פולנק נולד בפריז. אמו, פסנתרנית חובבת, לימדה אותו לנגן, והמוזיקה תפסה חלק חשוב בחיי המשפחה. בשנת 1918 התגייס לצבא, אך מצא גם פנאי להלחין שלוש מיניאטורות. היה זמן שהיצירות המוכרות ביותר במוזיקה של פולנק היו "שלוש תנועות מתמידות" (Trois Mouvements Perpétuels) משנת 1918, אבל יצירתו המצליחה ביותר היא אולי האופרה "הדיאלוגים של הכרמליטיות". מוכר וחשוב הוא גם הבלטהאיילות.
פולנק ראה תמיד בפריז את ביתו האמיתי, אך בילה זמן רב ככל האפשר בנוּאָזֶה, ביתו בעמק הלואר, שם מצא את הבדידות והשקט שהיו דרושים לו לכתיבת מוזיקה. מכאן צמחה ההנחה המוטעית שפולנק העדיף את החיים בכפר. למעשה, הכפר שעמם אותו, וטיולים בטבע היו שנואים עליו.
פולנק היה הומוסקסואל בגלוי מאז מערכת היחסים הראשונה הרצינית שלו עם הצייר רישאר שאנלֵר, שלו הקדיש את ה- Concert champêtre.
פולנק הושפע מאוד ממות ידידיו. אובדנו של אחד מהם, הצייר כריסטיאן בראר, בתאונת דרכים בראשית שנות ה-30, יחד עם עלייה לרגל אל המדונה השחורה ברוקאמאדור, השיבו אותו לקתוליות עמוקה, שנתנה לו השראה עד סוף ימיו.
פרנסיס פולנק מת מהתקף לב בפריז ב-30 בינואר 1963, ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.
מוזיקה
כפי שאפשר לראות בתפוקתו המוזיקלית המגוונת, המוזיקה של פולנק מתאפיינת במספר רב של השפעות שונות, ויחד עם זאת, אפשר לזהות אותה ללא קושי בשמיעת תיבות אחדות. בין ההשפעות שעיצבו את דמותו כיוצר אפשר לזהות את איגור סטרווינסקי ועמנואל שברייה מכאן, ואת המוזיקה הצרפתית הפופולרית ו"מוזיקת בתי הקפה" מצד אחר. הוא החזיק ברשותו פרטיטורות של "אלגרו ברברו" של בלה בארטוק, "שישה קטעים קטנים" של ארנולד שנברג, כל יצירותיהם של מוריס ראוול וקלוד דביסי, ו"פולחן האביב" ו"פטרושקה" של סטרווינסקי. הוא שמע את "פולחן האביב" בשנת 1914, בניצוחו של פייר מונטה ב"קאזינו דה פארי", ועל האידיליה של שאברייה, מתוך Pièces pittoresques כתב, "אפילו כיום אני רועד מהתרגשות כשאני חושב על הנס, שהמוזיקה הזו חוללה: עולם הרמוני נפתח לפתע לפני, והמוזיקה שלי לא שכחה מעולם את הנשיקה הראשונה, האוהבת, הזאת."
פולנק היה אדם חזותי מטבעו, ואמנות חזותית השפיעה עליו ונתנה לו מהשראתה במשך כל הקריירה שלו. בחלק מן המוזיקה שלו, למשל ב"חמש פואמות של פול אלואר", ניכר מאמץ מודע לצמצם את המורכבות לקווים פשוטים וברורים, כפי שדימה לראות בציוריו של אנרי מאטיס.
Rapsodie nègre של פולנק משנת 1917, שנכתבה לבריטון, פסנתר, רביעיית מיתרים, חליל וקלרינט כתובה להברות חסרות משמעות, שחיבר לצורך זה משוררליברי שחור. היצירה, המוקדשת לסאטי, הביאה לסילוקו מן הקונסרבטואר הפריזאי.
