המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו

המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו

רחוב אוארבך (אורבך)
מידע
עיר	תל אביב-יפו
קואורדינטות	32°03′24″N 34°45′46″E

מראה ברחוב בר הופמן

כנסיית עמנואל

באר המים המרכזית במושבה

אנדרטה בפארק צ'ארלס קלור לזכר מתיישבי המושבה האמריקאית ביפו

המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו שוכנת בין שכונת פלורנטין לבין יפו, והיא משתרעת על פני שני רחובות צולבים: רחוב אאורבך ורחוב בר הופמן. המושבה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי נוצרים מורמונים מארצות הברית, ולאחר מספר שנים עברה לידי הגרמנים הטמפלרים. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית עד שגורשו מארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה. בעשור הראשון של המאה ה-21 החל תהליך של שימור ושיקום במושבה.

השלב הראשון: מושבה אמריקנית

המקימים

מציינים את ראשיתה של המושבה האמריקנית ביפו ב-22 בספטמבר 1866, עת הגיעה לארץ ישראל קבוצה בת 157 איכרים, נגרים ובעלי מלאכה שונים ממדינת מיין שבארצות הברית, כדי להקימה. בראש הקבוצה עמד כומר, שחקן לשעבר, בשם ג'ורג' אדמס(אנ'), אשר שכנע את בני קהילתו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר, שעל פי חזונו, יחזיר את ישו ויביא את הגאולה.^[1]

ההתיישבות הראשונה

אדמס עצמו סייר שנה קודם לכן בארץ ישראל יחד עם אחד מבני הקהילה, כדי למצוא מקום מתאים להתיישבות. הם בחרו בפרדס מוזנח שניצב על גבעה צפונית לחומות יפו, על הדרך לשכם, ובסיועו של סגן הקונסול האמריקני בארץ – היהודי המומר הרמן לוונטל – חתמו על חוזה הרכישה. לוונטל קיבל את פני הבאים בנמל יפו, אך בישר להם כי רכישת האדמה לא התבצעה בסופו של דבר, משום שלא הצליח להשיג רישיון (פירמן) עות'מאני לרישום הקרקע על שם נתינים זרים. החבורה המאוכזבת הקימה בינתיים מחנה זמני על חוף הים, אליו הועבר המטען הרב שפורק מהספינה, ובו, בין היתר, בתי-עץ טרומיים. לרוע המזל, המחנה הוקם על קברים נטולי מצבות של נספים ממגפת כולרה שפקדה את יפו שנה קודם לכן, ולכן רבים מהמהגרים חלו — ותשעה מהם, מתוכם שישה ילדים, נפטרו תוך זמן קצר.^[2]

ההתבססות

לוונטל הצליח בינתיים לרכוש חלקת אדמה סמוכה, אותה רשם על שם נתין עות'מאני כדי לעקוף את בעיית הרישיון הממשלתי. חלקת אדמה זו היא מקום המושבה כיום. המושבה הוקמה במתכונת של רחוב ראשי (כיום רחוב אאורבך) ורחוב צולב (רחוב בר הופמן). עד סוף אוקטובר 1866 הוקמו עשרה בתים, בהם בית העם וחנות, בה אוחסן המטען הרב שהובא מארצות הברית. חנות זו נוהלה על ידי אדמס, שאף התגורר בה עד השלמת בניית ביתו. הבתים כולם היו מעץ, ולרובם היו שתי קומות, בסגנון של בית קוטג' אמריקני שהיה מקובל בניו אינגלנד באותה עת. בית אחד נבנה באבן, הוא "מלון גראנד הוטל", שהוקם על ידי האחים דריסקו, והתנשא לגובה שלוש קומות (כיום מלון ירושלים ברחוב אאורבך 6).^[3]

