עוגב (בלעז: אורגן; מיוונית: όργανον) הוא כלי מקלדת, בדרך כלל גדול מאוד, המפיק צליל מהרעדה של אוויר. אף כי קיימים עוגבים הקטנים מפסנתר, עוגב הוא כלי הנגינה הגדול בעולם, היות שעוגב ממוצע גדול בהרבה מכל כלי נגינה אחר.
שלא כמו כלי מקלדת אחרים כגון פסנתר, צ'מבלו וקלאוויקורד אשר צלילם מופק מרעידת מיתרים – הפקת הצליל בעוגב נוצרת מהרעדה של אוויר, כמו בכלי נשיפה מעץ. הצליל מופק בו על-ידי מפוח הנושף אוויר בצינורות. רוב העוגבים העתיקים נמצאים על קירותיהן הקדמיים או האחוריים של כנסיות. עוגבים רבים נמצאים באולמות קונצרטים.
מנגנון העוגב מורכב מסדרות רבות של צינורות השונים בעיצובם, בחומר שממנו הם עשויים ובפיות שלהם. בכל סדרה יש צינורות באורך שונה, דבר המשפיע על גובה הצליל הנוצר בהם.
יש בו מערכות קלידים אחדות (לרוב בין שתיים לחמש), הדומות לאלו של פסנתר, ומערכת דוושות נוספת המופעלת ברגליים. כל קליד שנלחץ (בידיים או ברגלים) משחרר שסתום הגורם לשליחת אוויר (שנידחס במפוח/ים) לתוך חליל אחד או יותר, מה שגורם לו/להם להשמיע צליל.
גודלו של העוגב נקבע על פי מספר החלילים המנגנים בו. החלילים מופעלים על ידי רגיסטרים המחוברים למערכת הקלידים, ואחראים על גון הצליל. כל רגיסטר מפעיל לפחות חליל אחד (לפעמים שלושה או אף חמישה) לכל קליד (61 חלילים למקלדת בת חמש אוקטבות). בעוגב הקטן ביותר מורכבים שלושה רגיסטרים בלבד, רגיסטר אחד אחראי על המקלדת הראשית, רגיסטר שני על המקלדת המשנית ורגיסטר שלישי על מקלדת דוושות. מאחר שהדוושות מנגנות ברוב המקרים את צלילי הבאס החלילים שלו הם גדולים וארוכים. בעוגב הגדול ביותר בעולם, באולם הכינוסים באטלנטיק סיטי בארצות הברית, יש למעלה מארבע מאות רגיסטרים, ולמעלה משלושים ושלושה אלף חלילים. את גודלו של העוגב ניתן למדוד במספר החלילים, או במספר המקלדות, או במספר הרגיסטרים השונים, ולכן יש קביעות שונות לגבי "העוגב הגדול ביותר בעולם". חלילי העוגב מאורגנים במספר מחלקות: חזיתית (great), זו המערכת העיקרית, נמצאת מול הנגן. ייתכנו עוד מספר מחלקות, והקטנה ביותר נמצאת מאחורי הנגן ובה נמצאים החלילים הקטנים יותר אשר משויכים למקלדת המשנית (positif אחורי). עוצמתם חלשה יותר והם מתאימים לליווי השירה.
בתחילה היו היצירות לעוגב ריקודים ועיבודים של שנסונים פוליפוניים. במאה ה-15 נוספו אליהם צורות אלתוריות באופיין כמו הפרלוד. במאה ה-16 התעצמה ההלחנה לעוגב, בעיקר בסוגות הפוליפוניים, כמו קנצונה, ריצ'רקר, פנטזיה וכן יצירות המבוססות על חומר קודם (קנטוס פירמוס) שמקורו במנגינות כוראל (כוראל-פרלודים) או בשירי עם (וריאציות). צורות אלתוריות הוסיפו להתפתח, כמו הטוקטה, אשר התאפיינה גם בווירטואוזיות, כמו ביצירותיהם של קלאודיו מרולו, אנדראה גבריאלי, וג'ירולאמו פרסקובלדי.
העוגבים המצויים באירופה הם מבחינה היסטורית המוקדמים ביותר הקיימים. עוגבים אלה נבנו על פי מסורות שונות ולכן צליליהם שונים. ישנם עוגבים גרמניים ועוגבים צרפתיים כמו גם ספרדים ואיטלקים. גון הצלילים בעוגבים אלה שונה זה מזה ובא לידי ביטוי במגוון הרגיסטרים הקיימים בעוגבים אלה. אי לכך, נדרשת מהנגן יכולת אסתטית המבוססת על ידע היסטורי כדי לבחור רגיסטרציה שתתאים לביצוע היצירות.
נגן עוגב המגיע לנגן קונצרט בצרפת ינגן על עוגב צרפתי. עוגב זה יהיה עשיר בחלילים בעלי גוון reed (חלילים עם עלה בתוכם), המהווים חיקוי לכלי נשיפה כמו קלרינט, אבוב ובסון. נגינת יצירות גרמניות על עוגב מסוג זה תאלץ את הנגן לבחור חלילים אשר יפיקו צלילים קרובים במיוחד לעוגבים הגרמניים, שבהם מגוון חלילי ה-reed נמוך ביותר. כך גם הפוך - נגן אשר ייתן רסיטל בגרמניה, ובתוכניתו יצירות צרפתיות, ייאלץ להשקיע מאמץ ומחשבה על מנת לבחור ברגיסטרציה (אנ') שתתאים לסגנון הצרפתי עם מגוון לא רחב של צלילים המאפיינים את הסגנון הזה.
