל בקהילות אשכנז המערבי אין אומרים אותו[37], וכן נוהגים שלא לאמרו בקצת קהילות נוסח אשכנז המזרחי[38] ובקצת קהילות נוסח ספרד[39]. בשאר עדות ישראל לא נהוג מנהג זה, חוץ מצום גדליה שהוא נאמר בכל המנהגים מפני שהוא עשרת ימי תשובה. בחלק מקהילות הספרדים (למשל גאורגיה) נהוג לומר כאן קטעי סליחות כמו שנאמרו בתפילת שחרית, ברם ברוב הקהילות הספרדיות לא נהוג מנהג זה.
לאחר מכן אומרים תחנון ומסיימים את התפילה כמו בכל יום. בתשעה באב לעולם אין אומרים תחנון[40]. בתענית אסתר בדרך כלל לא אומרים תחנון כיוון שזו תפילת מנחה לפני יום שאין אומרים בו תחנון (פורים), אבל אם פורים חל במוצאי שבת ותענית אסתר הוקדמה ליום חמישי אומרים תחנון (שהרי זה אינו יום לפני יום שאין אומרים בו תחנון). במקרה שעשרה בטבת חל ביום שישי גם כן לא אומרים תחנון כי בשבת לא אומרים תחנון. שאר הצומות לעולם אינם חלים יום לפני יום שאין אומרים בו תחנון (כולל יום שישי), לפיכך בכל מקרה אומרים בהם תחנון במנחה אלא אם כן יש בבית הכנסת ברית או חתן וכדומה.
הספרדים נוהגים לומר במקום או בנוסף למזמור "למנצח בנגינות" הנאמר בכל יום את מזמור "תפילה לעני כי יעטוף"[41] המזכיר את נושא הצום. כך נוהגים גם יהודי תימן. בתענית אסתר אומרים תמורתו את מזמור "למנצח על איילת השחר"[42], ובעשרה בטבת שחל להיות ביום שישי אומרים כבכל יום שישי את המזמור "ה' מלך גאות לבש"[43].
תפילת מנחה בשבתות שונה מתפילת מנחה שכל שאר ימות השבוע, בשינויים רבים, הן בתפילות הנאמרות לפני תפילת העמידה, הן בקריאת התורה הנוספת לתפילה, הן בנוסח תפילת העמידה עצמה, והן בפסוקים הנאמרים לאחר תפילת מנחה.
^למרות דברי הרמ"א (שו"ע או"ח רלג:א) שמחשבים את זמן מנחה גדולה לפי שעות זמניות, ראו שער הציון (שם ס"ק ח) שמסתפק שאולי צריכים לחכות עד חצי שעה רגילה אחרי חצות. ולכן נהוג להחמיר בחורף, כאשר שעה זמנית קצרה משעה רגילה, לא להתפלל עד חצי שעה שלמה אחרי חצות.
^אולם, הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח, סימן צד) טוען שהנימוק לאי אמירת חזרת הש"ץ במנחה בישיבות הליטאיות אינו בגלל ביטול תורה אלא בגלל חשש לדיבורים, וצריך עיון.
^אך ראו לקמן לגבי תופעת אי אמירת תחנון אצל חלק מהחסידים
^לחריגים לכלל זה לפי מנהגי קהילות שונות, ראו בערך תחנון
^כנראה בגלל הסברא השנייה הנ"ל - "קדושת פסח שני" נובע מזמן ההקרבה, שהיא בצהרים של י"ד אייר, וקדושה לא "ממשיכה אחורה" אלא עד שחרית של אותו אבל, אבל לא ליום שלפניו. בכל מקרה, אי אמירת תחנון בפסח שני הוא מנהג מאוחר שלא מוזכר בראשונים כלל.
^יכול להיות שלא אומרים עלינו במנחה משום שאין בה קבלת עול מלכות שמים, אך במחזור ויניציאה רמ"ו, מופיע הוראה במנחה של ערב יום כפור לומר עלינו במנחה, ואם כן, סביר להניח שבמקור עשו כמו מנהג האשכנזים (כדלקמן) שלא אמרו עלינו כשהסמיכו מנחה וערבית, ובסוף נשתרבב המנהג שלא לומר אפילו כשלא מתפללים מנחה וערבית ביחד.