יצירתו של פולנק נעה בין מוזיקה פופולרית קלה כדוגמת "טוטפות" (Cocardes) משנת 1919
ליצירות בעלות אופי דתי עמוק, מנוגדות לאסתטיקה של קוקטו. הוא אימץ לו את הטכניקות של תנועת הדאדא ויצר מלודיות, שהיו מתאימות לאולמות המוזיקה הפאריזאיים. פולנק ראה בוולגריות מקסימה תחליף נאות לרגשנות רומנטית מכל סוג שהוא.
כפסנתרן מחונן, הרבה פולנק לכתוב לכלי זה בראשית הקריירה שלו. הוא הרבה גם לשאול מחיבוריו הוא כמו גם מאלה של מוצרט וקאמי סן-סנס, בין היתר.
יצירתו "להטוטנים" Jongleurs הייתה יכולה להחשב ליצירה הראשונה שנכתבה לכלי הקשה בלבד, אלמלא שימוש בחצוצרותסיניות בפרלוד שלה. מאוחר יותר כתב אדגר וארז את Ionisation שלו לכלי הקשה בלבד וזכה בתואר הראשוניות.
ידידותו של פולנק עם משוררי אוואנגארד מובילים ברובע מונפארנס, כמו גיום אפולינר, מקס ז'אקוב ופול אלואר הניעה אותו לכתוב יותר מ-150 שירים אמנותיים לקול סולו, רבים מהם למילים שלהם. הוא ליווה בפסנתר לכל אורך חייו קבוצה נבחרת של זמרים, ביניהם הבריטוןפייר ברנאק והסופרן הצרפתייה דניז דיוואל, שבה ראה את אחת ה"מוזות" שלו ולמענה כתב את "הקול האנושי".
פולנק כתב כמות גדולה של מוזיקה תזמורתית ויצירות כוראליות. בשנת 1936, לאחר התקרבותו מחדש לאמונה הקתולית, החל ליצור מוזיקה דתית, קודרת וחמורה יותר באופייה. רבים רואים ביצירות דת אלה את חיבוריו המשמעותיים ביותר, אם כי האטרקציה המוזיקלית העיקרית שלו באה לביטוי בכתיבת אופרות. לאופרה הראשונה שלו, שבוצעה באופרה-קומיק בפריז ב-1947, בחר ב"שדי טירסיאס" של אפולינר משנת 1917.
האופרה משנת 1957, "הדיאלוגים של הכרמליטיות", נכתבה בהזמנת ג. ריקורדי ושות' בשביל לה סקאלה. עלילת האופרה מספרת על הוצאתן להורג של נזירות כרמליטיות בתקופת המהפכה הצרפתית ומבוססת על ספרה של גרטרוד פון לה פורט, "האחרונה על הגרדום". האופרה האחרונה של פולנק הייתה טרגדיה בת מערכה אחת מאת ז'אן קוקטו, בשם "הקול האנושי". הצגת הבכורה שלה הייתה באופרה-קומיק בפריז ב-6 בפברואר1959.
נוסף לשלוש האופרות שלו, חיבר פולנק כמה קונצ'רטי לעוגב, צ'מבלו ופסנתר, מיסות ומוזיקה קאמרית. יצירותיו לתזמורת מועטות. את הקונצ'רטו לצ'מבלו הזמינה אצלו ונדה לנדובסקה בשנת 1938. גם הקונצ'רטו לשני פסנתרים והקונצ'רטו לעוגב נכתבו לפי הזמנה.
פולנק נטה חיבה מיוחדת לכלי נשיפה מעץ ותכנן קובץ סונאטות לכולם, אך הספיק להשלים רק שלוש מהן: סונאטה לחליל (1956), סונאטה לאבוב (1962) וסונאטה לקלרינט (1962), יצירות המצטיינות ביופי אלגי ושלמות טכנית.
.jpg)
.svg){kind=logo}