פירוק המושבה

קשיים ביורוקרטים, סכסוכים אישיים בין המתיישבים ויבול מועט, הביאו במהרה את רוב המתיישבים לקשיים כלכליים, לחוסר מוטיבציה ולייאוש. מרבית המתיישבים שבו למולדתם בין השנים 1867–1868, ובהם אף אדמס עצמו.^[3] המיישבים התמקמו ללא ידיעתם על קבר אחים של מגפה שפשטה ביפו כמה שנים טרם התיישבותם, מה שהוביל להתפרצותן של מחלות רבות בקרבם. תשעה אנשים נספו עקב המחלות, וביניהם שישה ילדים. בשנת 1868 עמדה המושבה האמריקנית שוממה, למעט מתיישבים בודדים שכללו את רולה פלויד, שהשכיל להביא עמו כרכרה מאמריקה, ופתח סוכנות משגשגת של תיירות והובלה, ואת הרברט קלארק (לימים סגן הקונסול האמריקאי בארץ ישראל). פלויד התגורר בבית ברחוב הופמן 17 ביפו ובשנת 1868 עקר לירושלים ביחד עם הרברט קלארק והקבוצה הקטנה שנותרה במושבה. בסוף שנת 1867 הסופר האמריקני מארק טוויין סיפר על אחריתה של המושבה:

ביפו לקחו עמנו אל האנייה כארבעים חברים של קהילה מפורסמת מאוד. גברים, נשים, תינוקות, נערים ונערות, זוגות צעירים ואחדים שכבר עברו את צללי אביב החיים. כוונתי למושבת אדמס ביפו, שאחדים עזבו אותה לפני זה. ביפו השארנו את מר אדמס, אשתו וחמשה עשר עלובים, שלא רק כסף חסר היה להם, אלא לא ידעו לאן לפנות וללכת."

— אנציקלופדיית אריאל בערך על המושבה הגרמנית

הבתים מבחינה אדריכלית

המבנה של בתי המושבה התבסס על המודל האדריכלי של בתים מצפון ארצות הברית. חומר הבנייה היה עצים שמקורם בצפון מזרח ארצות הברית. הבתים היו בעלי שתי קומות. בדרך כלל היו בבית ארבעה חדרים וחדר מיוחד למטבח. במהלך הבנייה, תושבים רבים הוסיפו לבית מרפסת כדי ליהנות מהסביבה והנוף. באותן השנים בארצות הברית לא היה נהוג לבנות בתים בעלי מרפסת. רצפת המרפסת נבנתה על קורות מעוגלות, ואילו המעקות נעשו ממוטות עדינים.^[4] ההשקעה בבניה מרמזת על כך שמורמונים תכננו להתגורר זמן רב בארץ ישראל.^[5]

זיהוי מיני העצים

רוב הבתים מתקופת האמריקאים נמצאים בימינו בשלבי התפוררות, אך נלקחו מספר דגימות של עץ מהבתים ששרדו כדי לזהות את מין העצים שאיתם נבנו המבנים, ולגלות אם אכן אותן דגימות עץ שייכות לבתים שנבנו על ידי האמריקאים. הדגימות נלקחו משלושה בתים, מהבית ברחוב אאורבך 10, מהבית ברחוב אאורבך 4 ומבית מספר 17 ברחוב הופמן. דגימות העץ כללו חלקי עץ מלוחות הרוחב שבקירות, ממשקופי חלונות והדלתות, מעמוד וקורה בקומת-מרתף בבית אאורבך 10, מקישוט גלוני של מרפסות ומהרעפים. העצים המרכיבים את הבתים שייכים לשתי משפחות, משפחת האורנים ומשפחת האלונים כאשר מתוכם נעשה שימוש בארבעה סוגי עצים. העצים ממשפחת האורנים הם ארזית, אורן לבן וצוגה. העץ השייך למשפחת האלונים הוא אשור.^[4]

השלב השני: מושבה גרמנית

רכישת המבנים

במשך זמן מה עמדו בתי המושבה נטושים, ומשכו את תשומת לבם של בני הכת הטמפלרית מווירטמברג שבגרמניה, שחיפשו באותה עת דרכים להשתקע בארץ ישראל. בראש הכת עמדו כריסטוף הופמן ושליחו בארץ גיאורג דוד הרדג, אשר בנו ארנסט הרדג רכש כבר בשנת 1870 את "מלון גראנד הוטל" והפכו למלון ירושלים המפואר. רוב הצליינים שביקרו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התאכסנו במלון זה.