יוהאן סבסטיאן באך, בכתיבתו לעוגב, ציין רק מעברים בין מקלדות ומעולם לא כתב רגיסטרציה ברורה ליצירותיו. בחירת הרגיסטרציה משתנה מעוגב לעוגב ולכן מקשה מאוד על הנגן.
העוגבים הגדולים ביותר
העוגב הגדול ביותר נמצא באולם הכנסים ברואדווק באטלנטיק סיטי, בניו ג'רזי. הוא בעל 449 משלבים ו-33,114 צינורות ושוקל כ-150 טון. לאחר שיפוצים לקראת שנת האלפיים - שוב ניתן לנגן בו.
העוגב השני בגודלו שעדיין פעיל נמצא באולם "גרנד קורט" בפילדלפיה שבפנסילבניה והוא העוגב השני בגודלו שנבנה אי-פעם. הוא בעל 462 משלבים ו-28,541 צינורות ושוקל 287 טון. עדיין מנגנים בו בתדירות קבועה.
ביהדות
בתנ"ך נזכר מספר פעמים המונח "עוגב" למשל: "וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." (בראשית ד כא), אך נראה שמדובר בכלי הדומה לכינור ואינו דומה לעוגב שבימינו.
התלמוד הבבלי (מסכת ערכין י ע"ב - יא ע"א) מספר על כלי נגינה בעל עשרה צינורות שהיה במקדש, ומזכיר בסוגיה זו כלי נוסף שנקרא "הרדולים" (בגרסאות מסוימות: הרדווליס), שמזכיר את השם היווני "הידראולוס" לעוגב העתיק - עוגב מים: "הרדולים היה במקדש. כלי נגינה בשם "מגרפה" מוזכר גם הוא במקדש: "עשרה נקבים היו בה (רש"י: ומכל אחד מהם יוצא צינור), כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר (צליל), נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר". במתניתא תנא (דעה אחרת): "ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר".
בקרב יהודים, העדות הראשונה להצבת עוגב בבית-כנסת מגיעה מבגדאד במאה ה-12.[1] ב-1628 ידוע שעוגב שימש בטקס בבית-הכנסת הספרדי בוונציה; רבני העיר התנגדו לכלי בשל הקשרו הכנסייתי, בעוד שרבי אברהם שלמה גרציאני ממודינה התיר וכתב שאין בכך משום חוקות הגויים. במאות ה-17 וה-18 שימש עוגב בקבלת שבת ובטקסים אחרים בבית הכנסת מייזל בפראג, ואולי גם בבית-הכנסת אלטנוישול שם, אם כי הפעלתו נפסקה. ב-1818 הפך העוגב שנוי במחלוקת במיוחד בשל הצבתו ונגינה בו בשבתות, על ידי גוי של שבת, בהיכל בהמבורג, בית-הכנסת הרפורמי הראשון.
באיסורים שהוטלו על ההיכל על ידי עשרות רבנים מסורתיים, נקבע שהעוגב הוא בחזקת חוקות הגויים ואינו מותר בשימוש כלל, כשהפוסקים מתאמצים להפריך את התקדים בפראג. עוגב הוצב שוב בבית הכנסת "הספרדי" בעיר בשנות ה-1830. בשנות ה-1860 פרצה מחלוקת גדולה נוספת על הכלי כשרצו להכניסו לבית-הכנסת החדש של ברלין; הרב מיכאל זקש, שכיהן קודם בקהילה ה"ספרדית" בפראג, היה מוכן שישמש בחגיגות ובקבלות שבת אך לא בשבתות ובמועדים, והתפטר משלא התקבלה עמדתו. לבסוף, הפך העוגב למסמן-הגבול בין קהילות אורתודוקסיות וליברליות בגרמניה: כתבי-הסמיכה של חניכי הסמינר הרבני האורתודוקסי בברלין הכילו סעיף ביטול במקרה שהרב יסכים לכהן בבית-כנסת שהכלי יוצב בו.[2] בצרפת, לעומת זאת, הצליחו רבני הקונסיסטוריה לקדם רפורמות בארחות בית-הכנסת תוך שמירה על קונצנזוס יחסי, וב-1856 התיר הרב הראשי שלמה אולמן באופן גורף שימוש בעוגב גם במועדים ושבתות על ידי גוי של שבת. רבים מבתי-הכנסת במדינה אימצו את הכלי עוד קודם, ואפילו ראש המחנה השמרני ברבנות הצרפתית, שלמה זאב קליין, אפשר שימוש מוגבל בעוגב בקהילתו בקולמר.[3]
^Jay R. Berkovitz, The Shaping of a Jewish Identity in Nineteenth-Century France. Wayne State University Press, 1995. (עמ' מדויק לא מצוין במהדורת הקינדל)