בשנת 1871 רכשו הטמפלרים בית נוסף בן שתי קומות וחצר גדולה ליד מלון ירושלים. לבניין נוספו שני אגפים, כנראה בתכנונו של האדריכל תיאודור זנדל, שאביו היה רופא המושבה, והוא עצמו גדל בה. בית זה שימש עד 1878 כבית ספר, פנימייה וכבית עם של הקהילה.

פיתוח המושבה

לאחר שרכשו את הבתים, פיתחו הטמפלרים את המושבה, והקימו בה מבני ציבור נוספים דוגמת בית חולים, בית מרקחת, מנסרה, בית בד, וטחנת קמח שהופעלה בקיטור. רוב הבתים "שודרגו" וחוזקו באבן, במקום עץ. הטמפלרים ביפו התפרנסו בעיקר ממסחר והובלה, וממקצועות חופשיים כמו רפואה, רוקחות וצביעה מקצועית. בשנת 1878 נמכר בניין בית העם לברון הרוסי פלטון פון אוסטינוב (סבו של השחקן פיטר יוסטינוב), וזה שיפץ אותו והפכו לבית המגורים המפואר שבבתי המושבה. בשנת 1895 הפך אוסטינוב את ביתו ל"מלון הפארק" (Hôtel du Parc), שנקרא על שם הגינה הגדולה שבה נהגו לטייל רבים מבני יפו. בבית מלון זה התארחו הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ישראל ב-1898. פמלייתם שוכנה במלון ירושלים הסמוך.

בשנת 1881 היו במושבה הגרמנית 26 בתי מגורים – שמונה מהם בתי-עץ, והשאר מאבן. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים, שנסגרו בשעות הלילה. הטמפלרים פיתחו את מושבתם עד כי הפכה לאחד ממוקדי התיירות הידועים בארץ-ישראל, וכללה שלושה בתי מלון ואת הסניף המרכזי של סוכנות הנסיעות "תומאס קוק".

הקמת כנסיית עמנואל

ערך מורחב – כנסיית עמנואל

לקראת ביקורו של הקיסר תוכננה גם הנחת אבן הפינה לכנסיית עמנואל, השוכנת ברחוב בר הופמן 15. הטמפלרים, פלג פיאטיסטי מן הכנסייה האוונגלית, התנגדו עקרונית לבניית כנסיות גדולות, אולם במושבה התגוררו גם כאלה שכן תמכו ברעיון בניית כנסייה כזאת, והברון פון-אוסטינוב, רוסי שהמיר דתו ללותרניזם, תרם למטרה זו את הקרקע. טקס הנחת אבן הפינה התעכב מספר ימים, ובסופו של דבר הקיסר לא נכח בו. עם זאת הוא תרם מכספו את פעמון הכנסייה, לאחר שבנייתה נשלמה ב-1904. הכנסייה תוכננה על ידי האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה על ידי בנימין זנדל, בנו של האדריכל תיאודור זנדל.

חיסול המושבה

המושבה הגרמנית ביפו שגשגה וגדלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז גורשו יושביה מארץ ישראל על ידי הבריטים, בדומה לבני המושבות הגרמניות האחרות. הבתים ננטשו, ובסופו של דבר הועברו לידי מדינת ישראל במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. לאחר מאבקים של המועצה לשימור אתרים, זכו רוב בתי המושבה האמריקאית-גרמנית לתוכנית שיקום ושימור. בשכונה נערכים סיורים מטעם החברה להגנת הטבע ומדריכים פרטיים.

בתי המושבה

בתי המושבה האמריקאית-גרמנית שוכנים כיום בשני רחובות מצטלבים: רחוב בר הופמן מצפון-מזרח לדרום מערב ורחוב אאורבך הניצב לו:

בית אקלי נורטון אאורבך 4	מלון ירושלים אאורבך 6	בית עמנואל אאורבך 8	בית ידידות מיין אאורבך 10
המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות. רחוב אורבך: (1) בית הבולשת הבריטית • (4) בית אקלי נורטון • (6) מלון ירושלים (מלון הפארק) • (8) בית עמנואל • (10) בית ידידות מיין רחוב בר הופמן: (9) בית אוסטינוב • (11) בית הרוס • (15) כנסיית עמנואל • (17) בית רולה פלויד (בית תיאודור זנדל) • (19) בית עץ
בית אוסטינוב בר הופמן 9	כנסיית עמנואל בר הופמן 15	בית רולה פלויד בר הופמן 17	בית עץ בר הופמן 19

שכונת ולהאלה

בית השאנטי (לשעבר) בשכונת ולהאלה (רחוב סמטת שלוש)

קפה לורנץ

בשנת 1903 נוסדה על ידי הגרמנים שכונה קטנה בשכנות לשכונת נוה צדק, בין מסילת הברזל ובין הדרך אל יפו הקרובה, כיום בצד רחוב אילת. השכונה הייתה בעל אופי מעורב - בתי מגורים וגם תעשייה. המשפחות הגרמניות עסקו במסחר ובמלאכה ביפו. השכונה נקראה בפי הגרמנים "ולהאלה", כשמו של גן העדן של האלים הגרמניים הקדמונים. תושבי נווה צדק השכנה קראו לה "שכונת ואגנר".

בשכונה זו היה בית הקונסוליה הגרמנית, בית החרושת "ואגנר", שנקרא על שם בעליו גוטהילף וגנר, ובקרבתו המסעדה ומועדון הלילה קפה לורנץ. בבית החרושת ואגנר יוצרו אמצעי לחימה לחילות הטורקים והגרמנים שחנו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 התקרבה אוניית מלחמה צרפתית לחוף יפו והפגיזה את בית החרושת, אך לא גרמה נזק לבתים הסמוכים אליו.^{[דרוש מקור]} במלחמת העולם השנייה הוצאו הגרמנים מוולהאלה והוכנסו למחנה הסגר. הבריטים השתלטו על הבתים לצורכיהם. עדיין נשארו מספר בתים בוולהאלה, באחד מהם נמצא משרד התמ"ת, ובבית אחר שכן עד שנת 2018 בית השאנטי.

לקריאה נוספת

• זאב וילנאי, תל אביב - יפו, הוצאת אחיעבר, 1965
• ריד ה. הולמס, הנחשונים - קורות המושבה האמריקאית ביפו, מוזיאון הארץ, 1985
• ארכיון אוסף תעודות לתולדות המושבה האמריקנית ליד יפו, בספרייה הלאומית

  

  שכונת ולהאלה, 1925

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו בוויקישיתוף

• המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו
• טיול במושבה האמריקאית בתל אביב, באתר למטייל
• אתר בית עמנואל
• המושבה באתר עיריית תל אביב
• סרט על המושבה האמריקאית ביפו, סרטון באתר יוטיוב
• נילי ליפשיץ, שמחה לב-ידון וגדעון ביגר, ‏מקור העץ וגיל עצים במושבה האמריקאית ביפו, קתדרה 47, מרץ 1988, עמ' 70–78
• עדי שורץ, מה טובים משכנותיהם בני גרמניה, באתר הארץ, 17 בינואר 2008
• משה גלעד, המושבה האמריקאית בתל אביב חוזרת לחיים, באתר הארץ, 20 ביוני 2013
• יקיר אלקריב, מיני מיין, באתר "ידיעות אחרונות", 19 ביולי 2018
• עופר אדרת, הבית הזה עבר בין טמפלרים, יהודים, ערבים, בריטים וצה"ל, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2024

הערות שוליים

1. המושבה האמריקאית, באתר tel-aviv.millenium.org.il
2. אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, אוניברסיטת חיפה, 1990
3. זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ל'-נ', עם עובד, 1978, עמ' 4,280–4,286
4. מאמר על העצים במושבה
5. סרטון ב-YouTube